היטל השבחה
פרק תקיפת היטל ההשבחה בבתי המשפט # 1. ערעור לפי סעיף # מקרה "פרידמן" מקרה "אנג'ל" 1. עילות ערעור של "מס השבחה" 2. תשלום כפל מס # לפי התוספת השלישית 1. ערעור בנקודה משפטית 2. הסמכות המקבילה של בית משפט השלום ושל השמאי המכריע מקרה "אילת" מקרה "חממי" 3. ייחודיות הסמכות של בית משפט השלום 4. סמכויות נוספות מניעות הפחתת תשלומי פיגורים # 1. ערעור בנקודה משפטית "עקרונות השומה" מקרה "אדלר" אי הנמקת החלטת השמאי המכריע חישוב הפרשי הצמדה וריבית קביעת שווי המקרקעין בית המשפט אינו "שמאי על" 2. מעמדה של החלטת השמאי המכריע לעניין התקיפה בערעור מעמדה של החלטת השמאי המכריע כהחלטה שיפוטית מעמדו של שמאי שמונה על-ידי בית המשפט 3. ערעור בעילה של אי מתן הזדמנות לטעון טענות או להביא ראיות בפני השמאי המכריע 4. ערעור על החלטת ביניים של השמאי המכריע 5. ערעור על גובה שכרו של השמאי המכריע # 1. הצורך בצירוף שומת השמאי להודעת השומה 2. הארכת מועדים # # 1. סעד הצהרתי וצו מניעה 2. תביעת הוועדה המקומית לתשלום היטל השבחה 3. תביעה להשבת היטל השבחה ששולם ביתר # 1. סעד הצהרתי וצו מניעה השוואה עם פסיקה בדיני מס אחרים 2. תביעה לתשלום היטל השבחה 3. תביעה להשבת מס ששולם ביתר 4. ערעור לפי סעיף וסעיף 8(ב) לתיקון מספר סעדים אחרים # 1. העילות בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק חוסר סמכות וחריגה מסמכות צווים פררוגטיביים וסעד הצהרתי שיהוי בהגשת העתירה שאלות שבגררא עניינים אחרים 2. בית המשפט העליון בערעור אזרחי ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בהליך של ערעור ערעור על החלטה בהמרצת פתיחה 587 תקיפה עקיפה # 1210 נטל השיכנוע ונטל הראיה 1. נטל השיכנוע ונטל הראיה בדין האזרחי הכללי 2. נטל השכנוע ונטל הראיה בהיטל השבחה סעיף קטן 8(א) להוראות המעבר חבות בהיטל השבחה מועד תשלום ההיטל מקרה "לרמן" פטור מתשלום היטל השבחה 593 3. נטל השכנוע # 1201 מבוא שאלת הסמכות מעסיקה תדיר את הנישומים, אשר ליבם אינו שלם עם כובד הנטל של היטל ההשבחה המוטל עליהם. לא צורת הערעור, אלא מהותו של הנושא הנדון היא הקובעת את סמכותו של בית המשפט. ארבע ערכאות פתוחות בפני המעונין להתנגד להיטל ההשבחה - א. בית המשפט הגבוה לצדק; ב. בית המשפט המחוזי; ג. בית משפט השלום; ד. שמאי מכריע. נישום יכול לתקוף את היטל ההשבחה בתקיפה ישירה בתובענה להקטינה או לבטלה ובתקיפה עקיפה במסגרת הגנה מפני תביעה אזרחית, המוגשת נגדו על- ידי הוועדה המקומית. נישום הטוען, כי הוא אינו הנישום הנכון, צריך להפנות את טרונייתו לבית המשפט, שיש לו סמכות עניינית לפי סכום היטל ההשבחה הנדרש ממנו. הוא הדין בתביעה להשבה של היטל השבחה שנגבה לא כדין. בדרך כלל, ניתן לתקוף שומת היטל השבחה על-ידי הכנת שומה נגדית ופנייה לשמאי מכריע. על הכרעתו ניתן לערער בפני בית משפט השלום, ועל פסק דינו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי. 1. ערעור לפי סעיף 14(ג) לתוספת השלישית בית משפט השלום מוסמך לשבת כערכאת ערעור בהיטל השבחה לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, ולפי סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-. נישום בהיטל השבחה רשאי להגיש ערעור בזכות הן על חיוב בהיטל השבחה והן על הכרעת השמאי המכריע. הסמכות העניינית לדון בערעורים אלה נתונה לבית משפט השלום, והסמכות המקומית היא לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין. לבית משפט השלום הוקנתה סמכות לדון בשלושה מיני ערעורים, וסמכות זו אינה מוקנית לאף בית משפט אחר: א. ערעור על החלטת השמאי המכריע בשאלות משפטיות בלבד; ב. ערעור על החיוב בהיטל בשאלות משפטיות בלבד; ג. ערעור על החיוב בהיטל בעילה שלא ניתנה לוועדה המקומית, או לבעל המקרקעין, או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע. נישום שלא השיג על החיוב בהיטל השבחה, אינו רשאי להעלות טענות בקשר לגובה ההיטל כטענת הגנה בתביעה אזרחית, המוגשת נגדו על-ידי הוועדה המקומית, ולא ניתן להעלות טענות אלה כהגנה בפני הליכי גבייה מנהליים. בחירת עילת התקיפה חשובה לא פחות מבחירת זירת התקיפה. טענה נגד שווי השוק בשומת שמאי הוועדה המקומית יש להעלות בפני השמאי המכריע, שלו סמכות ייחודית לדון בה, ומטעם זה תידחה טענה זו בבית המשפט. עילות תקיפה בשאלות משפטיות הן בסמכות מקבילה של השמאי המכריע ושל בית משפט השלום. פרק זה יעסוק בלימוד זירות התקיפה על סמכויותיהן, בזיהוי הגורם הנתקף ובבחירת עילת התקיפה. סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית וסעיף קטן 8(א) לתיקון מספר 18, מונים רשימה סגורה של עילות, הראויות להידון בפני השמאי המכריע ובפני בית משפט השלום. על נישום, המבקש לתקוף את היטל ההשבחה בעילות אחרות, למצוא את זירת התקיפה הנכונה. הטלת היטל השבחה על נישום פלוני היא מעשה מנהלי. תקיפת ישירה של מעשה מנהלי היא בסמכות בית הדין הגבוה לצדק ובסמכות בית המשפט המחוזי. תקיפה עקיפה של המעשה המנהלי עשויה לעלות כהגנה בפני תביעה כספית של הוועדה המקומית בכל בית משפט בו הוגשה התביעה, בתביעה למתן צו מניעה נגד הליכי גבייה מנהליים, בתביעה למתן צו עשה למתן אישור לפי סעיף 324 לפקודת העיריות להעברת זכויות בפנקסי המקרקעין ובתביעת השבה של היטל השבחה ששולם ביתר. לכל עילת תביעה מאלה המנויות לעיל יש למצוא את זירת ההתמודדות הראויה. בע"ה 91/19753 גולדברג נ' הוועדה המקומית הרצליה כרך המערער שני ערעורים: הראשון הוא ערעור לגבי עצם החיוב בהיטל, והשני הוא ערעור על הכרעת השמאי המכריע. נפסק, כי בהעדר רשות מבית המשפט לא ניתן לפצל ערעורים. מאידך, העובדה שהמערער ממשיך בהליכים של השומה, אינה מונעת אותו מהגשת ערעור לאחר מכן הן כנגד עצם הטלת החיוב והן כנגד שומתו. השאלה היא, מה יעשה מערער, אשר קיבל הודעת חיוב בהיטל, שהוא מבקש לערער עליה. המועד להגשת הערעור עלול לחלוף, ובינתיים הוא מבקש גם להמשיך במסלול החלופי של מינוי שמאי מכריע? נפסק, שניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון. # 1202 ערעור על תכנית שאושרה לפני תחילת החוק בסעיף קטן 8(א) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, נקבעו הוראות מעבר, לפיהן ניתן להטיל היטל השבחה על מקרקעין, הנמצאים בתחום תכנית, שאושרה קודם תחילתו, אך לא יותר משש שנים קודם תחילתו. על חיוב לפי הוראה זו ניתן לערער לפי סעיף 8(ב) לתיקון, וזו לשונה של ההוראה - 8. (ב) על חיוב בהיטל לפי סעיף קטן (א), ניתן לערער בפני בית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים, בנימוק שהחיוב אינו סביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק להטילו; בית המשפט רשאי לאשר את החיוב, לבטלו או להפחיתו, הכל כפי שייראה לו צודק; על ערעור לפי סעיף קטן זה יחולו הוראות סעיף 14(ד) של התוספת השלישית לחוק העיקרי. הוראת סעיף קטן 8(א) הנ"ל זהה בנושא הסמכות להוראת סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית. הסמכות העניינית לדון בערעורים אלה נתונה לבית משפט השלום, והסמכות המקומית היא לבית המשפט, אשר באיזור שיפוטו נמצאים המקרקעין. עילות הערעור לפי סעיף זה הן רחבות יותר מעילות הערעור לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, וניתן לערער "בנימוק שהחיוב אינו סביר בנסיבות העניין ואין זה מן הצדק להטילו". עילת אי-הסבירות כוללת לכאורה בחובה את כל העילות, המצויות בסמכותו הייחודית של השמאי המכריע, אולם נוסחו של הסעיף הוא "החיוב אינו סביר בנסיבות הענין". סתם המחוקק ולא פרש, האם יש לחפש אחר חוסר הסבירות רק בנסיבות החיוב הרטרואקטיבי, או שמא כל נסיבות המקרה נשוא הערעור ראויות לבחינת חוסר הסבירות. אפשר, שניתן ללמוד על כוונת המחוקק מהסמכות הרחבה, שהוענקה לבית משפט השלום: "לאשר את החיוב, לבטלו או להפחיתו, הכל כפי שייראה לו צודק". סמכות רחבה זו עשויה להעיד על כוונת המחוקק להתיר ערעור בכל עילה של אי-סבירות לרבות תקיפת השומה כמו בפני השמאי המכריע. אפשר שהכוונה היא שניתן להעלות כל טענה, שניתן היה להעלותה בהתנגדות להטלת מס השבחה. הסמכות המוקנית לבית משפט השלום בסעיף קטן 8(ב) הנ"ל באה בנוסף לסמכות המוקנית בסעיפים קטנים 14(א) ו(ב) לתוספת השלישית להגיש שומה אחרת ולהביאה להכרעה בפני שמאי מכריע. בת"א 91/2317 מנור נ' הוועדה המקומית המרכז, טענו המערערים, כי מדובר בהטלה של היטל ההשבחה למפרע, כי אין ההיטל סביר, וכי אין הצדקה להטילו. נפסק, שהמחוקק היה ער לכך, כי בחוקקו את התוספת השלישית, היא תוחל לגבי מקרקעין מסויימים למפרע. לו היה המחוקק סבור, שאין להחיל היטל השבחה למפרע מחמת אי-סבירות או אי-צדק, היה נמנע מהטלה כזאת, ולא היה מותיר את הנושא לשיקול דעת בית המשפט. ביטול היטל השבחה מחמת היותו בלתי סביר בנסיבות העניין, ושלא היה זה מן הצדק להטילו, צריך להתבסס על מצב מיוחד. זהו מצב, שהמחוקק לא היה יכול לצפותו מראש, ולכן הותירו לשקול דעת בית המשפט ולא למצב כללי, שניתן לצפותו מראש ולקבוע הוראות לגביו. מקרה פרידמן בע"א 91/10 עזבון פרידמן נ' הוועדה המקומית ירושלים, טען המערער, כי החוק שהטיל חובת תשלום דמי-השבחה במתכונתם הנוכחית הוא חוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981- סעיף 2 לתיקון זה הוסיף לחוק התכנון והבניה את סעיף 196א. דרישת הוועדה המקומית לתשלום היטל השבחה מבוססת ונסמכת על הוראות "התוספת". בסעיף לתיקון מספר 18 נקבעו הוראות מעבר. לפי הוראות מעבר אלו, יחולו הוראות היטל השבחה גם על מקרקעין הנמצאים בתחום תכנית, אשר אושרה קודם תחילתו של החוק "אך לא יותר משש שנים קודם תחילתו". על פי סעיף קטן 8(ב) לתיקון מספר 18 רשאי בית המשפט לאשר את החיוב, לבטלו או להפחיתו, הכל כפי שייראה לו צודק. הוראה זו באשר לסמכויות בית משפט שלערעור שונה מההוראות החלות על ערעורי היטל השבחה דרך-כלל. לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית ניתן לערער לבית המשפט על חיוב בהיטל "בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע". נפסק, כי המערער מבקש להסתופף בצילן של ההוראות המרחיבות של תיקון מספר 18 ולטעון בערעור טענות הנוגעות ל"סבירות" ול"צדק" של חיוב היטל ההשבחה בו חוייב. הוא לא יוכל לעשות כן, אם ההשבחה שמדובר בה היא בת "מדרגה" אחת בלבד, שהתאריך הקובע לגביה הוא 1989, משום שמועד זה מצוי מחוץ לתקופה הקבועה בתיקון מספר 18. אם לעומת זאת יש לראות את חיוב ההשבחה הכולל כמורכב מחיובים נפרדים של "מדרגות נפרדות", הרי ש"מדרגת החיוב", אשר מתייחסת לתב"ע 1042, מצויה בתחום שש השנים, שעליו חל סעיף 8 לתיקון 18, ואזי הערעור על אותו חלק יידון על בסיס שיקולים רחבים יותר כמפורט בסעיף קטן 8(ב) לתיקון 18. מהתוספת השלישית עולה כי - א. תחולתו של החיוב בהיטל השבחה היא עם אירועה של ההשבחה; ב. גובה ההשבחה ייקבע סמוך לאחר אירוע ההשבחה; ג. ב"הסכמה הדדית" של הוועדה המקומית או הבעלים ניתן לדחות את עריכת השומה עד ל"מימוש הזכויות", ואולם כל אחד מאלו יכול לכפות על רעהו עריכת שומה קודם לכן. התוצאה היא שכל "מדרגה" היא בת חיוב היטל נפרד. אין בהוראות סעיף קטן 4(5) לתוספת לשנות מסקנה זו. סעיף זה דן במצב, בו אושרו מספר תכניות, שכל אחת מהן השביחה את המקרקעין. במקרה כזה קובעים את ההשבחה באופן גורף, היינו, על בסיס ההשוואה בין שווי המקרקעין לפני התכנית הראשונה ואחרי התכנית האחרונה. הליכה בתלם זה אינה משנה את גובה ההשבחה, היא רק מייתרת את הצורך לפרק אותה לגורמים. אמור מעתה שמדובר בהוראת נוהל, שנועדה להקל את דרך החישוב, ואין היא מתימרת לשנות את תפישת המחוקק, לפיה החיוב בהשבחה הוא חיוב הבא לעולם מייד כש"חלה השבחה במקרקעין". כאשר תכנית קודמת כזו גרמה להשבחה, אזי החיוב בהיטל השבחה נופל לתחומו של סעיף 8 לתיקון 18. הטעמים המיוחדים, אשר מונה סעיף 8, אינם פרוצים וחסרי-סייג. מעצם העובדה שהם הוחלו אך ורק על ערעורים, בהם נעשה חיוב המתבסס על השבחה, שאירעה בתקופת שש השנים, שקדמו לתיקון 18 עולה, כי הנימוקים המיוחדים, שניתן להביא במסגרת סעיף 8 הם נימוקים הנובעים או קשורים ולו בקשר עקיף ל"רטרואקטיביות" שמדובר בה. היותו של בעלים של המקרקעין יתום, דל-אמצעים או מוכה- גורל לא תוכל להיות שיקול במסגרת סעיף 8 האמור, משום שאין בין כל אלו לרטרואקטיביות זיקה כלשהי. בע"א 94/157 עזבון פרידמן נ' הוועדה המקומית ירושלים, נידון שיעור הפחתת היטל השבחה משיקולי סבירות וצדק. סעיף קטן 8(ב) לתיקון מספר 18 הסמיך את בית המשפט לבטל או להפחית חיוב בהיטל השבחה ב"נימוק שהחיוב אינו סביר בנסיבות העניין ואין זה מן הצדק להטילו". על פי סמכותו זו, החליט בית משפט השלום להפחית את סכום היטל ההשבחה ב25%-. המערער סבר, שיש לפטרו כליל מן החיוב בהיטל או להפחית את סכום ההיטל בשיעור שאינו נופל מ- 80% מסכום ההיטל שהושת עליו. המשיבה טענה, שאין להפחית את שיעור ההיטל כלל, ולחילופין, שיש להפחיתו בשיעור מינימלי. המערער רכש את המקרקעין בשנת 1943. שלושה חודשים לאחר רכישת החלקה הופקדה תכנית קנדל, שאושרה כשנה לאחר מכן. על פי תכנית זו היה ייעוד החלקה למגורים בשיעור של 50% משטחה. כעבור כעשר שנים הוגדלו זכויות הבנייה ל84%-. כעבור חמש שנים נוספות אושרה ופורסמה תכנית המתאר לירושלים מספר 62, ובה הוגדרה החלקה כ"שטח פתוח ציבורי" בלא זכויות בנייה למגורים. נקפו עוד עשרים שנה, ואז פורסמה תכנית 1042, ולפיה נקבעו זכויות הבנייה ל56%- משטח המגרש. מתן היתרי בנייה הותנה באישור תכנית בנייה מפורטת. ב1989, פורסמה תכנית מפורטת על פיה ניתן היה לקבל היתרי בנייה, אולם לא חל שינוי בזכויות הבנייה. המערער טען, שקיימת זיקה רעיונית בין חובת תשלום היטל ההשבחה בגין עליית ערך הקרקע או לפי סעיף 32 לפקודת בנין ערים, 1932, לבין הזכות להתנגד ולקבל פיצויים עקב פגיעתה של תכנית. זיקה זו נובעת מכך שהרשות הגובה את ההיטל בעקבות תכנית משביחה, היא גם הרשות המתחייבת בפיצוי בעלים של מקרקעין הנפגעים מתכנית מרעה. מהמערער נשללו האפשרות והזכות לתבוע פיצויים בגין הפגיעה במקרקעין, שנגרמה על-ידי תכנית 62, לא מחמת מחדל כלשהו מצידו, אלא מחמת נסיבות שבשליטת הרשויות ועיכוב רישום הרכישה בפנקסי המקרקעין. לו נרשמה הרכישה במועד, היה המערער יכול להתנגד לתכנית 62 שפגעה בחלקה. מטעם זה אין זה צודק וסביר לחייבו בתשלום היטל השבחה בגין השבחה, שנגרמה בהחזרת ייעוד המקרקעין לבנייה למגורים. המחדל של הרשויות באי רישום הבעלות במועד, גובל בהתרשלות, שראוי היה לשקלם בין הסבירות והצדק. נפסק, כי אין כל חשיבות לעובדה שתכנית קנדל אושרה 14 חודש לאחר רכישת החלקה על-ידי המערער. כ15- שנים רצופות לאחר הרכישה חלה תכנית קנדל על החלקה והקנתה למערער זכויות בנייה נרחבות. גם לאחר מכן, בעת שהמערער היה בעלים שביושר, הוטבו זכויות אלה, ורק אז באה תכנית 62 שביטלה את כל הזכויות האלה. בהחלטתו נסמך בית המשפט על ההלכה המשפטית בד"נ 79/28 פ"ד לה(1) 561, שם כתב השופט בייסקי: "קיימת זיקת גומלין בין הוראות החוק בדבר פיצוי לבין אלה הנוגעות למס השבחה, אם כי לא בהכרח חייבת להיות סימטריה ביניהן." בהסתמך על חוות הדעת השמאית ייחס בית המשפט לתכנית 1042 80% משיעור ההשבחה. בהעדר האפשרות לאמוד את שווי הפיצויים, שהיה המערער מקבל בגין הפגיעה שבתכנית 62, ובאין כל אפשרות להעריך את שוויו הכלכלי של אבדן זכותו המשפטית להתנגד מדעיקרא לתכנית 62, שילב בית המשפט את מידת הסבירות והצדק ומצא, שניתן "לקזז" כנגד אלה את ביטול היטל ההשבחה, שהוטל על המערער בגין תכנית 1042. הערעור התקבל ובוטל חיובו של המערער ב80%- מהיטל ההשבחה. מקרה "אנג'ל" בע"א 94/440 אנג'ל נ' עיריית ירושלים, הוטל החיוב בהיטל השבחה על שתי קבוצות המערערים באופן הדדי. בית משפט השלום פסק, כי תב"ע 1042 אכן הביאה לעליית שוויים של המקרקעין על-ידי עצם שינוי הייעוד, אולם השינוי העיקרי נבע מאישורה של תב"ע 2673. ההבחנה בין שתי התכניות חשובה, שכן תב"ע 1042 "מכניסה את התכנית המשביחה לתחום התקופה של שש שנים הקבועה בסעיף 8(א) לתיקון מספר 18 לחוק, ועקב זאת רשאי בית המשפט לאשר את החיוב, לבטלו או להפחיתו, "הכל כפי שיראה לו צודק". בית משפט קמא החליט להפחית משיקולי צדק 20% מן ההיטל בגין תכנית 1042 וקבע, שהמערערים שינו את מצבם לרעה בגלל המשיבה. משפחת אנג'ל היתה הבעלים של מקרקעין בירושלים. בשנת 1979 אושרה תכנית 1042. תכנית זו שינתה את הייעוד, שנקבע לגבי שתיים מבין ארבע החלקות משטח ציבורי פתוח לאזור מגורים. חרף זאת, בתעודת עובד ציבור שהוגשה לבית משפט קמא על-ידי מנהל מחלקת המידע בעיריית ירושלים נאמר, כי בעקבות תב"ע 1042 הפכו כל החלקות נשוא הערעור ל"אזור מגורים 5". בחקירתו נמצא כי מידע זה שגוי. ביום 6.7.89 נחתם הסכם מכר בין אנג'ל לבין יראוני. כעבור ארבעים יום הוחלף שם הקונה, לבקשתו של יראוני משמו לשם שותפות "בית וגן". ב9- בנובמבר 1988 פנתה אנג'ל לגזברות המשיבה וביקשה לברר מהם החובות בגין המקרקעין. נמסר אישור בכתב לפיו שילמה משפחת אנג'ל את כל החובות המגיעים למשיבה ביחס למקרקעין עד ליום 31.3.89, וכי "אין התנגדות לביצוע הפעולה". אישור זה אף עודכן פעמיים. בעדכון הראשון הוארך האישור המקורי עד ליום 31.3.90. בעדכון השני, שנעשה ב9.8.89-, הוחלף שם מקבל ההעברה לשמה של שותפות "בית וגן" ומכאן, לטענת אנג'ל, הודיעה להם המשיבה עוד לפני חתימת הסכם עם שותפות "בית וגן" כי עד ליום 31.3.90 אין להם כל חובות ביחס למקרקעין, וכי אין כל התנגדות מצד המשיבה למכירתם. ב6.8.89- אושרה תכנית בניין עיר מספר 2673. על פי התכנית הזו אוחדו ארבע החלקות והפכו למגרש, שכינויו "מגרש מספר 8". לטענת העירייה מכוחה של אותה תכנית נתאפשר לבנות על המקרקעין, דבר שלא ניתן היה לעשותו קודם לכן. המכירה נרשמה בפנקסי המקרקעין ב27.11.89-. בעקבות ההשבחה הנובעת מתב"ע 2673 נדרשה אנג'ל בשנת 1991 לשלם היטל השבחה. שותפות "בית וגן" נדרשה אף היא לשלם היטל השבחה בעקבות אותו שינוי, עם זאת המשיבה לא תבעה לקבל מכל המערערים כולם יותר מאשר 100% מהסכום, שנקבע לכל קבוצת מערערים לחוד. דרישת המשיבה מבית וגן נשלחה אליה תשעה חודשים לערך, אחרי שזו קיבלה היתר לבניית דירות על המקרקעין. עד לדרישת תשלום ההיטל לא הוציאה המשיבה כל דו"ח שומה, ולא דאגה לרישום הערת אזהרה לעניין חובת תשלום היטל ההשבחה הנתבע. נפסק, כי תב"ע 1042 השביחה את חלקות 168 ו170-, כתוצאה משינוי ייעודן משטח ציבורי פתוח ל"אזור מגורים 5". מאז אישורה של תב"ע 1042, ניתן היה למכור את כל המקרקעין, כשטח המיועד לבנייה למגורים. אמנם, רק משאושרה תב"ע 2673 אפשר היה לבקש ולקבל היתרי בנייה, אף על פי כן מן המפורסמות הוא, שלשינוי הייעוד במקרקעין, דבר המשפיע מיידית ומהותית על שוויים, ישנה השלכה כלכלית מרחיקת לכת בהרבה מזו הקשורה בשאלה אימתי בדיוק ניתן לקבל את ההיתר לבנייה עליהם. לעניין ההפחתה של היטל ההשבחה משיקולי צדק נפסק, כי המערערים היו מודעים לאישור תכנית 2673, ואין הצדקה להפחית חלק מהיטל ההשבחה המגיע כתוצאה מתכנית זו, ברם בכל הנוגע להיטל הנתבע בגין תב"ע 1042, שאני. כאשר צוברים ועורמיםזה על גבי זה את כל הטעמים והשיקולים ששקל בית המשפט קמא, ועל כל אלה מעמיסים גם את מלוא משקלה של העובדה, ששינוי הייעוד שנעשה במקרקעין רק נתן גושפנקא פורמלית למעמדם המעשי, אשר התבטא בדרישה ובגבייה של מיסים והארנונות בגינם כמקרקעין המיועדים לבנייה, ראוי לפטור את המערערים מתשלום מחצית ההיטל המגיע בגין ההשבחה כתוצאה מתב"ע 1042, ולא להסתפק בהפחתה של 20% בלבד. 1. עילות ערעור של "מס השבחה" עילות הערעור על תכניות שאושרו בשש השנים שקדמו ל1.7.1981- הן רחבות יותר מעילות הערעור לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, וניתן לערער "בנימוק שהחיוב אינו סביר בנסיבות העניין ואין זה מן הצדק להטילו". התוקף הרטרואקטיבי, שמקנה תיקון מספר 18 להיטל ההשבחה, עלול לפגוע בזכויות ובטענות, שעמדו לנישום פלוני לפי הדין הקודם, לפיכך ניתן לפרש את ההוראה שבסעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, כהוראה המותירה בידי הנישום בהיטל השבחה את כל הטענות, שעמדו לזכותו כנגד מס ההשבחה. אין בדעתנו להביא כאן את רשימת הטענות והזכויות האפשריות, שעמדו לנישומים במס השבחה. נסתפק באזכור שלושה נושאים נפוצים: מס השבחה ניתן היה להטיל, רק אם בתכנית המשביחה נאמר במפורש, כי מס השבחה יוטל על בעלי המקרקעין; גובה מס ההשבחה היה מחצית מסכום ההשבחה, אולם לא יותר מגובה ההוצאות של הכנת התכנית או ביצועה; מס השבחה ניתן היה להטיל תוך שנתיים מהמועד הקובע. לגבי זיהוי המועד הקובע היו חילוקי דעות. ראה: בג"צ 75/198 מנהל עזבון מושקוביץ נ' ראש עיריית בת-ים, פ"ד ל(1) 281. 2. תשלום כפל מס בע"א 94/3450 רבאון נ' הוועדה המקומית אונו, היו המערערות הבעלים של חלקה בגוש 260 בגוש 6497. ביום 17.4.75 אושרה תכנית מפורטת בגינה חויבו המערערות במס השבחה. ביום 11.6.79 אושרה תכנית מפורטת שנייה בה הותרה תוספת של מרפסות בשיעור 30% מהבנייה המותרת על החלקה. לאחר אישור התכנית השנייה, נשלחה למערערות הודעה על חובת תשלום היטל השבחה. המערערות טענו, כי לאחר התכנית הראשונה חושב מס השבחה בהתחשב בנוהג. סכום מס ההשבחה נקבע בשיעור 925,000 ל"י. על חשבון סכום זה של מס השבחה שולם למשיבה סכום של 300,000 ל"י בלבד. השופט אור קבע, כי ניתן היה לומר, שהמערערות חוייבו לשלם פעמיים מס בגין אותה השבחה, אילו הוכח, שבגין התכנית הראשונה שולם מס השבחה, הכולל השבחה בגין אפשרות קבלת היתר לבנות תוספת בנייה של מרפסות בשיעור 30%, וכי עקב התכנית השנייה נדרשו הן לשלם היטל השבחה בגין אותה אפשרות בנייה. לו זה היה המצב העובדתי, היה על בית המשפט לשקול, אם היתה הצדקה לכך, ואם עומד למערערות סעד, שימנע תוצאה בלתי צודקת זו, אולם עובדתית לא כך פני הדברים. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על יסוד ממצאיו של השמאי, שילמו המערערות רק חלק ממס השבחה, שהוטל עקב התכנית הראשונה. מס ההשבחה בגין התכנית הראשונה הוטל גם עקב שינוי הייעוד לבנייה למגורים ותוספת בנייה בשיעור 100%, וניתן להסיק ולו לכאורה, שהסכום ששולם לא כיסה אף את מס ההשבחה בגין אותה תוספת בנייה. לא הובהר בפני בית המשפט על שום מה שולם רק חלק ממס ההשבחה בגין התכנית הראשונה, ואף לא על שום מה לא נדרשה יתרת מס השבחה על-ידי המשיבה. ייתכן שהדבר נבע מכך, שהיתה כוונה למימוש הזכויות בחלקה (שאז חלה חובת תשלום היטל ההשבחה כאמור בסעיף 7(א) לתוספת השלישית, ועל כן שולם הסכום ששולם על חשבון מס ההשבחה. אך בסופו של דבר כוונה זו לא מומשה. הערעור נדחה. # 1203 ערעור על חיוב בהיטל השבחה לפי התוספת השלישית בית משפט השלום מוסמך לשבת כערכאת ערעור על חיוב בהיטל השבחה לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, בו נקבע - 14 נישום בהיטל השבחה רשאי להגיש ערעור בזכות על חיוב בהיטל השבחה. סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית קובע, כי על חיוב בהיטל השבחה ועל שומה מכרעת ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד. השאלה העיקרית, המתעוררת בערעורים מסוג זה היא, מהן אותן "נקודות משפטיות", המקנות עילה לערעור בפני בית משפט השלום? 1. ערעור בנקודה משפטית בין הפוסקים והמשפטנים אין אחידות דעים, מהן "הנקודות המשפטיות", שניתן לערער עליהן בפני בית משפט השלום. מחלוקת זו מקשה על הנישום לבחור בערכאה הנכונה: הליכי השומה המכרעת ולאחריה ערעור, או ערעור במסלול ישיר. בפסקי דין שונים נערכו אבחנות בין "הנקודות המשפטיות", הראויות לדיון במסלול השומה המכרעת והערעור, לבין אלו, אשר ראויות לדיון במסלול הישיר של הערעור. למבחנים נוספים ושונים של מהות "הנקודה המשפטית" ע"ע 1204#. בע"א 81/1910 גני אביב בע"מ נ' הוועדה המקומית פתח-תקוה, נפסק, כי כאשר מבקש צד לתקוף את ממצאיה של ועדה מקומית בנושאים עובדתיים ואפילו מסקנות הנובעות מהם, ראוי, כי יעשה שימוש בזכותו לשומה נגדית ולהליכי שומה מכרעת. אם לא יעשה כן, יהיו בפני בית המשפט רק קביעותיה של הוועדה המקומית והנמקתה המבוססת על שומת השמאי שמטעמה. תקיפת נושאים עובדתיים עשויה לכלול "נקודות משפטיות", ואין מקום להגביל את זירת התקיפה להליכי השומה המכרעת. תקיפת המסקנות היא תקיפה בעלת אופי משפטי מובהק, והיא בסמכותו של בית משפט השלום. בע"ה 89/1-5 אייזנברג נ' הוועדה המקומית חיפה, קיבלו המערערים חלקות חילופיות במסגרת תכנית, וחיוב בהיטל השבחה. המערערים הגישו ערעורים לבית משפט השלום בנקודות משפטיות בלבד, והעלו טענות שונות כנגד החיוב בהיטל - א. כבסיס לקביעת הסכום, עליו מתווסף השבח לחישוב היטל ההשבחה, נקבע בטעות שווי החלקה המקורית ולא שווי החלקה החילופית, אשר הוערכה על-ידי השמאי אברמוב; ב. ההפרש בין שווי החלקה המקורית ערב אישור התכנית לבין שווי החלקה החלופית אינו שבח עליו חל היטל; ג. המשיבה התעלמה משומה של השמאי אברמוב לגבי שווי החלקה החלופית ערב התכנית למטרת תשלומי איזון, וזו השומה המחייבת לקביעת ערך החלקה החילופית ערב התכנית למטרת חישוב היטל השבחה; ד. המשיבה טעתה בכך, ששמה את החלקה המקורית כבסיס עליו מחושבת מלוא ההשבחה, בכך שלא הביאו בחישוב השווי שטח של 40%, ועל השמאי לכלול למטרת קביעת שווי בחלקה המקורית את מלוא השטח המבונה של כל השטח הרשום; ה. השומה, שנערכה על-ידי השמאי אברמוב, היא השומה המחייבת לצורך קביעת השווי של החלקות לצורכי קביעת היטל השבחה; ו. בטעות כללו בהשבחה עליה חל היטל השבחה, את עליית השווי של החלקות ערב התכנית עקב "החלוקה שלא בהסכמה" ולא כללו בערך החלקה המקורית את הציפיות מהתכנית של מוכר מרצון וקונה מרצון עקב פרסום התכנית. נפסק, כי כל טענות המערערים מתייחסות לשלב של קביעת שווי המקרקעין ערב כניסתה לתוקף של התכנית במצב הישן, והן טענות כנגד תוצאות השומה. אילו היו טענות המערערים מופנות נגד "עקרונות השומה", שבהן השתמש השמאי רבנשטיין, אזי בהכרח צריך היה לומר, שעקרונות השומה הן נקודות משפטיות, שניתן לערער עליהן לבית המשפט. כל קביעה של שמאי לגבי שווי של מקרקעין הינה תוצאה סופית של שקלול גורמים רבים והערכות שונות על בסיס עובדות ומצבים של המקרקעין הנדונים כגון: שיקום הקרקע; שטח המקרקעין; דרישת השוק; אפשרויות הניצול של המקרקעין; אחוזי הבנייה; מיסוי; הבאה בחשבון של תכניות רשויות התכנון וכדומה. ערעור על שיקולי השמאי כמוהו כערעור על תוצאת השומה, וערעור על קביעה סופית זו ניתן היה להגיש בדרך של מינוי שמאי אחר וההליכים, המתבקשים בהמשך, ולא בדרך של ערעור ב"נקודה משפטית בלבד". המחוקק אפשר לבעל המקרקעין לחלוק על חוות דעתו של שמאי הוועדה המקומית ובכלל זה על כל מרכיבי השומה, הכוללים גם את עקרונות השומה, על-ידי הגשת שומה אחרת. העדר עילת ערעור בנקודות משפטיות נגועה בחוסר סמכות, ולכן רשאי בית המשפט להעלות את השאלה מיוזמתו. הערעור נדחה. לדעתנו, כל קביעת שווי כוללת בחובה קביעה של נתונים עובדתיים, קביעה של עקרונות השומה, ויישומם של עקרונות השומה על הנתונים העובדתיים. עקרונות השומה, כמו גם יישומן על הנתונים העובדתיים, הם נושא משפטי, ולבית משפט השלום יש סמכות לדון בו. בית המשפט נימק את העדר הסמכות גם בכך, שניתן לערער על חיוב בהיטל, כאשר קיימת טענה משפטית כנגד עצם החיוב ולא לגבי גובהו של החיוב. נישום יכול לטעון, כי מגיעה לו הנחה בהיטל ההשבחה. שיעורה של הנחה זו יכול להיות שנוי במחלוקת, פתרון המחלוקת יצריך שמאות, ועם זאת, סוגיית ההנחה המגיעה היא שאלה משפטית. בע"ה 93/1 כולל וואהלין נ' הוועדה המקומית ירושלים, נפסק, שהערעור הוגש על עצם החיוב בהיטל, ואין הוא יכול להתייחס לשומת השמאי. עם קבלת שומת השמאי מטעם המשיבה, היתה המערערת רשאית להביא שומה מטעמה, לנקוט בהליך של מינוי שמאי מכריע ורק אז לערער על הכרעתו לבית המשפט בנקודה משפטית בלבד. השמאי פעל בשומתו לפי הוראות סעיף קטן 4(7), ולעניין ההצמדה פעל לפי סעיף 9 לתוספת. הערעור נדחה. בהמ' 95/126039, גיסמר נ' הוועדה המקומית תל אביב-יפו, הוגש ערעור על חוקיותו של היטל השבחה, שהוטל בעקבות תכנית, המאפשרת בניית דירה נוספת על גג בית בתל אביב. בתכנית נקבע תנאי מפורש, לפיו בטרם ניתן יהיה לממש אותה השבחה ולבנות אותה דירה נוספת, יש להרוס את כל חריגות הבנייה בקומת הקרקע ובכל מקום אחר בבניין. בבניין הנידון היתה חריגה, אשר בגינה הוצא צו הריסה עוד בשנת 1960. צו ההריסה לא בוצע, והעירייה הודיעה, כי היא אינה מתכוונת לאכוף את צו ההריסה, מאחר שהיתה חנינה כללית בשנת 1967 לרגל הניצחון במלחמת ששת הימים, והוחלט לא לבצע את צו ההריסה. נפסק, כי העירייה מותירה את האזרח תושב העיר במצב בלתי אפשרי. על העירייה היה לבטל את צו ההריסה לחלוטין, אם רצתה לבוא לקראת האזרח, כשם שאותם אסירים שזכו לחנינה שוחררו מבית הסוהר ולא הושארו שם על תנאי. במקרה זה העירייה אומנם לא מבצעת את צו ההריסה, אך השאירה אותו בתוקף, והוא רובץ על הנכס. במקרה הנידון נתבקש בעל דירה בקומה ג' לשלם מס מעל 20,000 ש"ח בעד השבחה, שיוכל לקבלה, רק אם וכאשר בעל הדירה בקומת הקרקע יסכים מרצונו הטוב להרוס חלק מדירתו. במצב דברים זה ייתכן, כי הדבר לעולם לא יתרחש, הדיירים לא יצליחו להתארגן ביניהם, ובעל הדירה בקומת קרקע לעולם לא יסכים להרס דירתו. מדובר בדרישת מס, אשר יש לשלם אותה כבר היום כנגד אפשרות, אשר אינה תלויה במשלם המס. דרישת מס בנסיבות אלה חורגת מן האפשרי והמותר ואינה עומדת בגדר התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. דרישת היטל ההשבחה תהיה אפשרית רק כאשר תכנית מקנה השבחה, אשר אדם יכול לממש אותה לפי רצונו שלו, ואינו תלוי באחרים שאין לו כל השפעה עליהם, אחרת נדרש מס ללא כל תמורה, הטבה או תועלת לאזרח ודבר זה אינו אפשרי על פי החוק. המשיבה הסכימה, שתימסר התחייבות מצידו של מוכר הדירה או הקונה אשר תמומש רק בעת המימוש. נפסק, כי הדרישה אינה חוקית ואין מקום להטיל בגינה התחייבות או ערבות. העירייה יכולה ורשאית להעביר בכל עת תכנית אחרת, אשר תותנה בתנאים אחרים, ותאפשר את הבנייה של הדירה ללא תלות ברצונם הטוב של דיירים אחרים ובמיוחד ללא תלות ברצונם הטוב בקשר להריסת חלק מדירותיהם. דרישה המופנית אל בעל דירה, שידאג להריסת בנייה לא חוקית של אחרים במקום שהעירייה בעצמה אינה אוכפת את ההריסה, היא באופן מובהק דרישה לא צודקת ומוגזמת. הערעור נתקבל ובוטלה דרישת היטל ההשבחה. 2. הסמכות המקבילה של בית משפט השלום ושל השמאי המכריע לשמאי המכריע יש סמכות ייחודית לדון בשאלות שאינן שאלות משפטיות. לשמאי המכריע ולבית משפט השלום יש סמכות מקבילה לדון בשאלות משפטיות. האם ניתן לנקוט בהליכי שומה מכרעת ובערעור בעת ובעונה אחת? מקרה "אילת" בע"א 92/15 החברה לבנין ולפתוח אילת בע"מ נ' הוועדה המקומית אילת, חוייבה המערערת בהיטל השבחה. על חיוב זה הוגש ערעור לבית משפט השלום, והערעור נמחק על הסף, משום שלדעת בית משפט השלום הוגש טרם זמנו לאמור: בטרם מונה "שמאי מכריע". במקרה זה לא הגיעו הוועדה המקומית והמערערת לכלל שומה מוסכמת, כאמור בסעיף קטן 14(ב) לתוספת השלישית. לעניין השומה הזו יהיה צורך למנות שמאי מכריע, אם לא יבוטל החיוב עצמו. המערערת לא נקטה בשלב זה בהליך של מינוי שמאי מכריע, אך גם לא הודיעה, שהיא מוותרת על מינוי כזה בשל המחלוקת על גובה השומה. השאלה שנידונה בבית משפט השלום היתה אם קמה לה, למערערת, זכות לערער על עצם החיוב, וזאת עוד בטרם נסתיימו ההליכים הנוגעים לגובה השומה. במילים אחרות, האם ניתן וראוי לפצל את זכות ההשגה, העומדת למערערת, לשתיים: השגה תחילה בשאלות המשפטיות הנוגעות לעצם החיוב, והשגה נוספת ומאוחרת יותר בשאלות הנוגעות לשומה ולהחלטת השמאי המכריע. בית משפט השלום סבר, כי אין להתיר פיצול שכזה ולו רק מטעמים של יעילות הדיון. להשקפתו, לשון החוק, כפי שתוקן בשנת 1982, ובמיוחד "ו" החיבור ברישא של סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, המחליפה את מילת הבחירה "או" מלמדת, כי הערעור יכול להתקיים אך ורק על החיוב בהיטל ועל הכרעת השמאי במאוחד ולא בנפרד. לשון החוק מאפשרת את שני הפירושים המילה "או" מקיימת בחירה בין שתי אפשרויות, אך "ו" החיבור עשויה ללמד לא רק על איחוד האפשרויות, כי אם גם על דין זהה המוטל על כל אחת מהן, ובמקרה זה הזכות לערער בנקודה משפטית על כל אחת מן הקביעות: קביעת עצם ההיטל וקביעת השמאי בדבר גובה ההיטל. הבחינה הלשונית מאפשרת את שני הפירושים, ונפתח הפתח לבחינה הפרשנית הנוספת של היגיון ההוראה והכוונה העומדת ביסודה. אמנם, הפירוש המתיר ערעור תחילה על עצם החיוב וערעור נוסף על קביעת גובה השומה עשוי להביא לכלל התדיינות משנה בבית משפט השלום בעניינם של אותם צדדים אלא שגם ההיפך הוא הנכון. הכרעה בשאלת עצם החיוב עשויה לייתר לא רק את הערעור הנוסף בבית המשפט, כי אם גם הליכים נוגסי משאבים בפני השמאי המכריע. יתרון זה עולה אף על התועלת, שעשויה לצמוח מאיחוד הערעורים. נפסק, שלשון החוק אינה מונעת ערעור נפרד וראשוני על עצם החיוב בהיטל ההשבחה, כאשר ערעור זה נוגע לשאלות משפטיות בלבד. כאשר מתעוררת שאלה בדבר עצם החיוב, מוטב אולי לצדדים לדחות את הפנייה לשמאי המכריע עד לאחר הכרעת בית משפט של ערעור. ממילא, מכוח המועדים האמורים בסעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית אין הנישום יכול לעכב את הגשת הערעור על עצם החיוב, אלא להגישו בתוך 45 יום מן היום, שבו הודעה לו ההחלטה להטיל עליו חיוב כאמור. הטלת החיוב קודמת, מטבע הדברים, לסיום ההליך של מינוי שמאי מכריע, וממילא, הזמן שנקצב לערעור על השאלה הראשונה, יימנע במרבית המקרים דיון מאוחד בבית המשפט כמוצע על-ידי המשיבה, לכן יש לנישום זכות להביא בפני בית משפט של ערעור את השאלות המשפטיות הנוגעות להשגותיה בדבר עצם הטלת החיוב. מאידך גיסא, לא תוכל להביא להכרעת אותו בית משפט את השאלות העובדתיות שהיא מעוררת. בית משפט השלום אינו רשאי בהליך זה לשמוע ראיות בדבר עובדות שבמחלוקת, שהרי עצם ההכרעה בשאלות אלה אינה כלל בתחום הסמכות, שהוקנתה לו בחוק האמור. בית המשפט ביטל את ההחלטה המוחקת על הסף את הערעור, והחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת שידון ויכריע בטענות המשפטיות, אשר העלתה המערערת באשר לעצם הטלת החיוב. השופט בנאי בדעת מיעוט פסק, שזכות ערעור קיימת רק, כאשר היא ניתנת ומוענקת במפורש על-ידי המחוקק. במקרה דנן לא כך הוא. לו רצה המחוקק להעניק זכות ערעור על עצם החיוב בהיטל, ועוד בטרם ניתנה הכרעת השמאי, היה מציין זאת במפורש, ולא היה כל קושי לבטא זאת. לא יהיה זה מן הראוי לפצל הדיון ולהעניק זכות ערעור כפולה באותו עניין: פעם לעצם קביעת ההיטל ופעם שנייה, אם הדבר יהיה דרוש, לעניין הכרעת השמאי. מקרה "חממי" בע"א 95/730 חממי נ' הוועדה המקומית ראשון לציון, נידונה השאלה, האם ניתן לערער לבית משפט השלום על חיוב בהיטל השבחה, לפני מיצוי השלב של החלפת שומות השמאים וקבלת החלטתו של "שמאי מכריע"? המערער טען, כי אין לשלם את היטל ההשבחה, משום שלא היתה השבחה של המקרקעין. לדעתו, תייתר ההכרעה בערעור בשאלת החבות בתשלום היטל את הצורך במינוי שמאי מכריע ובהתדיינות באשר לגובה הסכום. כך ייחסכו זמן וממון מאזרח המתמודד עם הרשויות. המשיב גרס, כי לא ניתן לערער על החיוב שהוטל על המערער, אלא לאחר שהעניין יידון על-ידי שמאי מכריע, המתמנה על פי סעיף קטן 14(ב) לתוספת השלישית. לדעתו, מוסמך השמאי להחליט הן בשאלה הערכית, האם קמה חובה לשלם היטל השבחה, דהיינו, האם הושבחו המקרקעין במובן סעיף קטן 1(א) לתוספת השלישית והן בדבר גובה הסכום. מכל מקום, לא קמה לבעל מקרקעין זכות ערעור, אלא לאחר הכרעת השמאי. בית משפט קמא דחה את הערעור על החיוב מהטעם שהערעור מוקדם. לדעתו, לא קמה זכות הערעור למערער בטרם עבר את משוכת ההתדיינות בפני השמאי המכריע. השאלה, האם בנסיבות המקרה הושבחו המקרקעין, היא שאלה מעורבת של עובדה ודין, הדורשת מומחיות בתחום השמאות, ומשום כך עליה להידון בפני השמאי המכריע. הערעור על השמאי המכריע ישמע לאחר קבלת הכרעתו. השופטת שטרנברג אליעז פסקה, כי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית מזמין התייחסות לקושי הניסוח המעניק כביכול אפשרות לפצל את זכות הערעור לשני הליכים נפרדים. אין אפשרות זו תואמת את תכלית החקיקה ואף היא אינה מחוייבת ללשון הסעיף כפשוטו. לשון החוק מלמדת, כי המחוקק התיר ערעור בשני נושאים: החיוב בהיטל והחלטת שמאי מכריע. שאלה זו עמדה לדיון בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (ראה מקרה "אילת"). נקודת המוצא בפרשנות חוק היא לשון החיקוק, שכן אם הלשון אינה סובלת את המשמעות שהשופט נוטה ליתן לה, לא תיכון האפשרות הפרשנית הזאת (בג"צ 88/267 רשת כוללי האידרה נ' ביהמ"ש לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728; ע"א 82/165 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70; א' ברק פרשנות במשפט תשנ"ג כרך שני עמ' 81-84; נ' מאיר, היטל השבחה בגין מספר תכניות שאושרו בזו אחר זו, הפרקליט מא 377. המחוקק לא הפריד בין הטלת החיוב לבין שיעורו. והאזרח המעיין בלוח המוצג במשרדי הוועדה המקומית והמחוזית, תוך חצי שנה מיום אישור התכנית, עומד בפני קביעה אחת, המאחדת את עצם החבות עם שיעורה. כבר מכאן ניתן להסיק, כי הפרדה מלאכותית בין החבות לבין השומה לא היתה תכלית החקיקה. קיימת אמנם סיטואציה, שבה עובר פרק זמן בין ההודעה על החיוב לבין עריכת שומת ההשבחה, אך זהו חריג המוסדר בסעיף 4 לתוספת השלישית. גם באותם מקרים, שבהם נדחית עריכת השומה על-ידי הוועדה המקומית, רשאי בעל המקרקעין "לדרוש מהוועדה המקומית לאפשר לו לשלם מיד את ההיטל החל עליו. הענקת שתי הזדמנויות לערעור אינה מתיישבת עם שלבי הדיון, שקבע המחוקק בסעיף קטן 14(ב). המחוקק הפקיד את שיקול הדעת המקצועי לשמאי המכריע, שבידיו הכלים, הידע והמומחיות להכנס לעובי הקורה בכל הקשור להיטל ההשבחה. בעל מקרקעין שחולק על עצם החבות, קרי, ההשבחה, אינו מחוייב להגיש שומה מטעמו, שכן הסעיף נוקט בלשון "רשאי". רשאי הוא להופיע ולטעון טענותיו בפני השמאי המכריע. הוא הדין לגבי הערעור על החיוב בהיטל, כעולה מסעיף קטן 6(ב). אם אין הוא מתכוון לתקוף את גובה ההיטל, אלא את החבות בלבד, יערער רק בנושא זה בשאלה משפטית, אך משבחר הבעלים של המקרקעין שלא לערער באחד משני העניינים: החבות או השיעור, לא יהיה רשאי לחזור ולערער על העניין האחר לאחר מתן פסק דין בערעור. בחקיקה העוסקת במיסוי נדל"ן מוענק תפקיד מרכזי לאנשי מקצוע. כך דנות ועדות בהרכב של אנשי מקצוע ומשפטים בערעורים על מס שבח ומס רכוש. השמאי המכריע מופיע לראשונה בתיקון מספר 20 לחוק התכנון והבניה בתשמ"ג. עד אז היתה זכות ערעור רחבה יותר, וניתן היה לטעון בבית המשפט, כי החיוב אינו סביר בנסיבות העניין, ומן הצדק היה שלא להטילו. מאידך לא הוקנתה לאזרח הזכות להגיש שומה של שמאי מטעמו. הוועדה המקומית היא שהרכיבה רשימת שמאי מקרקעין לצורך קביעת שומה חוזרת. בעניין זה היטיב התיקון עם בעלי המקרקעין בהעניקו להם זכות להגיש שומה של שמאי מטעמם. ראה דברי הכנסת א/מושב שלישי, עמ' 743. המחוקק לא הגדיר את הנושאים שבגדר תפקידו של השמאי המכריע ולא הגבילם. במקרים של מחלוקת לגבי השומה, הוקנתה לשמאי המכריע סמכות ההכרעה, אולם עדיין רשאי האזרח להעביר את הכרעתו של השמאי תחת שבט הביקורת של בית-המשפט בנקודה משפטית או על פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. על-מנת להבהיר, כי פסיקת השמאי, על אף היותה מכרעת, נתונה אף היא לערעור, דק המחוקק פורתא וציין זאת במפורש בסעיף קטן 14(ג) לצידה של הזכות, הקיימת משכבר הימים, לערער על החיוב בהיטל. זה ההסבר המוצע על-ידי לטקסט הפותח במלים: על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי המכריע, ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד. שיקול חשוב בפרשנות חקיקה הוא שאיפה לאחידות השיטה המשפטית, קרי, ההרמוניה החקיקתית, א' ברק, בעמ' 889-991. בחוקי המס השונים לא מצינו שתי דרגות ערעור על החיוב. הפירוש היוצר שתי הזדמנויות ערעור בזכות, אינו מחוייב ההיגיון ואף אינו רצוי. אין זה מתקבל על הדעת, שהמחוקק יטיל מעמסה על בית המשפט והצדדים לחזור ולהתדיין בנקודה משפטית באותו עניין, אותם המקרקעין ואותן תכניות מתאר. משיקולים אלה נראתה לשופטת דעת המיעוט בפרשת החברה לבניין ולפיתוח אילת בע"מ, שהיא גם דעתו של בית משפט קמא. השופט אבן ארי פסק, כי המחלוקת שבין הצדדים בתיק שבפנינו היא האם העניק המחוקק זכות ערעור אחת ויחידה לבעל המקרקעין, אשר חוייב בהיטל השבחה, או אולי העניק המחוקק לבעל המקרקעין זכות ערעור כפולה: הן "על חיוב בהיטל" והן על הכרעת שמאי מכריע. המשנה לנשיא א' ברק פירט בהרחבה את דרכי הפרשנות של טקסטים משפטיים לאור היחס שבין לשון הטקסט לתכליתו וקבע, כי יש לפרש את לשון הטקסט על פי תכליתו, וכי תכלית הטקסט נלמדת מכל מקור אמין, ומתגבשת על פי שיקול דעתו של הפרשן באשר למשקלן היחסי של התכליות העולות מן המקורות השונים, ואל לו לפרשן להגביל את עצמו ל"לשון ברורה" או ל"לשון עמומה", אלא עליו להגיע למשמעות המשפטית, ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי הטקסט הוא ברור, ע"א 93/4628 מ"י נ' אטרופים שכון וייזום (1991) בע"מ. על פי ניסוחו הקודם בתיקון מספר 18 נראה, כי סעיף קטן 14 "... וה' המטיר על סדום ועל עמורה ..." (בראשית ט' "... וישקף ... ועל כל פני ארץ הככר ..." (שמות ג' "... והיה על האדם ועל הבהמה ..." (שמות ט' 9), מכאן, שמבחינה לשונית באה המלה "ועל" להוסיף נושא נפרד כתוספת לנושא הראשון. על מנת לעמוד על כוונתו של המחוקק, אם יש בכלל עורר על-כך בענייננו, אזי עיון בהצהרתו של המחוקק, בבואו להתקין את תיקון מספר עצמם נפגעים מאוד, אל משרד הפנים ואל ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, אשר קיימה דיונים בנושא והמליצה לתקן את החוק, יזם משרד הפנים תיקונים לחוק התכנון והבניה, בנושא זה של היטל השבחה..." ראה ישיבה מיום י"ב בטבת תשמ"ג, דברי הכנסת א/מושב שלישי - עמ' 2 - השופט בר-אופיר פסק, שסעיף קטן לדעתנו, צדק השופט בר-אופיר במסקנתו. קיימת זכות ערעור כפולה: הן בפני השמאי המכריע והן בפני בית משפט השלום, אולם כאשר הערעור "על עצם החבות בהיטל השבחה" הוא הלכה למעשה "ערעור על הערכת שוויים של המקרקעין", אזי, זהו למעשה ערעור, שהוא בסמכותו הייחודית של השמאי המכריע. ניתן לערער לבית משפט השלום "על עצם החבות בהיטל השבחה" בטענות כגון: "איני הנישום הנכון", "תכנית פלונית לא קיבלה תוקף", "מגיע לי פטור פלוני", "לא הוגשה תביעת חוב בפשיטת רגל" ועוד כיוצא באלה טענות רבות ומגוונות, שאינן נוגעות להערכת שוויים של המקרקעין. 3. ייחודיות הסמכות של בית משפט השלום אמרנו, כי לבד מהסמכות שיש לשמאי המכריע, הוקנתה לבית משפט השלום סמכות ייחודית לדון בשלושה מיני ערעורים, ולפיכך סמכות זו אינה מוקנית לכל בית משפט אחר. בה"פ בעניין קביעת גובה השומה, אך לא חל שינוי בהיקף זכות הערעור, במובן זה שהיא ממשיכה להתפשט הן על השומה המחייבת והן על החיוב בהיטל. המסקנה היא כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בתובענה. 4. סמכויות נוספות ברע"א בע"ש בע"ה מניעות טענות המניעות וההשתק הן טענות פרוצדורליות, שמעלה צד כנגד הצד שכנגד במטרה למנוע ממנו מלהעלות טענה פלונית, שהוא מנוע מלהעלותה על פי הדין או על פי התנהגות אותו צד, ע"ע בע"ה בהיטל. זו איננה נקודה משפטית, הכרוכה בהליכים של הטלת היטל ההשבחה או בחוקיותו, ולפיכך אין כלל מקום להיזקק לה בערעור. בהליכי החיוב בהיטל לא היה פגם מהותי, ולא נגרם למערער כל עיוות דין. משרצה המערער לממש את זכויותיו במגרש, הופנתה אליו שומת ההיטל, הוא הגיש שומה נגדית, ונקבע שמאי מכריע. המערער מיצה את כל זכויותיו על פי החוק, ואין לו על מה להלין כנגד הוועדה. בהמ' הפחתת תשלומי פיגורים בסעיף 16 הסעיף אינו קובע את הנימוקים, המצדיקים הפחתה של תשלומי הפיגורים, וכל נישום שערעורו נדחה, רשאי להעלות נימוקים כראות עיניו. קל וחומר, כאשר נדחה ערעורה של הוועדה המקומית, ובמהלך הליכי הערעור נצטברו תשלומי פיגורים על חיוב שלא שולם במועדו, יהיה זה נימוק ראוי לבטל או להקטין את סכום תשלומי הפיגורים. בע"ה 91/2317 מנור נ' הוועדה המקומית המרכז, נקבע, כי השאלה אם חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, שבעל זכויות במקרקעין נדרש לשלמם, הוא נכון, אינה נתונה לבירור לשמאים, גם לא לשמאי המכריע וגם לא לבית המשפט בדונו בערעור על החלטת השמאי המכריע. בית משפט הדן בערעור, על פי סעיף קטן 14(ג) לתוספת, מוסמך לפטור בעל מקרקעין אך ורק מ"קנס פיגורים" כפי שנקבע בסעיף 16 לתוספת ותו לא. בית המשפט ערך הבחנה בין הפרשי ההצמדה החלים מיום אירוע המס ועד ליום המימוש - הוא יום התשלום, לבין ההצמדה והריבית המוחלים מיום התשלום הקבוע בתוספת השלישית ועד לתשלום בפועל. רק אלה קרויים "תשלומי פיגורים", ורק אותם רשאי בית המשפט להפחית. בע"א 91/291 הוועדה המקומית נהריה נ' מלון "עדן" נהריה, נפסק, כי מאחר שהמערערות הן שיזמו את ההחלטה למתן הלוואה עומדת כנגד היטל ההשבחה על פיה פעלו המערערים והן שגרמו להתדיינות זו במטרה לבטל את ההחלטה שיזמו, אזי משיקולי צדק יש לזכותן רק במחצית הפרשי ההצמדה כמפורט בסעיף 15 לתוספת השלישית הנ"ל. # 1204 ערעור על החלטת השמאי המכריע בסעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישי נקבע - 14 לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית הוקנתה לבית משפט השלום הסמכות הייחודית לשבת כערכאת ערעור על הכרעת השמאי המכריע בשתי עילות. סמכות זו אינה מוקנית לכל בית משפט אחר: א. ערעור על החלטת השמאי המכריע בשאלות משפטיות בלבד; ב. ערעור על החיוב בהיטל בעילה, שלא ניתנה לוועדה המקומית, או לבעלים של המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע. 1. ערעור בנקודה משפטית השאלה העיקרית, המתעוררת בכל ערעור, היא מהן ה"נקודות המשפטיות" המקנות עילה לערעור בפני בית משפט השלום, ע"ע 1203#. עקרונות השומה בע"ה 89/1085 הוועדה המקומית דרום השרון נ' לוין, נפסק, שעקרונות השומה אותם קבע השמאי המכריע הינן "נקודות משפטיות", שניתן לערער עליהן בהתאם לסעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית. בע"א 89/1028 הוועדה המקומית נתניה נ' א.י. נבו בע"מ, טען המשיב, כי השמאי המכריע היה צריך לבדוק ולמצוא את שוויים של המקרקעין בשני מועדים: ערב התכנית וביום כניסתה לתוקף, וכי ההשבחה היא ההפרש בין שני הסכומים. השמאי לא נהג כך, אלא בחר לבחון את ההשבחה לאור התוספת בזכויות הבנייה שהתירה התכנית החדשה. בית משפט השלום קיבל את הערעור ופסק, כי יש לפנות אל שמאי מכריע אחר. בערעור טענה המערערת, כי בית משפט השלום לא היה מוסמך לפסוק כאשר פסק, שכן בכך הכריע בשאלה של שיטות שומה. טענה זו נדחתה. לדעתנו, יש לאמץ את הגישה המרחיבה את סמכות בית משפט השלום בדונו בערעור, ולהכליל בו כל נושא, אשר אינו כרוך בקביעת ערכי השוק של המקרקעין, ובקביעת עובדות אחרות, שאינן מצריכות הסקת מסקנות, יישום דין או תפישה מופשטת אחרת. מקרה "אדלר" בע"א 90/550 אדלר חב' להשקעות בע"מ נ' הוועדה המקומית תל אביב- יפו, נידונה תכנית בניין עיר, שהגדילה את שטחה של דירה ממוצעת מ100- מ"ר ל110- מ"ר. השמאי המכריע קבע שמקרקעין הושבחו, אולם לא חייב את המערערים בהיטל השבחה. בית משפט השלום קיבל את ערעורה של הוועדה המקומית. המערערים טענו, כי ההפרש בשווי המטר המבונה בין שני המועדים אינו מבטא עלייה בשווי המקרקעין, אלא השפעה של עליית המדד באותה תקופה. זו שאלה של עובדה, שהמקום לטעון אותה היה בפני השמאי. זו אינה "נקודה משפטית", ולכן אין סמכות לבית משפט השלום לדון בה, וממילא אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בה בערעור. מכוח סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית ניתן להביא בפני השמאי המכריע ראיות, ולבקש את הכרעתו גם בשאלות של עובדה. לבעלי הדין שמורה זכות ערעור לבית משפט השלום בנקודה משפטית בלבד. אין המחוקק מתכוון להגביל את הביקורת השיפוטית על מעשיהן של הרשויות, אלא אם הורה זאת במפורש. מכאן תיתכן הטענה, כי משהורה המחוקק, שהדרך להשיג על החלטות השמאי תהיה בפנייה לבית משפט השלום, ממילא, הוא גם הורה כי המשכם של ההליכים יהיה כפי שנקבע בהוראותיו של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, אולם הערעור על פי סעיף 14(ג) לתוספת השלישית אינו נמנה על הסמכויות של בית משפט השלום, אותן מונה סעיף קטן 51(א) של חוק בתי המשפט, ולכאורה זהו הסדר מיוחד שנקבע בחיקוק אחר, אשר גם טרח והסדיר את נושא הערעור, ועל פיו יש לנהוג, ולא להוסיף עליו דבר. הדעת נותנת, כי המחוקק התכוון להעביר את ההכרעה, שבעיקרה היא מקצועית, לבר-סמכא, וזה יהיה בבחינת ה"ערכאה הראשונה", שעל החלטותיה ניתן לערער בפני בית משפט השלום בלבד. אם לא תאמר כן, נפתח מכאן ואילך הליך, המקנה לבעלי הדין אפשרות לערער על החלטתו של שמאי מכריע בפני שלוש ערכאות, ואף מבלי להידרש לקבל רשות לכך. התוצאה היא שבמקום לפשט, לזרז ולקצר את ההליך, נמצא המחוקק מאריך אותו ומסרבלו, על אף שמדובר בסוגייה מקצועית, שראוי לה, כי תידון ותוכרע על-ידי מומחים לדבר. הנסיון ללמוד מהוראות דומות בחיקוקים אחרים מעלה, שבכל עת, שבה החליט המחוקק להתיר ערעור נוסף, הוא עשה זאת בהוראה מפורשת, או שהורה שעניין זה יהיה כרוך בקבלת רשות. אי הנמקת החלטת השמאי המכריע השמאי המכריע הוא מותב שיפוטי ומוטלת עליו החובה לנמק את החלטתו, ע"ע 1108#. כאשר השמאי המכריע אינו מנמק את החלטתו, או מנמקה בדרך, שאינה מבארת כיצד הוחל הדין על מערכת העובדות, קמה לבעלי הדין זכות ערעור על החלטת השמאי המכריע. בת"א 91/2317 מנור נ' הוועדה המקומית המרכז, לא הבהיר השמאי המכריע אילו מטענות הצדדים הוא מאמץ באופן מלא או חלקי, ואילו טענות הוא דוחה. נפסק, שבנסיבות כאלה יש מקום להחזיר אל השמאי את הכרעותיו, כדי שיבהיר, מה היה הבסיס המשפטי, שעליו השתית את שומותיו. הואיל והשמאי המכריע החליט לחייב את המערערים בהיטל השבחה פחות מזה שעל פי שומת המשיבה, ממילא ברור, שהגיע למסקנה, על פי שיקולי שמאות ובשים לב לנתוני המקרקעין, על סמך הראיות, שהביאו לפניו הצדדים, ועל סמך ביקוריו במקום, שההשבחה היתה פחותה מזו שלה טענה המשיבה. לפי עקרונות המשפט אין בעל דין זכאי לערער או להשיג בכל דרך על החלטה שיפוטית, אלא אם זכות כאמור נקבעה בדין. מהעיקרון הנ"ל נגזר עיקרון נוסף, דהיינו, שאם נקבעה זכות ערעור בדין, בעל הדין יכול לממשה רק בגבולות שנקבעו בדין. בערעור על היטל השבחה תחם המחוקק את זכותם של המערערים לערער על החלטת השמאי המכריע בשלושה נושאים: בנקודה משפטית בלבד; בשל אי-מתן הזדמנות נאותה לטעון ולהביא ראיות; בטענה, כי החיוב בהיטל השבחה אינו סביר בנסיבות העניין, ואין זה מן הצדק להטילו. שני הנושאים הראשונים קבועים בסעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, ואילו הנושא השלישי נקבע בהוראות המעבר, שבתיקון מספר 18 לחוק התכנון והבניה. השמאי המכריע עשוי להכריע גם בנקודות משפטיות, שמעלים בפניו בעלי הדין לפני שהוא בא להכרעה השמאית. אך משעה שההכרעה של השמאי המכריע, מתייחסת להכרעה שמאית טהורה, אין היא עילה לערעור על פי סעיף קטן לדעתנו, שגה בית המשפט במסקנתו. על השמאי המכריע מוטלת חובה לנמק את החלטתו, ואי-הנמקתה הוא עילה לערעור. עצם העובדה, כי בהחלטת השמאי המכריע נקבעו ערכים נמוכים מאלה שנקבעו בשומת הוועדה המקומית, אינה מלמדת ולא כלום על הנמקתה הנכונה או השגויה. "הכרעה שמאית טהורה" ככל מסקנה אחרת הינה תוצאה של יישום דין או של תפישה מופשטת אחרת לגבי מערכת עובדות, וככזו היא כוללת "נקודות משפטיות", והיא ניתנת לערעור בפני בית משפט השלום. לשמאי המכריע יש סמכות לדון בכל נושא הנוגע לשומה, לרבות בנושאים של עצם סמכות הוועדה המקומית לחייב נישום פלוני בתשלום היטל השבחה. חישוב הפרשי הצמדה וריבית בת"א לדעתנו, יש לשמאי המכריע סמכות טבועה להכריע בכל השאלות הנוגעות לסכום היטל ההשבחה ובכללן גם בשאלת ההצמדה והריבית. אמנם, סעיף קטן קביעת שווי המקרקעין בהמ' בע"ה יסוד של "תורת השמאות" ועל פי היגיון כלכלי צרוף. כללים אלה מחייבים שומת שווי המקרקעין לפי ייעודם החוקי למטרה, המבטיחה את הניצול היעיל ביותר שלהם, הכל לפי היעוד והמגבלות שבתכנית, ראה: דנקנר ולזבנקי, "על החיוב בהיטל השבחה", אפריל בת"א בית המשפט אינו "שמאי על" בע"ה בע"ה בע"ה א. השמאי המכריע אימץ את גישתו של שמאי המשיבה המבוססת על השבחה, הנובעת מתוספת הבנייה שאושרה בתכנית ע', ודחה את גישתו של שמאי המערערות - "גישת ההשוואה", לפיה מתייחסים לשווי המקרקעין לפני מתן התוקף לתכנית ע' ואחריו; ב. טעה השמאי המכריע בקביעתו, כי "תכניות לפני תכנית ע' לא התייחסו לבניית מרתפים", מכיוון שבכך התעלם מהוראות מהנדס העיר בעבר, מצילומי אויר שהראו מבנים הכוללים מרתפים ומהיתר בנייה שהוגש לו; ג. טעה השמאי המכריע בקבעו, כי ניתן לרכז את השטחים המיועדים לשימוש טכני ולחנייה, ושעל פי התכנית ד. טעה השמאי המכריע משדחה את טענת המשיבה, שיש לראות ברישום המשכנתא מימוש זכות, אף על פי שבינתיים נמחקה אותה משכנתא. נפסק, שבית משפט של ערעור אינו יושב כשמאי-על, ואין מקום להעלות בפניו נימוקים, שהם נימוקי שומה מקצועיים, אשר בית המשפט עלול להתקשות בבחינתם, אולם בכך לא נחסמת האפשרות לתקיפת החלטת השמאי המכריע, ואין להתייחס אליה כאל "כזה ראה וקדש". בית המשפט יבחן את הממצאים העובדתיים בהחלטת השמאי המכריע, את מסקנותיו המקצועיות משפטיות ואת הפרשנות שנתן לחוק. 2. מעמדה של החלטת השמאי המכריע לעניין התקיפה בערעור החלטתו של השמאי המכריע אוצרת בחובה הן את סמכויות ההכרעה הדומות לסמכויות של ערכאה שיפוטית והן את מומחיותו כשמאי מקרקעין. לצורך בחינת "השאלות המשפטיות", הניתנות לתקיפה בערעור לבית משפט השלום, נבחן את שני המישורים האמורים. מעמדה של החלטת השמאי המכריע כהחלטה שיפוטית לדעתנו, מעמדו של השמאי המכריע דומה למעמדה של כל ערכאה שיפוטית ראשונה, שבפניה מביאים הצדדים את ראיותיהם. מכאן שמעמדה של החלטת השמאי המכריע דומה לזו של החלטה שיפוטית. בית משפט מבסס את החלטתו על ראיות שהוגשו לו על-ידי הצדדים. אין נפקא מינא אם ראיות אלה אמורות לעזור לאותה ערכאה לקבוע את שוויים של מקרקעין, את שיעור נכותו של נפגע בתאונת דרכים, או כל קביעה אחרת שלה נדרשת מומחיות. קביעת מעמדה של החלטת השמאי המכריע כשל החלטה שיפוטית מביאה למסקנה, כי עילות הערעור על פסק דינו של בית משפט של הערכאה הראשונה יפות גם לערעור על החלטת השמאי המכריע בפני בית משפט השלום. מעמדו של שמאי שמונה על-ידי בית המשפט אמרנו, שהכרעתו של השמאי אוצרת בחובה את מומחיותו כשמאי מקרקעין. על מעמדו של השמאי המכריע בהקשר זה ניתן ללמוד ממעמדו של שמאי, שמונה על-ידי בית המשפט. אין ללמוד גזירה שווה על מעמדם של שני אלה, שכן, שמאי, שמונה על-ידי בית המשפט הוא עד מומחה ואילו לשמאי המכריע הוקנו סמכויות הכרעה הדומות לסמכויות המוקנות לבית המשפט עצמו, אולם מומחיותו של השמאי המכריע, אינה שונה ממומחיותו של "השמאי הממונה", ובמישור זה ניתן ללמוד דבר מתוך דבר. בספרו דיני הפקעת מקרקעין, אומר המחבר קמר: "שאלה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה המתעוררת בכל משפט הפקעה היא קביעת שווי המקרקעין... השימוש בשמאי-חוקר כמומחה מטעם בית המשפט במשפטי הפקעות הפך בשנים האחרונות לנוהג מקובל ורצוי על-ידי בתי המשפט... חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט יכול שתאומץ כולה או מקצתה על-ידי בית המשפט, אולם במינויו של המומחה אין בית המשפט יכול להשתחרר מתפקידו לפסוק בכל השאלות השנויות במחלוקת... כך למשל, מקום ששומת המומחה מתבססת על השוואה בין המקרקעין המופקעים לבין מקרקעין אחרים, צריך בית המשפט לבדוק, אם המומחה הביא בחשבון את כל הנתונים המתאימים לביצוע ההשוואה בין המקרקעין המופקעים למקרקעין האחרים נשוא ההשוואה, ולעשות תיקונים והתאמות, אם המומחה לא הביא בחשבון נתונים רלוונטיים או אם המסקנות הסבירות, שניתן להסיקן מהשוואת הנתונים, שונות ממסקנותיו של המומחה, ובלבד שמדובר בהשוואות שבית המשפט מסוגל לעשות בעצמו על-פי הנתונים שבחומר הראיות שלפניו... פסק בית המשפט בערכאה ראשונה על סמך דבריו של המומחה, לא יתערב בית המשפט שלערעור, אלא אם נראה לו, שהמומחה עשה שגיאה גסה עד כדי כך, שאפילו בית משפט החסר ידע מקצועי באותו תחום, יוכל לומר שדעתו מופרכת... בדרך כלל, אין בית המשפט שלערעור נוהג להתערב בקביעת הפיצויים שנעשתה על-ידי בית המשפט בערכאה הראשונה, אלא אם כן, קיימים נימוקים, המחייבים את המסקנה, שנעשה משגה בחישוב, או שהיתה הסתמכות בלתי מוצדקת על גורמים מסויימים." בהמ' שמאי מקרקעין והטיל עליהם להכריע בשאלת שוויים של מקרקעין שהופקעו. בית המשפט לא קיבל את חוות דעתם של השמאים שמונו על-ידו, וקבע ערכים נמוכים יותר למקרקעין. בית המשפט העליון דחה את הערעור. הנימוק שניתן לכך היה: "שחוות דעתו של עד מומחה, יהא זה עד מומחה שמונה בהסכמה או על-ידי בית-המשפט, היא תמיד בגדר עדות...". ראה ע"א בתביעה לפיצויי הפקעה אוסף "השמאי הממונה" את הנתונים בדבר שוויים של המקרקעין, ולאחר מכן הוא מחווה את דעתו המקצועית. בית המשפט רשאי לאמץ את חוות הדעת בשלמותה או בחלקה לפי שיקול דעתו. אמרנו, שהכרעתו של השמאי המכריע אוצרת בחובה הן את סמכויות ההכרעה של ערכאה שיפוטית והן את מומחיותו כשמאי מקרקעין. לעולם לא ניתן לדעת מאיזו מהסמכויות נובעת הכרעה פלונית של השמאי המכריע, לפיכך ניתן לתקוף בערעור את החלטת השמאי המכריע בכל עניין, שבו רשאי בית המשפט לחרוג מחוות דעתו של "השמאי הממונה". לעניין זה אין זהות בין מעמדו של בית משפט השלום, בשבתו בערעור על החלטת השמאי המכריע, למעמדו של בית המשפט העליון בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדן בפיצויי הפקעה. הטעם לכך הוא כי פסק דין בפיצויי הפקעה, הקובע את גובה הפיצוי המגיע, עובר תחת שבט הביקורת של השמאי הממונה ושל השופט היושב בדין, ואילו החלטת השמאי המכריע היא יצירתו של אדם אחד. 3. ערעור בעילה של אי-מתן הזדמנות לטעון טענות או להביא ראיות בפני השמאי המכריע בסעיף קטן 4. ערעור על החלטת ביניים של השמאי המכריע בסעיף קטן בסעיף קטן 5. ערעור על גובה שכרו של השמאי המכריע בסיפא לסעיף קטן 14 סעיף קטן 14(ב) לתוספת השלישית הקנה לשמאי המכריע סמכות לקבוע את שכרו בעד ניהול הליכי השומה המכרעת ומתן ההחלטה. סמכות זו של השמאי המכריע מעלה שתי שאלות: האם רשאי בית משפט השלום לדון בערעור על גובה השכר, שפסק השמאי המכריע? אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, אזי מהם הכללים לפיהם יקבע בית המשפט את סבירות החלטתו של השמאי המכריע בקשר לשכרו? בע"ה 94/1 שאולי נ' הוועדה המקומית ירושלים, תקף המערער את החלטת השמאי בשל פגמים ש"בפסק" שלו בתורת "בורר" בעיקר בשל קביעת שכרו כאחוז מן השווי של המקרקעין שהוא קבע. נפסק, כי לשמאי המכריע ניתנה סמכות לפסוק "בדבר השתתפות בהוצאות שומתו", אף מבלי לקבוע את מידת החישוב ואת שיטת החישוב של הוצאות שומתו, ולכאורה עניין זה נותר פתוח לפסיקתו של השמאי. פסיקת שכרו של שמאי מכריע על-ידו היא, כאחוז מן השומה אשר קבע בעצמו, מעוררת קושי, ואולי אף חשש או "לזות שפתיים", שככל שערך השומה גבוה יותר, כך גדל שכרו של השמאי. השאלות הן: האם שמאי, שהסכימו לו הצדדים, בין אם קביעתו על פי דין ובין אם לאו, הינו בורר או מעין בורר; האם פסיקת הוצאותיו על-ידו, כאחוז מן השומה, שווי המקרקעין שקבע, יש בה פגם היורד לשורש הכרעתו, כדי פסילתו של השמאי או פסילת שומתו. תקיפת שומתו של השמאי המכריע, מחמת החשש לניגוד אינטרסים בשל קביעת שכרו כאחוז מן השומה, אינה חלק מן הערעור שלפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית. אם עניין לנו ב"בוררות" הרי תקיפת הכרעת השמאי צריכה לבוא בבית המשפט המוסמך ולא בתקיפה עקיפה, גם אם אין הדעת נוחה מכך, ששכרו של השמאי המכריע נקבע על-ידו, כפי שהוסמך לקבוע אותו בסעיף קטן 14(ב) לתוספת השלישית, מבלי לקבוע הנחיות והגבלות לעניין זה, וגם אם אין זה ראוי מחמת "חשש" או "לזות שפתיים" העלולים לעלות כאשר השכר נקבע כאחוז מן השומה נראה, כי אין ערעור זה המקום להעלאת טענה זו. אפשר שעניין זה צריך להיבחן לפי חוק הבוררות ולפי תקנות שמאי מקרקעין (אתיקה מקצועית) התשכ"ו1966-, אולם בהליך זה שעניינו ערעור על עצם החיוב, אשר לא נטען על-ידי המערער, וערעור על שומת השמאי המכריע, דן בית המשפט לגוף השומה ולא בשכרו של השמאי, לפיכך מחמת חוסר סמכות, לא ראה בית המשפט מקום לקבוע בעניין זה, ועל המערער לתקוף את החלטת השמאי המכריע, אם הוא בורר או מעין בורר, בתקיפה ישירה ועל פי הדין המתאים. לדעתנו, שגה בית המשפט בשאלת סמכותו לשבת בערעור על פסיקת השמאי המכריע בקשר לגובה שכרו. לבית משפט השלום הוקנתה סמכות לשבת בערעור על החלטת השמאי המכריע. סמכות זו צומצמה לשאלות משפטיות, קרי, אין בית משפט של ערעור דן בשאלות שבעובדה, בדומה לכל בית משפט אחר, היושב בערעור על פסק דינה של ערכאה קודמת. לבית משפט הדן בערעור, יש סמכות לדון גם בפסיקת ההוצאות שנפסקו למי מהצדדים. אמנם, כאן נפסקו ההוצאות לטובת המותב השיפוטי ולא לטובת מי מהצדדים, אולם לעניין הסמכות אין לכך משמעות. הסוגיה הסבוכה היא מהם הכללים לפיהם יקבע בית המשפט את סבירות החלטתו של השמאי המכריע בקשר לשכרו? בהעדר כללים מוסדרים בנושא זה נתון הדבר לשיקול דעתו של בית המשפט, ע"ע 1106#. בתקיפת החלטת השמאי המכריע בקשר לגובה שכרו עולה בעיה נוספת. השמאי המכריע אינו צד להליך הערעור, ולכן אין לו הזדמנות לבאר לבית משפט השלום את מכלול הנימוקים שהביאוהו לקביעת שכרו. אין זה מן הראוי, שהשמאי המכריע, הפועל כמותב שיפוטי, ייתן דין וחשבון אישי בפני בית המשפט, שבפניו מערערים על החלטתו את הנימוקים האמורים. נוצר לכאורה מצב ללא מוצא, אשר מקשה על הדיון בערעור על שכר השמאי המכריע. ייתכן, שהמוצא לבעיה זו הוא בצירופו של השמאי המכריע כמשיב בערעור רק בסוגיית השכר ולא בכל יתר השאלות העולות באותו ערעור. # 1205 מועד הערעור בסעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית נקבע - 4- 14 בסעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 8. (ב) על חיוב בהיטל לפי סעיף קטן (א), ניתן לערער... הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך המועד האחרון להגשת הערעור הוא 45 יום מהיום שבו נודעה לנישום ההחלטה שעליה מערערים. ההודעה לנישום הנזכרת בסעיפים אלה היא הודעת השומה, הנזכרת בסעיף קטן 6(ב) לתוספת השלישית - 6. (ב) הועדה המקומית תביא לידיעת כל חייב בהיטל, עם הצגת לוח שומה או עקב מימוש זכויות, את שיעור ההשבחה שבעדו הוא חייב בהיטל ואת זכותו להגיש שומה מטעמו או לערער על החיוב בהיטל לפי האמור בסעיף 14. על פי תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), תשמ"ג1983-, אין לוקחים במניין התקופה להגשת ערעור את ימי הפגרה של בית המשפט. בסעיפים 1 ו4- לתקנות הפגרה נקבע - 1. תקופות הפגרה בבית המשפט העליון, בבתי המשפט המחוזיים, בבתי משפט השלום, בבתי המשפט המקומיים (להלן - בית המשפט), ובלשכות ההוצאה לפועל יהיו מידי שנה כדלקמן: (1) פגרת הפסח - מיום י"ד בניסן עד יום כ' בניסן; (2) פגרת הקיץ - מיום 16 ביולי ועד יום 31 באוגוסט. 4. במנין ימי תקופה שנקבעה בחיקוק, או שנקבעה בידי בית משפט, בידי רשם או בידי ראש הוצאה לפועל, יראו את יום ו' בשבוע כיום פגרה, אם הוא היום האחרון לפתיחת הליך או לביצועה של פעולה במהלך הליך בבית משפט או בלשכת הוצאה לפועל. ליקוי בתכנה או בצורתה של הודעת השומה עלול לפגום במעמדה, ולהזמין טענה של הנישום, שמניין התקופה להגשת הערעור טרם החל. סעיף קטן 6(ב) לתוספת השלישית מחייב לפרט בהודעת השומה את שיעור ההשבחה. לדעתנו, אין די בכך, והודעת השומה המופנית אל נישום מסויים אמורה לפרט את שמו, שאם לא כן, על מי מוטלת לכאורה חובת תשלום ההיטל? על אותה דרך צריכה הודעת השומה לפרט בגין אלו מקרקעין הוטל היטל ההשבחה וכן את כל יתר יסודות השומה. לתכנה ולצורתה של הודעת השומה ע"ע 905#. יש לציין במיוחד את חובת הוועדה המקומית לפרט בהודעת השומה את זכותו של הנישום לערער על החיוב בהיטל לפי האמור בסעיף 14, כלומר, כי הזכות לערער על החיוב בהיטל היא בנקודות משפטיות בלבד. העדרה של הודעה זו פוגם בהודעת השומה, ומירוץ הזמן להגשת השומה האחרת או הערעור אינו מתחיל. על החלטת השמאי המכריע ניתן לערער תוך 45 יום מיום שבו הומצאה ההחלטה לנישום ולוועדה המקומית. הואיל ואין הוראה מיוחדת לגבי דרכי ההמצאה, ניתן לאמץ את דרכי ההמצאה של כל החלטה שיפוטית אחרת. בהמ' 94/130111 אלוני נ' הוועדה המקומית כפר-סבא, נבחנה השאלה מהו האירוע, ממנו יש להתחיל במניין הימים לערעור. המשיבה טענה, כי הערעור על החיוב בהיטל ההשבחה הוגש כשישה חדשים לאחר שהובאה שומת ההיטל לידיעת המערערים. המערערים טענו, כי הודעת השומה נמסרה למשרדי בא כוחם ביום 15.8.94, והערעור הוגש ביום 29.9.94. בתקנות התכנון והבניה (הודעות על חבות בהיטל השבחה ותחליף מסירה), התשמ"א1981-, נקבע, כי הדרך למסירת הודעה בדבר חבות בהיטל השבחה מחייבת מסירה לאדם שאליו מכוונת ההודעה, במקום מגוריו, או במקום עסקיו הרגילים, הידועים לאחרונה "או נשלחה בדואר רשום הערוך אל אותו אדם...". בערעור זה נשלחה הודעת השומה למינהל מקרקעי ישראל בדואר רשום, ואילו למערערים נשלחה בדואר רגיל. נפסק, כי בהעדר אסמכתא למועד המסירה בפועל לא ניתן לקבוע, כי מכתב זה הגיע ליעדו. על פי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, הערעור יוגש "...תוך 45 יום מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים". דהיינו, מניין 45 הימים החל מרגע הבאת ההחלטה לידיעת החייבים בתשלום, להבדיל ממועד מסירת הודעת השומה. במקרה זה עצם קיום שומת ההיטל הובא לידיעת המערערים במהלך משא ומתן עם מינהל מקרקעי ישראל, כמו כן נשלח למערערים מכתב, בו הבהיר מינהל מקרקעי ישראל, כי היטל ההשבחה יחול על המערערים. המסקנה היא כי הודעת השומה הובאה לידיעת המערערים לפני המועד שנטען על-ידם. נפסק, שמניין הימים לפי סעיף 14 לתוספת השלישית החל מהיום, שההחלטה הודעה לנישום, ולא מהיום שההחלטה נמסרה כדין. הערעור נדחה. 1. הצורך בצירוף שומת השמאי להודעת השומה שאלת המועדים התעוררה בע"ה 85/1936 מיכאלה חזי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה המרכז. המערערות פנו אל הוועדה המקומית וביקשו לשלוח להם את חשבון היטל ההשבחה בצירוף הממצאים, המצדיקים את התשלום, כשהם מבוססים על חוות דעת של שמאי מקרקעין מוסמך. המשיבה שלחה הודעת שומה ביום 27.5.1985 ושתי חוות דעת של שמאי מקרקעין ביום 21.6.85. ביום 10.7.85 נמסרה לוועדה המקומית שומה אחרת. מזכירת המשיבה סירבה לקבל את השומה האחרת בנימוק שהיא הוגשה באיחור. המערערות טענו, כי הוועדה המקומית חייבת היתה להמציא למערערת את השומה עצמה, וכי יש לראות כהודעת שומה את מכתבה של הוועדה מיום 12.6.1985. המשיבה טענה, כי הודעת השומה מיום 27.5.1985 מפרטת את כל האלמנטים, שהמחוקק חייב את הוועדה לפרט בדרישה. נפסק, כי הודעת השומה עונה על דרישת סעיף 4 לתוספת השלישית. הודעת השומה ציינה בכותרתה, שהיא נערכה בהתאם לסעיף 6 לתוספת השלישית, וכי היא מתייחסת לתכנית שאושרה על כל פרטיה. בהודעה צויין, ששיעור ההיטל הינו מחצית ההשבחה על פי שומה, שנערכה בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת השלישית, והזכירה למערערות, כי הן רשאיות להגיש שומה מטעמן או לערער על החיוב בהיטל. בית המשפט ציין, כי רצוי היה שהמחוקק יקבע שיש לצרף להודעה עותק מהשומה, אך המחוקק לא קבע זאת, ואין חובה על הוועדה לעשות מה שלא חייב אותה החוק. המועד להגשת הערר מתחיל מיום שהובאה ההודעה על החיוב לידיעת הנישום ולא מיום מתן ההסבר או מסירת עותק מהשומה עצמה, ולכן השומה האחרת הוגשה באיחור, והרשות בידי הוועדה שלא להתייחס אליה, כל עוד ולא הוארך המועד לקבלתה על-ידי שר הפנים לפי סעיף 20. לדעתנו, יש לצרף אל הודעת השומה את שומת שמאי המקרקעין. אמנם, בסעיף קטן 6(ב) לתוספת השלישית אין זכר להוראה זו, וכל שנאמר הוא, כי הוועדה המקומית תביא לידיעת החייב בהיטל את שיעור ההשבחה ותו לא, אולם שיעור ההשבחה הוא תוצאה של הפחתת השווי במצב החדש מהשווי במצב הקודם, ולדעתנו, יש חובה להביא לידיעת הנישום את כל הנתונים של מעשה השומה, ואין להסתפק בתוצאה מספרית סתמית, שאינה מלמדת על מרכיביה. נישום הבוחר להמציא לוועדה המקומית "שומה אחרת" של שמאי מטעמו, אינו אמור לגשש באפלה, כי אולי ימציא שומה הקובעת את סכום ההשבחה לדעתו, ואינה מפרטת את מרכיבי השומה, את השווי במצב הקודם ואת השווי במצב החדש, ויצא שכרה של הוועדה המקומית בהפסדה. המסקנה היא כי אין להסתפק בדרישה המצומצמת של סעיף קטן 6(ב), ועל הוועדה המקומית להמציא הודעת שומה שלמה ומפורטת, וזו כוללת את שומת שמאי המקרקעין. 2. הארכת מועדים בסעיף 20 לתוספת השלישית נקבע - 20 בדרך כלל, מוקנית הסמכות להארכת מועדים לאותה ערכאה שיפוטית אליה מערערים. סעיף 20 לתוספת השלישית הקנה לשר הפנים סמכות להאריך כל מועד, שנקבע בתוספת השלישית. בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע- 528 התוצאה היא כי גם שר הפנים וגם בית משפט השלום מוסמכים להאריך את המועד להגשת הערעור. להארכת מועדים ע"ע 1404#. בע"ה 95/3 חוגי נ' הוועדה המקומית ראשון לציון, טענה המשיבה, שיש לדחות את הערעור על הסף מהטעם שהוגש באיחור, כלומר למעלה מ45- יום מיום שנודעה למערערים ההחלטה או השומה. המערערים טענו, כי המועד הקובע, ממנו יש למנות את תקופת הערעור, הוא מועד קבלת התשובה למכתב השגה שהגישו למשיבה. המשיבה טענה, כי לטענת העוררים אין כל בסיס הואיל וההליך בו נקטו, כלומר ההשגה, הוא הליך שאינו קיים. הוא חסר משמעות, ואין בו כדי לעצור את המועד החוקי הקבוע בתקנות. משהבינו המערערים את הבעיה הניצבת בפניהם, עתרו להארכת מועד. המערערים נימקו את בקשתם בכך, שהסוגייה בה דעתם חלוקה היא עניין משפטי עקרוני, אשר דחייתה מטעמים דיוניים בלבד עלולה לפגוע בעשיית הצדק. נפסק, כי תקנה מספר 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בערעור על שומת השבחה) תשמ"א1981-, קובעת, אמנם, שכתב ערעור, שאינו מקיים אחר הקבוע בתקנות, לא יתקבל בבית המשפט, אולם עם זאת מצויין בה במפורש, כי "משנתקבל כתב הערעור, לא יפסול אותו בית המשפט על יסוד אי-קיום הוראה כאמור, אלא אם כתב הערעור אינו מגלה כל נקודה שבמחלוקת". במקרה דנן התקבל כתב הערעור בבית המשפט המחוזי והועבר לבית משפט השלום בהסכמת המשיבה, בלא שתעלה התנגדות כלשהי. מדובר בערעור המעלה שאלה משפטית אמיתית, נכבדה ועקרונית. דחייה מוחלטת של הבקשה עלולה לגרום לכך המחלוקת האמיתית, שעניינה חבות בתשלום מס, לא תתברר כלל בפני בית משפט. נקבע בפסיקה, כי בדיון בעניין מסוג זה אין זה מן הראוי למצות את הדין, וניתן לעשות שימוש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. כאשר יש טעם מיוחד, ניתן להאריך את המועד שנקבע בחיקוק, רע"א 88/263 דן אגודה שיתופית נ' פקיד השומה ת"א, פ"ד מב(4) 418. הוחלט להאריך את המועד להגשת הערעור. # 1206 סדרי הדין בבית משפט השלום בסעיף קטן 14(ו) לתוספת השלישית נקבע - 14 ביום 23 ביוני 1981 התקין שר המשפטים את תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בערעור על שומת השבחה), התשמ"א1981-, שיכונו להלן: "התקנות". בתקנה 1 לתקנות נקבעו ההגדרות שלהלן - 1. בתקנות אלה, "בית המשפט" ו"ערעור" - כמשמעותם בסעיף 14(ו), (ט) ו-(י) לתוספת. הביטוי "בית משפט" מכוון לבית משפט השלום שבאיזור שיפוטו מצויים המקרקעין. סעיפים קטנים 14(ו)(ט) ו-(י) הוחלפו בסעיף קטן 14(ג). בתקנה 2 לתקנות הנ"ל נקבע - 2. (א) ערעור יוגש בכתב לבית המשפט תוך ארבעים וחמישים ימים מיום שבו הודעה למערער ההחלטה, או השומה, או מיום שהוצג לוח השומה, הכל לפי הענין. (ב) משהוגש כתב הערעור יסומן תאריך ההגשה בגוף הכתב. הוראה זו חוזרת על הוראת סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית ועל הוראת סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-. כל החידוש בהוראת תקנה 2 הנ"ל הוא כי הערעור יוגש בכתב, וכי תאריך ההגשה יסומן בגוף הכתב. בתקנה 3 לתקנות נקבע - 3. המשיבים בערעור יהיו - (1) בערעור לפי סעיף 14(ו) לתוספת - הועדה המקומית; (2) בערעור לפי סעיף 14(ט) לתוספת - החייב בהיטל; (3) בערעור לפי סעיף 14(י) לתוספת - החייב בהיטל והועדה המקומית. סעיפים קטנים אלה הוחלפו כאמור בסעיף קטן 14(ג). על חיוב בהיטל רשאי לערער הנישום, והמשיבה היא הוועדה המקומית. על הכרעת שמאי מכריע רשאי לערער כל אחד מהצדדים, והצד האחר יהיה המשיב. משום מה נגרע מרשימה זו ערעור על פי סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, והמשיבה שם היא הוועדה המקומית. תקנה 4 לתקנות עוסקת בכתב הערעור - 4. כתב הערעור יוגש בשלושה עתקים, ייחתם ביד המערער או בא-כוחו ויפורטו בו - (1) שמו ומענו של המערער; (2) שמם ומענם של המשיבים; (3) המועד שבו הודעה למערער ההחלטה או השומה, או המועד שבו הוצג לוח השומה, הכל לפי הענין; (4) תאריך תשלום ההיטל או מתן הערובה לתשלומו; (5) נימוקי הערעור. משום מה צויין המערער בלשון יחיד והמשיבים בלשון רבים. לעניין תקנות 4(1) ו-(2) יש לאמץ את כללי סדר הדין האזרחי ולציין ליד שמם את מספר הזיהוי שלהם או את מספר התאגיד. לעניין המועד, שבו הודעה לנישום שומת היטל ההשבחה ראו תקנות התכנון והבניה (הודעות על חבות בהיטל השבחה ותחליף מסירה), התשמ"א1981-. בתיקון מספר 18 לחוק התכנון והבנייה היתה הגשת ערעור מותנית בתשלום היטל ההשבחה או בהמצאת ערובה לתשלומו, ולפיכך נדרש לפרט בכתב הערר המועד בו נעשה אחד מאלה. בתיקון מספר 20 לחוק התכנון והבנייה הושמטה דרישה זו, וסעיף קטן 2(4) לתוספת השלישית איבד את טעמו. נימוקי הערעור צריכים לפרט את כל עובדות הרלוונטיות, את הטענות המשפטיות, ואת העובדות והנקודות המשפטיות שבמחלוקת. בתקנות 5 ו6- לתקנות נקבע - 5. מענם של המערער והמשיבים לצורך מסירת כתבי בית-דין יהיה כפי שצויין בכתב הערעור. 6. כתב ערעור שלא נתקיימה בו הוראה מהוראות תקנות אלה לא יקובל במשרד הרישום של בית משפט השלום; אולם משנתקבל כתב ערעור, לא יפסול אותו בית המשפט על יסוד אי-קיום הוראה כאמור, אלא אם כתב הערעור אינו מגלה כל נקודה שבמחלוקת. מזכירות בית משפט השלום אינה אמונה על בדיקת כתב הערעור, וצפוי, שכל ערעור ייתקבל על-ידה. כאמור, בתיקון מספר 20 לחוק התכנון והבנייה הושמטה הדרישה לתשלום היטל ההשבחה או להמצאת ערובה לתשלומו כתנאי להגשת הערעור, ואין לדרוש עוד את פירוטו של המועד האמור. בתקנות 7 ו8- לתקנות נקבע - 7. משנמסר למשיב העתק כתב הערעור, יקבע רשם בית המשפט מועד לשמיעת הערעור ויודיע על כך לבעלי הדין. 8. על המצאת כתבי בית-דין, איחוד ערעורים, שמיעת ערעור, ערעור שכנגד ומתן פסק הדין יחולו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג1963-, בשינויים המחוייבים לפי הענין. תקנה 8 לתקנות אימצה את תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-. תקנות אלה הוחלפו בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. ברע"א 88/129 גבריאלוב נ' הוועדה המקומית, הפנה הנשיא שמגר את תשומת לב הרשויות לכך, כי המחלוקת נובעת במידה רבה מן הנוסח הדו- משמעי של תקנה 8 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בערעור על שומת השבחה), התשמ"א1981-: ניתן לטעון, כי תקנה 8 מבקשת להפנות רק לאותן תקנות שעניינן איחוד ערעורים, שמיעת ערעור וערעור שכנגד (חלק ד' לתקנות הנ"ל), ולא לסדרי הדין בערכאה הראשונה. הנשיא אמר, כי בדיון לפי התוספת לתקנות התכנון והבניה הנ"ל צריך להתיר הבאת ראיות בדומה לאופן הדיון בערעורי מס, וכי לכך נתכוונה תקנה 8 הנ"ל, אולם מכל מקום, רצוי שהנוסח של התקנה הנ"ל יובהר. בע"ה 90/53 גורני נ' הוועדה המקומית המרכז, הגיש המערער עיקרי טיעון, ונראה, שצורת הדיון תהיה זו המקובלת בערעורים, כלומר, ללא הבאת ראיות נוספות מעבר לנטען בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון. המערער טען, כי ברצונו להביא ראיות נוספות, ואף דרש מפרקליטת הוועדה להודות בעובדות מסויימות כמו בסדרי הדין בתביעה אזרחית רגילה. המשיבה סברה, שאין להתיר הבאתן של ראיות נוספות, ואין מקום לעשות שימוש בסדרי הדין הנוהגים בתביעות רגילות. המבקש טען, כי יש להחיל על הערעור את כל תקנות סדרי הדין, לרבות אלה החלות על תביעות רגילות ובתוך כך הליכים מוקדמים של גילוי מסמכים, דרישה להודות בעובדות וכיוצא באלה. נפסק, כי מקריאת הוראות המעבר עולה בבירור, שהמחוקק ביקש להבדיל בין מערער המגיש ערעור בגין אירוע, שחל לאחר תחילת תוקפו של החוק על פי סעיף 14 לתוספת, לבין מערער שהחוק הוחל עליו רטרואקטיבית. לאלה שנפגעו מהחלה נדירה כזו של חוק פיסקאלי, ראה המחוקק ליתן הטבות מעבר לאלה המערערים באופן רגיל על שומת היטל ההשבחה. אחת ההטבות היא העדרם של סדרי דין מחייבים וחד משמעיים, לעומת אלה הקבועים בסעיף 14 לתוספת השלישית. גם אם מדובר בלאקונה ולא בכוונה מפורשת של המחוקק, נשארת התוצאה של העדר סדרי דין ספציפיים בנוגע לערעור על פי סעיף 8(ב) לתיקון מספר 18 ההטבה האחרת והעיקרית, שגם ממנה ניתן ללמוד על הצורך בהחלת סדרי דין גמישים יותר, וקיומם של נימוקים ושיקול דעת רחבים יותר שיש לבית המשפט בערעור על חיוב, שהוטל קודם לתחילתו של החוק. על פי סעיף קטן 14(ג) ניתן לערעור בנקודה משפטית בלבד או בעילה, שלא ניתנה לוועדה המקומית, לבעלים של המקרקעין או לשמאים מטעמם לטעון טענותיהם, או להביא ראיות בפני השמאי המכריע, ואילו על פי סעיף 8(ב) ניתן לערער בנימוק, שהחיוב אינו סביר בנסיבות העניין, ואין זה מן הצדק להטילו, ובית המשפט רשאי לאשר את החיוב, לבטלו או להפחיתו הכל כפי שייראה לו צודק. התוצאה היא שיש לאפשר למערערים להביא ראיות שיש בהן כדי לשכנע, שהחיוב איננו סביר, או שאין זה צודק להטילו, אולם בכל זאת מדובר בערעור ובעניין פיסקאלי וטכני, ולפיכך עליהם לצמצם ככל האפשר את הבאת הראיות בכמות ובאופן, למשל בדרך של הגשת חוות דעת בעדויות בתצהירים. במסגרת זו תצטרך באת כוח הוועדה להשיב למערערים על דרישתם להודות בעובדות, אותה דרישה שבגללה עלה נושא סדרי הדין לדיון. בתקנה 9 לתקנות נקבע - 9. עד למתן פסק הדין בערעור רשאי המערער לחזור בו מערעורו על ידי מתן הודעה בכתב לבית המשפט ומסירת העתק הימנה למשיב, או על ידי הודעה בעל-פה בשעת שמיעת הערעור; משעשה כן, בטל הערעור, והמערער ישלם למשיב, על פי בקשתו, את ההוצאות שיקבע בית המשפט. תקנה זו אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי כל צד היוזם הליך משפטי רשאי לבקש את ביטולו של ההליך כל עוד לא ניתנה בו החלטה. # 1207 סמכויות נוספות של בית משפט השלום בית משפט השלום עשוי להידרש לנושאי היטל ההשבחה בארבע דרכים. לכל דרך מיוחדות עילות תקיפה משלה והסמכויות והסעדים המבוקשים. עקב מיעוט פסקי הדין שדנו בהיטל השבחה, תובא פסיקה מדיני מס אחרים. ואלה ארבע הדרכים - א. בעתירה לתת סעד הצהרתי או צו מניעה; ב. בתביעת הוועדה המקומית לתשלום היטל השבחה; ג. בתביעה להשבת היטל השבחה ששולם ביתר; ד. בשבתו כערכאת ערעור על לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, או לפי סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, ע"ע 1202#. 1. סעד הצהרתי וצו מניעה בה"פ 90/9207 ויטה מזון אירוח בע"מ נ' עיריית בני-ברק, חויבה המבקשת בארנונה והגישה המרצת פתיחה לבית משפט השלום. הואיל ולא היה מדובר באף אחד מהעניינים, שהוא בסמכות ועדת הערר, נקבע שבית המשפט בהליך של המרצת פתיחה הוא הפורום המתאים והדרך הדיונית הנכונה. בת"א 94/5219 גנץ נ' עיריית נתניה, נקבע, כי לבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון בבקשה לצו מניעה זמני, אשר יורה לעירייה להפסיק הליכי עיקול, מאחר שלא הוצמד ערך כספי כלשהו לרשימת המעוקלים. הסמכות במקרה זה מסורה לבית המשפט המחוזי. צא ולמד, כי אילו הוגדר הסעד המבוקש בסכום כספי, המצוי בסמכות בית משפט השלום, היתה מוקנית לו הסמכות לתת את הסעד המבוקש. 2. תביעת הוועדה המקומית לתשלום היטל השבחה הוועדה המקומית רשאית לפתוח בהליכים לגביית היטל ההשבחה כחוב אזרחי באותה דרך שנגבים חובות הארנונה לרשויות המקומיות. יש טענות הגנה, שלא ניתן להעלותן במסגרת תביעה כזו, הואיל וטענות אלה צריכות היו להתברר בפני השמאי המכריע או בפני בית משפט השלום בשבתו כערכאת ערעור לפי סעיף קטן 14 (ג) לתוספת השלישית או סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, אולם יש טענות, שניתן להעלותן בבתי משפט שונים בתקיפת היטל ההשבחה, וממילא, ניתן להעלותן כהגנה מפני תביעה לגביית ההיטל. בת"א 66/202 עיריית חיפה נ' סנדר, פ"מ נח 113, נפסק, כי שומה הנגועה בחוסר סמכות בטלה מעיקרה, ואין לבסס עליה תביעת חוב. מכאן שאם יתברר, כי הפגם של השומה הוא מסוג של חוסר סמכות, הרי שיהיה זה פגם היורד לשורשו של עניין, ובתור כזה הוא ישאר דבק בה לעולמי עד, ואין הדרך חסומה לפני הנתבעים להעלותו כטענת הגנה בהליכי הגבייה שנפתחו נגדם. בע"א 68/714 זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג(2) 623, נפסק, כי הטענה, שהמשיג אינו האדם ששמו רשום בלוח השומה כבעלי הנכס, אלא אדם בעל שם דומה, והטענה, שהשומה הינה "אפס גמור", הינה טענה, שאינה בסמכות ועדת הערר, לכן ניתן להעלותה כהגנה בפני תביעת העירייה בבית המשפט. 3. תביעה להשבת היטל השבחה ששולם ביתר תביעה להשבת היטל השבחה, ששולם תחת מחאה או מחמת טעות, יש להגיש לבית המשפט המוסמך בהתאם לגובה התביעה. בתביעה כזו עשויות להתברר אגב אורחא אותן שאלות, המתבררות בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית המשפט המחוזי בתקיפה ישירה. מכאן שניתן לתקוף את היטל ההשבחה גם בבית משפט השלום. בבר"ע 91/2824 עיריית חיפה נ' לה נסיונל בע"מ, תקדין, תבעה המשיבה בבית משפט השלום החזר של סכום כסף, שלטענתה נגבה שלא כדין. הנשיא שמגר קבע, כי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976-, אינו חוסם תביעה רגילה, כאשר הדיון בפני בית משפט רגיל לרבות בטענה של התרשלות של הרשות המקומית. בת"א 91/2389 המ' 91/1930 הוועדה המקומית הדרים נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, ביקשה הוועדה המקומית לדחות על הסף את תביעת הבנק להשיב לו היטל השבחה ששילם. התביעה התבססה על עילת עשיית עושר ולא במשפט. הוועדה טענה, כי בכל מקום שהמחוקק הסדיר לגביו דרכי השגה, ערר או ערעור על חיוב בהיטל, מס, אגרה וכיוצא באלה אין שומעים טענה, שמקומה באחד מאלה, במסגרת משפטית אחרת, ובענייננו, במסגרת תביעת השבה. נפסק, שאין צורך לפסוק, אם העניין נכנס לגדרה של תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, משום שאי-הגשת שומה אחרת או ערעור באופן ובמועדים הקבועים בתוספת השלישית הופך את שומת ההשבחה לשומה סופית; או אולי העניין הנידון נכנס לגדרה של תקנה 101(א)(2) הואיל ואין לבית המשפט סמכות עניינית להיזקק לדיון בתובענה. העניין הנידון נכון לסווגו לגדרה של תקנה 101(א)(3), כ"כל נימוק אחר שעל-פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". בית המשפט דחה את התביעה על הסף. # 1208 סמכות בית המשפט המחוזי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית וסעיף קטן 8(א) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, מונים רשימה סגורה של עילות הראויות להידון בפני השמאי המכריע ובפני בית משפט השלום. על נישום, המבקש לתקוף את היטל ההשבחה בעילות אחרות, למצוא את זירת התקיפה הנכונה. בית המשפט המחוזי עשוי להידרש לנושאי היטל ההשבחה בחמש דרכים. לכל דרך מיוחדות עילות התקיפה, הסמכויות והסעדים המבוקשים. בשבתו תחת מגבעת אחת אין בית המשפט המחוזי מוסמך להעניק סעד, שיוחד למגבעת אחרת. ואלה חמש הדרכים - א. בעתירה להעניק סעד הצהרתי או צו מניעה; ב. בתביעת הוועדה המקומית לתשלום היטל השבחה; ג. בתביעה להשבת היטל השבחה ששולם ביתר; ד. בשבתו כערכאת ערעור ראשונה או שנייה על פסק דינו של בית משפט השלום, שישב כערכאת ערעור לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, או לפי סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-. ה. בשבתו כערכאת ערעור ראשונה על פסק דינו של בית משפט השלום, שדן בהיטל השבחה שלא לפי סעיף קטן 14(ג) או סעיף קטן 8(ב) הנ"ל. 1. סעד הצהרתי וצו מניעה אין גבול ברור בין סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לבין זה של בית המשפט המחוזי. בשנים האחרונות גוברת הנטיה להרחיב את תחום סמכותו של בית המשפט המחוזי, ושאלות רבות אשר התבררו בעבר בבג"צ בלבד, מוכרעות כיום בבתי המשפט המחוזיים. סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון ולהחליט בתביעה לבירור חוקיות החיוב אינה נובעת מהתוספת השלישית. זו סמכות כללית, הנתונה לבית המשפט המחוזי לפי חוק יסוד: השפיטה, לדון בכל עניין אזרחי, שאינו בסמכותו של בית משפט השלום או של בית דין אחר. הסמכות לתת פסק דין הצהרתי קבועה בתקנה 52(4) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-. בע"א 73/562 פולו בע"מ נ' יושב ראש הוועדה המקומית רמת-גן, פ"ד כח(1) 824, נפסק, כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בסכסוך, כאשר העילה לסכסוך והסעד המבוקש עניינם אך ורק חוקיות תשלומי החובה הנדרשים מן האזרח. בע"ה 85/1936 מיכאלה חזי נ' הוועדה המקומית המרכז, פנה בא-כוח המערערות אל הוועדה המקומית וכתב: "באם יש לכם דרישות להיטל השבחה, אבקשכם להעביר לי את חשבונכם בצירוף הממצאים המצדיקים את התשלום כשהם מבוססים על חוות דעת של שמאי מקרקעין מוסמך". בתשובה שלחה המשיבה הודעת שומה ביום 27.5.1985. ביום 21.6.85, קיבל לידו את שתי חוות הדעת אותן הכינו שני שמאי מקרקעין עבור המשיבה מספר 1, וביום 10.7.85 מסר לידי הוועדה המקומית שומה אחרת. מזכירת המשיבה סירבה לקבל את השומה האחרת מהנימוק שהיא הוגשה באיחור. המערערות טענו, כי תכנה של ההודעה מצביע על שומה שנעשתה לפי סעיף 6, ויש למערערת שהות של שנה כדי לערער עליו, כי הוועדה המקומית חייבת היתה להמציא למערערת את השומה עצמה, וכי יש לראות כהודעה שומה את מכתבה של הוועדה מיום 12.6.1985. המשיבה טענה, כי הודעת השומה מיום 27.5.1985 מפרטת את כל האלמנטים, אשר המחוקק חייב את הוועדה לפרט בדרישה. עוד נטען, כי בית משפט השלום מוסמך לדון בערעור על "חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע... בנקודה משפטית בלבד...", ואילו הערעור לא נסב על החיוב בהיטל, אלא על סירובה של הוועדה המקומית לקבל את השומה האחרת באיחור. נפסק, כי הודעת השומה עונה על דרישת סעיף קטן 4(1) לתוספת השלישית. הודעת השומה ציינה בכותרתה שהיא נערכה בהתאם לסעיף 6 לתוספת השלישית, ובסעיף 2 מתייחסת היא לתכנית שאושרה על כל פרטיה. בהודעה גם צויין, כי שיעור ההיטל הינו מחצית ההשבחה על פי שומה שנערך בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת, והזכירה למערערות, כי הן רשאיות להגיש שומה מטעמן או לערער על החיוב בהיטל. רצוי היה שהמחוקק יקבע, שלהודעת השומה יש לצרף עותק משומת שמאי המקרקעין, אך המחוקק לא קבע זאת, ואין חובה על הוועדה לעשות מה שהחוק לא חייב אותה. המועד של 30 יום מתחיל מיום שהובאה ההודעה על החיוב לידיעת הנישום ולא מיום מתן ההסבר או מסירת עותק מהשומה על עצמה, ולכן השומה האחרת אכן הוגשה באיחור, והרשות בידי הוועדה שלא להתייחס אליה, כל עוד לא הוארך המועד לקבלתה. הארכת המועד היא מסמכותו של שר הפנים לפי סעיף 20. מהאמור בסעיף קטן 14(ג) לעיל, הערעור אינו בנקודה משפטית על חיוב בהיטל או על הכרעת שמאי מכריע או בעילה, שלא ניתנה לוועדה המקומית, לבעלים של המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא ראיות בפני השמאי המכריע. התוצאה של פסק דין זה היא כי לבית משפט השלום אין סמכות לדון בשאלת המועדים במסגרת של ערעור על פי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית. סתם בית המשפט ולא פרש למי נתונה סמכות זו. אם בתקיפה ישירה של מעשה מנהלי עסקינן, כי אז נתונה הסמכות לדון בשאלת המועדים לבית המשפט הגבוה לצדק ואף לבית המשפט המחוזי. ברע"א 91/1831 שטבהולץ נ' הוועדה המקומית המרכז, נתן השמאי המכריע החלטה במחלוקת בין הצדדים בדבר היטל השבחה. בערעור על החלטתו הוחזר התיק לשמאי למתן החלטה חדשה. בדיון החוזר בפני השמאי נתעוררה מחלוקת לגבי פרשנות פסק דינו של בית משפט השלום, והשמאי לא ראה עצמו מוסמך להכריע בה, לפיכך קבע השמאי את שיעור היטל ההשבחה לפי שתי חלופות. המשיבה ערערה על השומה לבית משפט השלום. הערעור נדחה על הסף מהטעם, שאין בית משפט השלום רשאי לתת פרשנות לפסק הדין הראשון במסגרת הערעור. לאחר מכן הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תובענה על דרך של המרצת פתיחה למתן הצהרה, שלפי פסק דינו הראשון של בית משפט השלום חלה החלופה הראשונה של שומת השמאי, אך בית המשפט המחוזי סבר, שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבית משפט השלום, לפיכך הורה בית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, להעביר את העניין לבית משפט השלום. בית המשפט העליון פסק, כי ההליך שהוגש לבית המשפט המחוזי לא היה ערעור על החלטת השמאי, ולפיכך לא היה מקום בתור שכזה להעבירו לבית משפט השלום. אמנם, אין בית משפט השלום רשאי לפרש את פסק דינו, אלא בגדר סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אך קל וחומר הוא, שגם בית המשפט המחוזי אינו רשאי להיזקק לתובענה, שסעדה הוא פרשנות ערטילאית של פסק דין, אשר ניתן בבית משפט אחר. יש למבקשים אינטרס לקבל סעד מבית המשפט, הקובע מה הסכום, שחובה עליהם לשלם למשיבה כהיטל השבחה. הסעד שהמבקשים יכולים לעתור לו הוא מתן הצהרה, שהסכום שהם חבים למשיבה הוא לפי הסכום הנזכר בחלופה הראשונה. סכום זה בערכים ריאליים ליום הגשת התובענה בבית המשפט המחוזי מביא את העניין לגבול סמכותו של בית המשפט המחוזי. בגדר תובענה כאמור יוכל בית המשפט המחוזי לקבוע מהי פרשנותו הנכונה של פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום. בע"ה 91/2317 מנור נ' הוועדה המקומית המרכז, נטען, שמאחר שהמשיבה לא רשמה הערות אזהרה לא ניתן לחייבם בהיטל השבחה. נפסק, כי קיים ספק, אם ניתן להעלות טענה זו במסגרת ערעור על החלטת שמאי מכריע. הביטוי "חיוב" שבסעיף קטן 14(ג) על פי משמעותו בסעיף קטן 14(ב), נוגע רק לשיעור החיוב מבחינת השומה ולא לעצם החיוב. באותו ערעור נקבע עוד, כי השאלה אם חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, שבעל זכויות במקרקעין נדרש לשלמם הוא נכון, אינה בסמכותם של השמאים, לא של השמאי המכריע וגם לא בסמכותו של בית המשפט בדונו בערעור על הטלת השמאי המכריע. בית משפט הדן בערעור, על פי סעיף קטן 14(ג), מוסמך לפטור בעלים של מקרקעין אך ורק מ"קנס פיגורים", כפי שנקבע בסעיף 15 לתוספת ותו לא. לדעתנו, יש לשמאי המכריע סמכות לדון בכל נושא הנוגע לשומה, לרבות בנושאים של עצם סמכות הוועדה המקומית לחייב נישום פלוני בהיטל השבחה. מכל מקום, אם לשמאי המכריע ולבית משפט השלום בערעור אין סמכות לדון בטענה מעין זו, ניתן לתקפה כדרך שתוקפים כל החלטה מנהלית בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית המשפט המחוזי. מאידך גיסא, שאלת חישוב הפרשי ההצמדה אינה שאלה, הנוגעת לחיוב בהיטל ההשבחה, אלא להצמדת החיוב מיום אירוע המס ועד ליום מימוש הזכויות. טעות בחישוב זה ניתן לתקוף בפני ערכאה משפטית בהתחשב בסכום הנתון המחלוקת. דיון בשאלה מהו המדד שאליו יש להצמיד את היטל ההשבחה נידון ברע"א 88/290 סוטין נ' הוועדה המקומית המרכז. הדיון היה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה. נושא הדיון היה האם היטל ההשבחה, שנקבע למגרש נשוא הערעור יוצמד למדד מאי 1978. העתירה נדחתה לגופה, אולם לא בנימוק של העדר סמכות. השוואה עם פסיקה בדיני מס אחרים בע"א 62/436 ראש עיריית רמת-גן נ' תיק, פ"ד יז 1262, פסק השופט ברנזון: "סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957-, אינה סמכות ייחודית. אלא מה? הוא לא ישתמש בה ולא ידון בעניין, שהוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, לפיכך במקרה, שניתן להשיג בפנייה לבית משפט מוסמך כזה בתביעה לקבלת סעד בעל אופי הצהרתי או סעד מתאים אחר, אותה תוצאה מעשית כמו בפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק, אינני רואה כל טעם למנוע אפשרות זו מבעלי דין ולחייבם לפנות דוקא לבית המשפט הגבוה לצדק." הערה: סעיף 7 לחוק בתי המשפט הוחלף בסעיפים קטנים 15(ג) ו15-(ד) לחוק יסוד: השפיטה. בבר"ע 89/92 טלרד בע"מ נ' עיריית לוד, תקדין, נקבע, שבמקרה מנהלי מובהק, שבו מתבקש בית המשפט המחוזי להצהיר על בטלותה של החלטה מנהלית מחמת חוסר סבירות קיצוני ביותר, ראוי לברר את התובענה על דרך של המרצת פתיחה. העובדה, שבפני בית המשפט מונחים מסמכים ארוכים, אין בה למנוע בירור ההליך בדרך זו. בה"פ 89/1221 בן יעקב נ' עיריית תל אביב, תקדין, התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר, כי החלטת מועצת העירייה בדבר סיווג אזור בטלה מחמת חוסר סבירות קיצוני. בעקבות ע"א 73/562 פילו בע"מ נ' ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד כח(1) 824, נקבע, כי יש להבחין בין מקרה, שבו דרוש לאזרח סעד מנהלי קונסטיטוטיבי כדי להגיע למחוז חפצו בדבר חבותו במס כלשהו, לבין מקרה בו תלויה חבותו במצב עובדתי קיים, וכל הדרוש לו הוא סעד הצהרתי של הכרה בקיום המצב. במקרה הראשון עליו לפנות לבית משפט גבוה לצדק כדי להשיג את האקט המנהלי. במקרה האחרון עליו לפנות לבית משפט רגיל, שבסמכותו ליתן לו את ההצהרה המבוקשת. התובענה הנדונה עומדת בקריטריונים של המקרה השני, ולכן מוסמך בית המשפט המחוזי להעניק את הסעד המבוקש. סמכות בית המשפט המחוזי בעניינים מנהליים אינה מאפשרת לו ליתן סעד ממין הצווים הפררוגטיביים. במקרה אחד, בו נתבקש סעד פררוגטיבי בבית המשפט המחוזי, פסק בית המשפט העליון ברוב דעות, כי אין לבית המשפט המחוזי סמכות כאמור, אלא היא נתונה אך ורק לבית המשפט הגבוה לצדק. ה"פ 90/1 מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ נ' מועצת עיריית קרית-גת, פ"מ תשנ"א(א) 485. בת"א 94/5219 גנץ נ' עיריית נתניה, (לא פורסם), נקבע, כי לבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון בבקשה לצו מניעה זמני, אשר יורה לעירייה להפסיק הליכי עיקול, מאחר שלא הוצמד ערך כספי כלשהו לרשימת המעוקלים. הסמכות במקרה זה מסורה לבית המשפט המחוזי. ראו גם ה"פ 89/2736 אשתאול מושב עובדים נ' חזי עוזי, תקדין, וה"פ 91/5 כהן נ' דרוקר, תקדין. בה"פ 90/1108 תדיראן בע"מ נ' המועצה המקומית קרית-עקרון (לא פורסם), קבע השופט א' גורן, כי קיומן של דרכי תקיפה על פי הדינים השונים, אין בו פגיעה בתוקפו של הליך זה, כאשר למבקשות טענות במישור המשפטי- מנהלי בנושאים שאינם מפורטים באותם דינים. 2. תביעה לתשלום היטל השבחה שומה הנגועה בחוסר סמכות בטלה מעיקרה, ואין לבסס עליה תביעת חוב. מכאן שאם יתברר, כי הפגם של השומה הוא מסוג של חוסר סמכות, הרי שיהיה זה פגם היורד לשורשו של עניין, ובתור כזה הוא ישאר דבק בה לעולמי עד, ואין הדרך חסומה לפני הנתבעים להעלותו כטענת הגנה בהליכי הגבייה שנפתחו נגדם, ת"א 66/202 עיירית חיפה נ' סנדר, פ"מ נח 113. 3. תביעה להשבת מס ששולם ביתר תביעה להשבת ארנונה, ששולמה תחת מחאה או מחמת טעות, יש להגיש לבית המשפט המוסמך בהתאם לגובה התביעה. בתביעה כזו עשויות להתברר אגב אורחא אותן שאלות, המתבררות בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית המשפט המחוזי בתקיפה ישירה. מכאן שניתן לתקוף את הארנונה גם בבית משפט השלום. בבר"ע 91/2824 עיירית חיפה נ' לה נסיונל בע"מ, תקדין, תבעה המשיבה בבית משפט שלום החזר של סכום כסף, שלטענתה נגבה שלא כדין במסגרת גביית ארנונה כללית. הנשיא שמגר קבע, כי על אף דעתו בדבר הצורך בהרחבתו של סעיף 3 לחוק הערר אין בסעיף זה כדי לחסום תביעה רגילה, כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה על התרשלות הרשות המקומית. 4. ערעור לפי סעיף 14(ג) לתוספת השלישית וסעיף 8(ב) לתיקון מספר 18 בדרך כלל יידרש בית המשפט המחוזי לדון בהיטל השבחה כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, שישב כערכאת ערעור לפי סעיף קטן בע"א בהוראותיו של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד סעדים אחרים בע"א # בסעיף קטן 4- 14 בסעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 8. (ב) על חיוב בהיטל לפי סעיף קטן (א), ניתן לערער... הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך המועד האחרון להגשת הערעור הוא 45 יום מהיום שבו נודעה לנישום ההחלטה שעליה מערערים. ההודעה לנישום הנזכרת בסעיפים אלה היא הודעת השומה, הנזכרת בסעיף קטן 6(ב) לתוספת השלישית - 6. (ב) הועדה המקומית תביא לידיעת כל חייב בהיטל, עם הצגת לוח שומה או עקב מימוש זכויות, את שיעור ההשבחה שבעדו הוא חייב בהיטל ואת זכותו להגיש שומה מטעמו או לערער על החיוב בהיטל לפי האמור בסעיף 14. על פי תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), תשמ"ג1983-, אין לוקחים במניין התקופה להגשת ערעור את ימי הפגרה של בית המשפט. בסעיפים 1 ו4- לתקנות הפגרה נקבע - 1. תקופות הפגרה בבית המשפט העליון, בבתי המשפט המחוזיים, בבתי משפט השלום, בבתי המשפט המקומיים (להלן - בית המשפט), ובלשכות ההוצאה לפועל יהיו מידי שנה כדלקמן: (1) פגרת הפסח - מיום י"ד בניסן עד יום כ' בניסן; (2) פגרת הקיץ - מיום 16 ביולי ועד יום 31 באוגוסט. 4. במנין ימי תקופה שנקבעה בחיקוק, או שנקבעה בידי בית משפט, בידי רשם או בידי ראש הוצאה לפועל, יראו את יום ו' בשבוע כיום פגרה, אם הוא היום האחרון לפתיחת הליך או לביצועה של פעולה במהלך הליך בבית משפט או בלשכת הוצאה לפועל. ליקוי בתכנה או בצורתה של הודעת השומה עלול לפגום במעמדה, ולהזמין טענה של הנישום, שמניין התקופה להגשת הערעור טרם החל. סעיף קטן 6(ב) לתוספת השלישית מחייב לפרט בהודעת השומה את שיעור ההשבחה. לדעתנו, אין די בכך, והודעת השומה המופנית אל נישום מסויים אמורה לפרט את שמו, שאם לא כן, על מי מוטלת לכאורה חובת תשלום ההיטל? על אותה דרך צריכה הודעת השומה לפרט בגין אלו מקרקעין הוטל היטל ההשבחה וכן את כל יתר יסודות השומה. לתכנה ולצורתה של הודעת השומה ע"ע 905#. יש לציין במיוחד את חובת הוועדה המקומית לפרט בהודעת השומה את זכותו של הנישום לערער על החיוב בהיטל לפי האמור בסעיף 14, כלומר, כי הזכות לערער על החיוב בהיטל היא בנקודות משפטיות בלבד. העדרה של הודעה זו פוגם בהודעת השומה, ומירוץ הזמן להגשת השומה האחרת או הערעור אינו מתחיל. על החלטת השמאי המכריע ניתן לערער תוך 45 יום מיום שבו הומצאה ההחלטה לנישום ולוועדה המקומית. הואיל ואין הוראה מיוחדת לגבי דרכי ההמצאה, ניתן לאמץ את דרכי ההמצאה של כל החלטה שיפוטית אחרת. בהמ' 94/130111 אלוני נ' הוועדה המקומית כפר-סבא, נבחנה השאלה מהו האירוע, ממנו יש להתחיל במניין הימים לערעור. המשיבה טענה, כי הערעור על החיוב בהיטל ההשבחה הוגש כשישה חדשים לאחר שהובאה שומת ההיטל לידיעת המערערים. המערערים טענו, כי הודעת השומה נמסרה למשרדי בא כוחם ביום 15.8.94, והערעור הוגש ביום 29.9.94. בתקנות התכנון והבניה (הודעות על חבות בהיטל השבחה ותחליף מסירה), התשמ"א1981-, נקבע, כי הדרך למסירת הודעה בדבר חבות בהיטל השבחה מחייבת מסירה לאדם שאליו מכוונת ההודעה, במקום מגוריו, או במקום עסקיו הרגילים, הידועים לאחרונה "או נשלחה בדואר רשום הערוך אל אותו אדם...". בערעור זה נשלחה הודעת השומה למינהל מקרקעי ישראל בדואר רשום, ואילו למערערים נשלחה בדואר רגיל. נפסק, כי בהעדר אסמכתא למועד המסירה בפועל לא ניתן לקבוע, כי מכתב זה הגיע ליעדו. על פי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, הערעור יוגש "...תוך 45 יום מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים". דהיינו, מניין 45 הימים החל מרגע הבאת ההחלטה לידיעת החייבים בתשלום, להבדיל ממועד מסירת הודעת השומה. במקרה זה עצם קיום שומת ההיטל הובא לידיעת המערערים במהלך משא ומתן עם מינהל מקרקעי ישראל, כמו כן נשלח למערערים מכתב, בו הבהיר מינהל מקרקעי ישראל, כי היטל ההשבחה יחול על המערערים. המסקנה היא כי הודעת השומה הובאה לידיעת המערערים לפני המועד שנטען על-ידם. נפסק, שמניין הימים לפי סעיף 14 לתוספת השלישית החל מהיום, שההחלטה הודעה לנישום, ולא מהיום שההחלטה נמסרה כדין. הערעור נדחה. 1. הצורך בצירוף שומת השמאי להודעת השומה שאלת המועדים התעוררה בע"ה 85/1936 מיכאלה חזי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה המרכז. המערערות פנו אל הוועדה המקומית וביקשו לשלוח להם את חשבון היטל ההשבחה בצירוף הממצאים, המצדיקים את התשלום, כשהם מבוססים על חוות דעת של שמאי מקרקעין מוסמך. המשיבה שלחה הודעת שומה ביום 27.5.1985 ושתי חוות דעת של שמאי מקרקעין ביום 21.6.85. ביום 10.7.85 נמסרה לוועדה המקומית שומה אחרת. מזכירת המשיבה סירבה לקבל את השומה האחרת בנימוק שהיא הוגשה באיחור. המערערות טענו, כי הוועדה המקומית חייבת היתה להמציא למערערת את השומה עצמה, וכי יש לראות כהודעת שומה את מכתבה של הוועדה מיום 12.6.1985. המשיבה טענה, כי הודעת השומה מיום 27.5.1985 מפרטת את כל האלמנטים, שהמחוקק חייב את הוועדה לפרט בדרישה. נפסק, כי הודעת השומה עונה על דרישת סעיף 4 לתוספת השלישית. הודעת השומה ציינה בכותרתה, שהיא נערכה בהתאם לסעיף 6 לתוספת השלישית, וכי היא מתייחסת לתכנית שאושרה על כל פרטיה. בהודעה צויין, ששיעור ההיטל הינו מחצית ההשבחה על פי שומה, שנערכה בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת השלישית, והזכירה למערערות, כי הן רשאיות להגיש שומה מטעמן או לערער על החיוב בהיטל. בית המשפט ציין, כי רצוי היה שהמחוקק יקבע שיש לצרף להודעה עותק מהשומה, אך המחוקק לא קבע זאת, ואין חובה על הוועדה לעשות מה שלא חייב אותה החוק. המועד להגשת הערר מתחיל מיום שהובאה ההודעה על החיוב לידיעת הנישום ולא מיום מתן ההסבר או מסירת עותק מהשומה עצמה, ולכן השומה האחרת הוגשה באיחור, והרשות בידי הוועדה שלא להתייחס אליה, כל עוד ולא הוארך המועד לקבלתה על-ידי שר הפנים לפי סעיף 20. לדעתנו, יש לצרף אל הודעת השומה את שומת שמאי המקרקעין. אמנם, בסעיף קטן 6(ב) לתוספת השלישית אין זכר להוראה זו, וכל שנאמר הוא, כי הוועדה המקומית תביא לידיעת החייב בהיטל את שיעור ההשבחה ותו לא, אולם שיעור ההשבחה הוא תוצאה של הפחתת השווי במצב החדש מהשווי במצב הקודם, ולדעתנו, יש חובה להביא לידיעת הנישום את כל הנתונים של מעשה השומה, ואין להסתפק בתוצאה מספרית סתמית, שאינה מלמדת על מרכיביה. נישום הבוחר להמציא לוועדה המקומית "שומה אחרת" של שמאי מטעמו, אינו אמור לגשש באפלה, כי אולי ימציא שומה הקובעת את סכום ההשבחה לדעתו, ואינה מפרטת את מרכיבי השומה, את השווי במצב הקודם ואת השווי במצב החדש, ויצא שכרה של הוועדה המקומית בהפסדה. המסקנה היא כי אין להסתפק בדרישה המצומצמת של סעיף קטן 6(ב), ועל הוועדה המקומית להמציא הודעת שומה שלמה ומפורטת, וזו כוללת את שומת שמאי המקרקעין. 2. הארכת מועדים בסעיף 20 לתוספת השלישית נקבע - 20 בדרך כלל, מוקנית הסמכות להארכת מועדים לאותה ערכאה שיפוטית אליה מערערים. סעיף 20 לתוספת השלישית הקנה לשר הפנים סמכות להאריך כל מועד, שנקבע בתוספת השלישית. בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע- 528 התוצאה היא כי גם שר הפנים וגם בית משפט השלום מוסמכים להאריך את המועד להגשת הערעור. להארכת מועדים ע"ע 1404#. בע"ה 95/3 חוגי נ' הוועדה המקומית ראשון לציון, טענה המשיבה, שיש לדחות את הערעור על הסף מהטעם שהוגש באיחור, כלומר למעלה מ45- יום מיום שנודעה למערערים ההחלטה או השומה. המערערים טענו, כי המועד הקובע, ממנו יש למנות את תקופת הערעור, הוא מועד קבלת התשובה למכתב השגה שהגישו למשיבה. המשיבה טענה, כי לטענת העוררים אין כל בסיס הואיל וההליך בו נקטו, כלומר ההשגה, הוא הליך שאינו קיים. הוא חסר משמעות, ואין בו כדי לעצור את המועד החוקי הקבוע בתקנות. משהבינו המערערים את הבעיה הניצבת בפניהם, עתרו להארכת מועד. המערערים נימקו את בקשתם בכך, שהסוגייה בה דעתם חלוקה היא עניין משפטי עקרוני, אשר דחייתה מטעמים דיוניים בלבד עלולה לפגוע בעשיית הצדק. נפסק, כי תקנה מספר 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בערעור על שומת השבחה) תשמ"א1981-, קובעת, אמנם, שכתב ערעור, שאינו מקיים אחר הקבוע בתקנות, לא יתקבל בבית המשפט, אולם עם זאת מצויין בה במפורש, כי "משנתקבל כתב הערעור, לא יפסול אותו בית המשפט על יסוד אי-קיום הוראה כאמור, אלא אם כתב הערעור אינו מגלה כל נקודה שבמחלוקת". במקרה דנן התקבל כתב הערעור בבית המשפט המחוזי והועבר לבית משפט השלום בהסכמת המשיבה, בלא שתעלה התנגדות כלשהי. מדובר בערעור המעלה שאלה משפטית אמיתית, נכבדה ועקרונית. דחייה מוחלטת של הבקשה עלולה לגרום לכך המחלוקת האמיתית, שעניינה חבות בתשלום מס, לא תתברר כלל בפני בית משפט. נקבע בפסיקה, כי בדיון בעניין מסוג זה אין זה מן הראוי למצות את הדין, וניתן לעשות שימוש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. כאשר יש טעם מיוחד, ניתן להאריך את המועד שנקבע בחיקוק, רע"א 88/263 דן אגודה שיתופית נ' פקיד השומה ת"א, פ"ד מב(4) 418. הוחלט להאריך את המועד להגשת הערעור. # 1206 סדרי הדין בבית משפט השלום בסעיף קטן 14(ו) לתוספת השלישית נקבע - 14 ביום 23 ביוני 1981 התקין שר המשפטים את תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בערעור על שומת השבחה), התשמ"א1981-, שיכונו להלן: "התקנות". בתקנה 1 לתקנות נקבעו ההגדרות שלהלן - 1. בתקנות אלה, "בית המשפט" ו"ערעור" - כמשמעותם בסעיף 14(ו), (ט) ו-(י) לתוספת. הביטוי "בית משפט" מכוון לבית משפט השלום שבאיזור שיפוטו מצויים המקרקעין. סעיפים קטנים 14(ו)(ט) ו-(י) הוחלפו בסעיף קטן 14(ג). בתקנה 2 לתקנות הנ"ל נקבע - 2. (א) ערעור יוגש בכתב לבית המשפט תוך ארבעים וחמישים ימים מיום שבו הודעה למערער ההחלטה, או השומה, או מיום שהוצג לוח השומה, הכל לפי הענין. (ב) משהוגש כתב הערעור יסומן תאריך ההגשה בגוף הכתב. הוראה זו חוזרת על הוראת סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית ועל הוראת סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-. כל החידוש בהוראת תקנה 2 הנ"ל הוא כי הערעור יוגש בכתב, וכי תאריך ההגשה יסומן בגוף הכתב. בתקנה 3 לתקנות נקבע - 3. המשיבים בערעור יהיו - (1) בערעור לפי סעיף 14(ו) לתוספת - הועדה המקומית; (2) בערעור לפי סעיף 14(ט) לתוספת - החייב בהיטל; (3) בערעור לפי סעיף 14(י) לתוספת - החייב בהיטל והועדה המקומית. סעיפים קטנים אלה הוחלפו כאמור בסעיף קטן 14(ג). על חיוב בהיטל רשאי לערער הנישום, והמשיבה היא הוועדה המקומית. על הכרעת שמאי מכריע רשאי לערער כל אחד מהצדדים, והצד האחר יהיה המשיב. משום מה נגרע מרשימה זו ערעור על פי סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, והמשיבה שם היא הוועדה המקומית. תקנה 4 לתקנות עוסקת בכתב הערעור - 4. כתב הערעור יוגש בשלושה עתקים, ייחתם ביד המערער או בא-כוחו ויפורטו בו - (1) שמו ומענו של המערער; (2) שמם ומענם של המשיבים; (3) המועד שבו הודעה למערער ההחלטה או השומה, או המועד שבו הוצג לוח השומה, הכל לפי הענין; (4) תאריך תשלום ההיטל או מתן הערובה לתשלומו; (5) נימוקי הערעור. משום מה צויין המערער בלשון יחיד והמשיבים בלשון רבים. לעניין תקנות 4(1) ו-(2) יש לאמץ את כללי סדר הדין האזרחי ולציין ליד שמם את מספר הזיהוי שלהם או את מספר התאגיד. לעניין המועד, שבו הודעה לנישום שומת היטל ההשבחה ראו תקנות התכנון והבניה (הודעות על חבות בהיטל השבחה ותחליף מסירה), התשמ"א1981-. בתיקון מספר 18 לחוק התכנון והבנייה היתה הגשת ערעור מותנית בתשלום היטל ההשבחה או בהמצאת ערובה לתשלומו, ולפיכך נדרש לפרט בכתב הערר המועד בו נעשה אחד מאלה. בתיקון מספר 20 לחוק התכנון והבנייה הושמטה דרישה זו, וסעיף קטן 2(4) לתוספת השלישית איבד את טעמו. נימוקי הערעור צריכים לפרט את כל עובדות הרלוונטיות, את הטענות המשפטיות, ואת העובדות והנקודות המשפטיות שבמחלוקת. בתקנות 5 ו6- לתקנות נקבע - 5. מענם של המערער והמשיבים לצורך מסירת כתבי בית-דין יהיה כפי שצויין בכתב הערעור. 6. כתב ערעור שלא נתקיימה בו הוראה מהוראות תקנות אלה לא יקובל במשרד הרישום של בית משפט השלום; אולם משנתקבל כתב ערעור, לא יפסול אותו בית המשפט על יסוד אי-קיום הוראה כאמור, אלא אם כתב הערעור אינו מגלה כל נקודה שבמחלוקת. מזכירות בית משפט השלום אינה אמונה על בדיקת כתב הערעור, וצפוי, שכל ערעור ייתקבל על-ידה. כאמור, בתיקון מספר 20 לחוק התכנון והבנייה הושמטה הדרישה לתשלום היטל ההשבחה או להמצאת ערובה לתשלומו כתנאי להגשת הערעור, ואין לדרוש עוד את פירוטו של המועד האמור. בתקנות 7 ו8- לתקנות נקבע - 7. משנמסר למשיב העתק כתב הערעור, יקבע רשם בית המשפט מועד לשמיעת הערעור ויודיע על כך לבעלי הדין. 8. על המצאת כתבי בית-דין, איחוד ערעורים, שמיעת ערעור, ערעור שכנגד ומתן פסק הדין יחולו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג1963-, בשינויים המחוייבים לפי הענין. תקנה 8 לתקנות אימצה את תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-. תקנות אלה הוחלפו בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. ברע"א 88/129 גבריאלוב נ' הוועדה המקומית, הפנה הנשיא שמגר את תשומת לב הרשויות לכך, כי המחלוקת נובעת במידה רבה מן הנוסח הדו- משמעי של תקנה 8 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בערעור על שומת השבחה), התשמ"א1981-: ניתן לטעון, כי תקנה 8 מבקשת להפנות רק לאותן תקנות שעניינן איחוד ערעורים, שמיעת ערעור וערעור שכנגד (חלק ד' לתקנות הנ"ל), ולא לסדרי הדין בערכאה הראשונה. הנשיא אמר, כי בדיון לפי התוספת לתקנות התכנון והבניה הנ"ל צריך להתיר הבאת ראיות בדומה לאופן הדיון בערעורי מס, וכי לכך נתכוונה תקנה 8 הנ"ל, אולם מכל מקום, רצוי שהנוסח של התקנה הנ"ל יובהר. בע"ה 90/53 גורני נ' הוועדה המקומית המרכז, הגיש המערער עיקרי טיעון, ונראה, שצורת הדיון תהיה זו המקובלת בערעורים, כלומר, ללא הבאת ראיות נוספות מעבר לנטען בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון. המערער טען, כי ברצונו להביא ראיות נוספות, ואף דרש מפרקליטת הוועדה להודות בעובדות מסויימות כמו בסדרי הדין בתביעה אזרחית רגילה. המשיבה סברה, שאין להתיר הבאתן של ראיות נוספות, ואין מקום לעשות שימוש בסדרי הדין הנוהגים בתביעות רגילות. המבקש טען, כי יש להחיל על הערעור את כל תקנות סדרי הדין, לרבות אלה החלות על תביעות רגילות ובתוך כך הליכים מוקדמים של גילוי מסמכים, דרישה להודות בעובדות וכיוצא באלה. נפסק, כי מקריאת הוראות המעבר עולה בבירור, שהמחוקק ביקש להבדילבין מערער המגיש ערעור בגין אירוע, שחל לאחר תחילת תוקפו של החוק על פי סעיף 14 לתוספת, לבין מערער שהחוק הוחל עליו רטרואקטיבית. לאלה שנפגעו מהחלה נדירה כזו של חוק פיסקאלי, ראה המחוקק ליתן הטבות מעבר לאלה המערערים באופן רגיל על שומת היטל ההשבחה. אחת ההטבות היא העדרם של סדרי דין מחייבים וחד משמעיים, לעומת אלה הקבועים בסעיף 14 לתוספת השלישית. גם אם מדובר בלאקונה ולא בכוונה מפורשת של המחוקק, נשארת התוצאה של העדר סדרי דין ספציפיים בנוגע לערעור על פי סעיף 8(ב) לתיקון מספר 18 ההטבה האחרת והעיקרית, שגם ממנה ניתן ללמוד על הצורך בהחלת סדרי דין גמישים יותר, וקיומם של נימוקים ושיקול דעת רחבים יותר שיש לבית המשפט בערעור על חיוב, שהוטל קודם לתחילתו של החוק. על פי סעיף קטן 14(ג) ניתן לערעור בנקודה משפטית בלבד או בעילה, שלא ניתנה לוועדה המקומית, לבעלים של המקרקעין או לשמאים מטעמם לטעון טענותיהם, או להביא ראיות בפני השמאי המכריע, ואילו על פי סעיף 8(ב) ניתן לערער בנימוק, שהחיוב אינו סביר בנסיבות העניין, ואין זה מן הצדק להטילו, ובית המשפט רשאי לאשר את החיוב, לבטלו או להפחיתו הכל כפי שייראה לו צודק. התוצאה היא שיש לאפשר למערערים להביא ראיות שיש בהן כדי לשכנע, שהחיוב איננו סביר, או שאין זה צודק להטילו, אולם בכל זאת מדובר בערעור ובעניין פיסקאלי וטכני, ולפיכך עליהם לצמצם ככל האפשר את הבאת הראיות בכמות ובאופן, למשל בדרך של הגשת חוות דעת בעדויות בתצהירים. במסגרת זו תצטרך באת כוח הוועדה להשיב למערערים על דרישתם להודות בעובדות, אותה דרישה שבגללה עלה נושא סדרי הדין לדיון. בתקנה 9 לתקנות נקבע - 9. עד למתן פסק הדין בערעור רשאי המערער לחזור בו מערעורו על ידי מתן הודעה בכתב לבית המשפט ומסירת העתק הימנה למשיב, או על ידי הודעה בעל-פה בשעת שמיעת הערעור; משעשה כן, בטל הערעור, והמערער ישלם למשיב, על פי בקשתו, את ההוצאות שיקבע בית המשפט. תקנה זו אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי כל צד היוזם הליך משפטי רשאי לבקש את ביטולו של ההליך כל עוד לא ניתנה בו החלטה. # 1207 סמכויות נוספות של בית משפט השלום בית משפט השלום עשוי להידרש לנושאי היטל ההשבחה בארבע דרכים. לכל דרך מיוחדות עילות תקיפה משלה והסמכויות והסעדים המבוקשים. עקב מיעוט פסקי הדין שדנו בהיטל השבחה, תובא פסיקה מדיני מס אחרים. ואלה ארבע הדרכים - א. בעתירה לתת סעד הצהרתי או צו מניעה; ב. בתביעת הוועדה המקומית לתשלום היטל השבחה; ג. בתביעה להשבת היטל השבחה ששולם ביתר; ד. בשבתו כערכאת ערעור על לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, או לפי סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, ע"ע 1202#. 1. סעד הצהרתי וצו מניעה בה"פ 90/9207 ויטה מזון אירוח בע"מ נ' עיריית בני-ברק, חויבה המבקשת בארנונה והגישה המרצת פתיחה לבית משפט השלום. הואיל ולא היה מדובר באף אחד מהעניינים, שהוא בסמכות ועדת הערר, נקבע שבית המשפט בהליך של המרצת פתיחה הוא הפורום המתאים והדרך הדיונית הנכונה. בת"א 94/5219 גנץ נ' עיריית נתניה, נקבע, כי לבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון בבקשה לצו מניעה זמני, אשר יורה לעירייה להפסיק הליכי עיקול, מאחר שלא הוצמד ערך כספי כלשהו לרשימת המעוקלים. הסמכות במקרה זה מסורה לבית המשפט המחוזי. צא ולמד, כי אילו הוגדר הסעד המבוקש בסכום כספי, המצוי בסמכות בית משפט השלום, היתה מוקנית לו הסמכות לתת את הסעד המבוקש. 2. תביעת הוועדה המקומית לתשלום היטל השבחה הוועדה המקומית רשאית לפתוח בהליכים לגביית היטל ההשבחה כחוב אזרחי באותה דרך שנגבים חובות הארנונה לרשויות המקומיות. יש טענות הגנה, שלא ניתן להעלותן במסגרת תביעה כזו, הואיל וטענות אלה צריכות היו להתברר בפני השמאי המכריע או בפני בית משפט השלום בשבתו כערכאת ערעור לפי סעיף קטן 14 (ג) לתוספת השלישית או סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, אולם יש טענות, שניתן להעלותן בבתי משפט שונים בתקיפת היטל ההשבחה, וממילא, ניתן להעלותן כהגנה מפני תביעה לגביית ההיטל. בת"א 66/202 עיריית חיפה נ' סנדר, פ"מ נח 113, נפסק, כי שומה הנגועה בחוסר סמכות בטלה מעיקרה, ואין לבסס עליה תביעת חוב. מכאן שאם יתברר, כי הפגם של השומה הוא מסוג של חוסר סמכות, הרי שיהיה זה פגם היורד לשורשו של עניין, ובתור כזה הוא ישאר דבק בה לעולמי עד, ואין הדרך חסומה לפני הנתבעים להעלותו כטענת הגנה בהליכי הגבייה שנפתחו נגדם. בע"א 68/714 זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג(2) 623, נפסק, כי הטענה, שהמשיג אינו האדם ששמו רשום בלוח השומה כבעלי הנכס, אלא אדם בעל שם דומה, והטענה, שהשומה הינה "אפס גמור", הינה טענה, שאינה בסמכות ועדת הערר, לכן ניתן להעלותה כהגנה בפני תביעת העירייה בבית המשפט. 3. תביעה להשבת היטל השבחה ששולם ביתר תביעה להשבת היטל השבחה, ששולם תחת מחאה או מחמת טעות, יש להגיש לבית המשפט המוסמך בהתאם לגובה התביעה. בתביעה כזו עשויות להתברר אגב אורחא אותן שאלות, המתבררות בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית המשפט המחוזי בתקיפה ישירה. מכאן שניתן לתקוף את היטל ההשבחה גם בבית משפט השלום. בבר"ע 91/2824 עיריית חיפה נ' לה נסיונל בע"מ, תקדין, תבעה המשיבה בבית משפט השלום החזר של סכום כסף, שלטענתה נגבה שלא כדין. הנשיא שמגר קבע, כי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976-, אינו חוסם תביעה רגילה, כאשר הדיון בפני בית משפט רגיל לרבות בטענה של התרשלות של הרשות המקומית. בת"א 91/2389 המ' 91/1930 הוועדה המקומית הדרים נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, ביקשה הוועדה המקומית לדחות על הסף את תביעת הבנק להשיב לו היטל השבחה ששילם. התביעה התבססה על עילת עשיית עושר ולא במשפט. הוועדה טענה, כי בכל מקום שהמחוקק הסדיר לגביו דרכי השגה, ערר או ערעור על חיוב בהיטל, מס, אגרה וכיוצא באלה אין שומעים טענה, שמקומה באחד מאלה, במסגרת משפטית אחרת, ובענייננו, במסגרת תביעת השבה. נפסק, שאין צורך לפסוק, אם העניין נכנס לגדרה של תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, משום שאי-הגשת שומה אחרת או ערעור באופן ובמועדים הקבועים בתוספת השלישית הופך את שומת ההשבחה לשומה סופית; או אולי העניין הנידון נכנס לגדרה של תקנה 101(א)(2) הואיל ואין לבית המשפט סמכות עניינית להיזקק לדיון בתובענה. העניין הנידון נכון לסווגו לגדרה של תקנה 101(א)(3), כ"כל נימוק אחר שעל-פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". בית המשפט דחה את התביעה על הסף. # 1208 סמכות בית המשפט המחוזי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית וסעיף קטן 8(א) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-, מונים רשימה סגורה של עילות הראויות להידון בפני השמאי המכריע ובפני בית משפט השלום. על נישום, המבקש לתקוף את היטל ההשבחה בעילות אחרות, למצוא את זירת התקיפה הנכונה. בית המשפט המחוזי עשוי להידרש לנושאי היטל ההשבחה בחמש דרכים. לכל דרך מיוחדות עילות התקיפה, הסמכויות והסעדים המבוקשים. בשבתו תחת מגבעת אחת אין בית המשפט המחוזי מוסמך להעניק סעד, שיוחד למגבעת אחרת. ואלה חמש הדרכים - א. בעתירה להעניק סעד הצהרתי או צו מניעה; ב. בתביעת הוועדה המקומית לתשלום היטל השבחה; ג. בתביעה להשבת היטל השבחה ששולם ביתר; ד. בשבתו כערכאת ערעור ראשונה או שנייה על פסק דינו של בית משפט השלום, שישב כערכאת ערעור לפי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית, או לפי סעיף קטן 8(ב) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 18), התשמ"א1981-. ה. בשבתו כערכאת ערעור ראשונה על פסק דינו של בית משפט השלום, שדן בהיטל השבחה שלא לפי סעיף קטן 14(ג) או סעיף קטן 8(ב) הנ"ל. 1. סעד הצהרתי וצו מניעה אין גבול ברור בין סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לבין זה של בית המשפט המחוזי. בשנים האחרונות גוברת הנטיה להרחיב את תחום סמכותו של בית המשפט המחוזי, ושאלות רבות אשר התבררו בעבר בבג"צ בלבד, מוכרעות כיום בבתי המשפט המחוזיים. סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון ולהחליט בתביעה לבירור חוקיות החיוב אינה נובעת מהתוספת השלישית. זו סמכות כללית, הנתונה לבית המשפט המחוזי לפי חוק יסוד: השפיטה, לדון בכל עניין אזרחי, שאינו בסמכותו של בית משפט השלום או של בית דין אחר. הסמכות לתת פסק דין הצהרתי קבועה בתקנה 52(4) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-. בע"א 73/562 פולו בע"מ נ' יושב ראש הוועדה המקומית רמת-גן, פ"ד כח(1) 824, נפסק, כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בסכסוך, כאשר העילה לסכסוך והסעד המבוקש עניינם אך ורק חוקיות תשלומי החובה הנדרשים מן האזרח. בע"ה 85/1936 מיכאלה חזי נ' הוועדה המקומית המרכז, פנה בא-כוח המערערות אל הוועדה המקומית וכתב: "באם יש לכם דרישות להיטל השבחה, אבקשכם להעביר לי את חשבונכם בצירוף הממצאים המצדיקים את התשלום כשהם מבוססים על חוות דעת של שמאי מקרקעין מוסמך". בתשובה שלחה המשיבה הודעת שומה ביום 27.5.1985. ביום 21.6.85, קיבל לידו את שתי חוות הדעת אותן הכינו שני שמאי מקרקעין עבור המשיבה מספר 1, וביום 10.7.85 מסר לידי הוועדה המקומית שומה אחרת. מזכירת המשיבה סירבה לקבל את השומה האחרת מהנימוק שהיא הוגשה באיחור. המערערות טענו, כי תכנה של ההודעה מצביע על שומה שנעשתה לפי סעיף 6, ויש למערערת שהות של שנה כדי לערער עליו, כי הוועדה המקומית חייבת היתה להמציא למערערת את השומה עצמה, וכי יש לראות כהודעה שומה את מכתבה של הוועדה מיום 12.6.1985. המשיבה טענה, כי הודעת השומה מיום 27.5.1985 מפרטת את כל האלמנטים, אשר המחוקק חייב את הוועדה לפרט בדרישה. עוד נטען, כי בית משפט השלום מוסמך לדון בערעור על "חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע... בנקודה משפטית בלבד...", ואילו הערעור לא נסב על החיוב בהיטל, אלא על סירובה של הוועדה המקומית לקבל את השומה האחרת באיחור. נפסק, כי הודעת השומה עונה על דרישת סעיף קטן 4(1) לתוספת השלישית. הודעת השומה ציינה בכותרתה שהיא נערכה בהתאם לסעיף 6 לתוספת השלישית, ובסעיף 2 מתייחסת היא לתכנית שאושרה על כל פרטיה. בהודעה גם צויין, כי שיעור ההיטל הינו מחצית ההשבחה על פי שומה שנערך בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת, והזכירה למערערות, כי הן רשאיות להגיש שומה מטעמן או לערער על החיוב בהיטל. רצוי היה שהמחוקק יקבע, שלהודעת השומה יש לצרף עותק משומת שמאי המקרקעין, אך המחוקק לא קבע זאת, ואין חובה על הוועדה לעשות מה שהחוק לא חייב אותה. המועד של 30 יום מתחיל מיום שהובאה ההודעה על החיוב לידיעת הנישום ולא מיום מתן ההסבר או מסירת עותק מהשומה על עצמה, ולכן השומה האחרת אכן הוגשה באיחור, והרשות בידי הוועדה שלא להתייחס אליה, כל עוד לא הוארך המועד לקבלתה. הארכת המועד היא מסמכותו של שר הפנים לפי סעיף 20. מהאמור בסעיף קטן 14(ג) לעיל, הערעור אינו בנקודה משפטית על חיוב בהיטל או על הכרעת שמאי מכריע או בעילה, שלא ניתנה לוועדה המקומית, לבעלים של המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא ראיות בפני השמאי המכריע. התוצאה של פסק דין זה היא כי לבית משפט השלום אין סמכות לדון בשאלת המועדים במסגרת של ערעור על פי סעיף קטן 14(ג) לתוספת השלישית. סתם בית המשפט ולא פרש למי נתונה סמכות זו. אם בתקיפה ישירה של מעשה מנהלי עסקינן, כי אז נתונה הסמכות לדון בשאלת המועדים לבית המשפט הגבוה לצדק ואף לבית המשפט המחוזי. ברע"א 91/1831 שטבהולץ נ' הוועדה המקומית המרכז, נתן השמאי המכריע החלטה במחלוקת בין הצדדים בדבר היטל השבחה. בערעור על החלטתו הוחזר התיק לשמאי למתן החלטה חדשה. בדיון החוזר בפני השמאי נתעוררה מחלוקת לגבי פרשנות פסק דינו של בית משפט השלום, והשמאי לא ראה עצמו מוסמך להכריע בה, לפיכך קבע השמאי את שיעור היטל ההשבחה לפי שתי חלופות. המשיבה ערערה על השומה לבית משפט השלום. הערעור נדחה על הסף מהטעם, שאין בית משפט השלום רשאי לתת פרשנות לפסק הדין הראשון במסגרת הערעור. לאחר מכן הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תובענה על דרך של המרצת פתיחה למתן הצהרה, שלפי פסק דינו הראשון של בית משפט השלום חלה החלופה הראשונה של שומת השמאי, אך בית המשפט המחוזי סבר, שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבית משפט השלום, לפיכך הורה בית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, להעביר את העניין לבית משפט השלום. בית המשפט העליון פסק, כי ההליך שהוגש לבית המשפט המחוזי לא היה ערעור על החלטת השמאי, ולפיכך לא היה מקום בתור שכזה להעבירו לבית משפט השלום. אמנם, אין בית משפט השלום רשאי לפרש את פסק דינו, אלא בגדר סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אך קל וחומר הוא, שגם בית המשפט המחוזי אינו רשאי להיזקק לתובענה, שסעדה הוא פרשנות ערטילאית של פסק דין, אשר ניתן בבית משפט אחר. יש למבקשים אינטרס לקבל סעד מבית המשפט, הקובע מה הסכום, שחובה עליהם לשלם למשיבה כהיטל השבחה. הסעד שהמבקשים יכולים לעתור לו הוא מתן הצהרה, שהסכום שהם חבים למשיבה הוא לפי הסכום הנזכר בחלופה הראשונה. סכום זה בערכים ריאליים ליום הגשת התובענה בבית המשפט המחוזי מביא את העניין לגבול סמכותו של בית המשפט המחוזי. בגדר תובענה כאמור יוכל בית המשפט המחוזי לקבוע מהי פרשנותו הנכונה של פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום. בע"ה 91/2317 מנור נ' הוועדה המקומית המרכז, נטען, שמאחר שהמשיבה לא רשמה הערות אזהרה לא ניתן לחייבם בהיטל השבחה. נפסק, כי קיים ספק, אם ניתן להעלות טענה זו במסגרת ערעור על החלטת שמאי מכריע. הביטוי "חיוב" שבסעיף קטן 14(ג) על פי משמעותו בסעיף קטן 14(ב), נוגע רק לשיעור החיוב מבחינת השומה ולא לעצם החיוב. באותו ערעור נקבע עוד, כי השאלה אם חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, שבעל זכויות במקרקעין נדרש לשלמם הוא נכון, אינה בסמכותם של השמאים, לא של השמאי המכריע וגם לא בסמכותו של בית המשפט בדונו בערעור על הטלת השמאי המכריע. בית משפט הדן בערעור, על פי סעיף קטן 14(ג), מוסמך לפטור בעלים של מקרקעין אך ורק מ"קנס פיגורים", כפי שנקבע בסעיף 15 לתוספת ותו לא. לדעתנו, יש לשמאי המכריע סמכות לדון בכל נושא הנוגע לשומה, לרבות בנושאים של עצם סמכות הוועדה המקומית לחייב נישום פלוני בהיטל השבחה. מכל מקום, אם לשמאי המכריע ולבית משפט השלום בערעור אין סמכות לדון בטענה מעין זו, ניתן לתקפה כדרך שתוקפים כל החלטה מנהלית בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית המשפט המחוזי. מאידך גיסא, שאלת חישוב הפרשי ההצמדה אינה שאלה, הנוגעת לחיוב בהיטל ההשבחה, אלא להצמדת החיוב מיום אירוע המס ועד ליום מימוש הזכויות. טעות בחישוב זה ניתן לתקוף בפני ערכאה משפטית בהתחשב בסכום הנתון המחלוקת. דיון בשאלה מהו המדד שאליו יש להצמיד את היטל ההשבחה נידון ברע"א 88/290 סוטין נ' הוועדה המקומית המרכז. הדיון היה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה. נושא הדיון היה האם היטל ההשבחה, שנקבע למגרש נשוא הערעור יוצמד למדד מאי 1978. העתירה נדחתה לגופה, אולם לא בנימוק של העדר סמכות. השוואה עם פסיקה בדיני מס אחרים בע"א 62/436 ראש עיריית רמת-גן נ' תיק, פ"ד יז 1262, פסק השופט ברנזון: "סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957-, אינה סמכות ייחודית. אלא מה? הוא לא ישתמש בה ולא ידון בעניין, שהוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, לפיכך במקרה, שניתן להשיג בפנייה לבית משפט מוסמך כזה בתביעה לקבלת סעד בעל אופי הצהרתי או סעד מתאים אחר, אותה תוצאה מעשית כמו בפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק, אינני רואה כל טעם למנוע אפשרות זו מבעלי דין ולחייבם לפנות דוקא לבית המשפט הגבוה לצדק." הערה: סעיף 7 לחוק בתי המשפט הוחלף בסעיפים קטנים 15(ג) ו15-(ד) לחוק יסוד: השפיטה. בבר"ע 89/92 טלרד בע"מ נ' עיריית לוד, תקדין, נקבע, שבמקרה מנהלי מובהק, שבו מתבקש בית המשפט המחוזי להצהיר על בטלותה של החלטה מנהלית מחמת חוסר סבירות קיצוני ביותר, ראוי לברר את התובענה על דרך של המרצת פתיחה. העובדה, שבפני בית המשפט מונחים מסמכים ארוכים, אין בה למנוע בירור ההליך בדרך זו. בה"פ 89/1221 בן יעקב נ' עיריית תל אביב, תקדין, התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר, כי החלטת מועצת העירייה בדבר סיווג אזור בטלה מחמת חוסר סבירות קיצוני. בעקבות ע"א 73/562 פילו בע"מ נ' ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד כח(1) 824, נקבע, כי יש להבחין בין מקרה, שבו דרוש לאזרח סעד מנהלי קונסטיטוטיבי כדי להגיע למחוז חפצו בדבר חבותו במס כלשהו, לבין מקרה בו תלויה חבותו במצב עובדתי קיים, וכל הדרוש לו הוא סעד הצהרתי של הכרה בקיום המצב. במקרה הראשון עליו לפנות לבית משפט גבוה לצדק כדי להשיג את האקט המנהלי. במקרה האחרון עליו לפנות לבית משפט רגיל, שבסמכותו ליתן לו את ההצהרה המבוקשת. התובענה הנדונה עומדת בקריטריונים של המקרה השני, ולכן מוסמך בית המשפט המחוזי להעניק את הסעד המבוקש. סמכות בית המשפט המחוזי בעניינים מנהליים אינה מאפשרת לו ליתן סעד ממין הצווים הפררוגטיביים. במקרה אחד, בו נתבקש סעד פררוגטיבי בבית המשפט המחוזי, פסק בית המשפט העליון ברוב דעות, כי אין לבית המשפט המחוזי סמכות כאמור, אלא היא נתונה אך ורק לבית המשפט הגבוה לצדק. ה"פ 90/1 מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ נ' מועצת עיריית קרית-גת, פ"מ תשנ"א(א) 485. בת"א 94/5219 גנץ נ' עיריית נתניה, (לא פורסם), נקבע, כי לבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון בבקשה לצו מניעה זמני, אשר יורה לעירייה להפסיק הליכי עיקול, מאחר שלא הוצמד ערך כספי כלשהו לרשימת המעוקלים. הסמכות במקרה זה מסורה לבית המשפט המחוזי. ראו גם ה"פ 89/2736 אשתאול מושב עובדים נ' חזי עוזי, תקדין, וה"פ 91/5 כהן נ' דרוקר, תקדין. בה"פ 90/1108 תדיראן בע"מ נ' המועצה המקומית קרית-עקרון (לא פורסם), קבע השופט א' גורן, כי קיומן של דרכי תקיפה על פי הדינים השונים, אין בו פגיעה בתוקפו של הליך זה, כאשר למבקשות טענות במישור המשפטי- מנהלי בנושאים שאינם מפורטים באותם דינים. 2. תביעה לתשלום היטל השבחה שומה הנגועה בחוסר סמכות בטלה מעיקרה, ואין לבסס עליה תביעת חוב. מכאן שאם יתברר, כי הפגם של השומה הוא מסוג של חוסר סמכות, הרי שיהיה זה פגם היורד לשורשו של עניין, ובתור כזה הוא ישאר דבק בה לעולמי עד, ואין הדרך חסומה לפני הנתבעים להעלותו כטענת הגנה בהליכי הגבייה שנפתחו נגדם, ת"א 66/202 עיירית חיפה נ' סנדר, פ"מ נח 113. 3. תביעה להשבת מס ששולם ביתר תביעה להשבת ארנונה, ששולמה תחת מחאה או מחמת טעות, יש להגיש לבית המשפט המוסמך בהתאם לגובה התביעה. בתביעה כזו עשויות להתברר אגב אורחא אותן שאלות, המתבררות בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית המשפט המחוזי בתקיפה ישירה. מכאן שניתן לתקוף את הארנונה גם בבית משפט השלום. בבר"ע 91/2824 עיירית חיפה נ' לה נסיונל בע"מ, תקדין, תבעה המשיבה בבית משפט שלום החזר של סכום כסף, שלטענתה נגבה שלא כדין במסגרת גביית ארנונה כללית. הנשיא שמגר קבע, כי על אף דעתו בדבר הצורך בהרחבתו של סעיף 3 לחוק הערר אין בסעיף זה כדי לחסום תביעה רגילה, כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה על התרשלות הרשות המקומית. 4. ערעור לפי סעיף 14(ג) לתוספת השלישית וסעיף 8(ב) לתיקון מספר 18 בדרך כלל יידרש בית המשפט המחוזי לדון בהיטל השבחה כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, שישב כערכאת ערעור לפי סעיף קטן בע"א בהוראותיו של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד סעדים אחרים בע"א # בית המשפט העליון עשי להידרש לדון בהיטל השבחה בארבע דרכים - א. בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק; ב. בשבתו כערכאת ערעור ראשונה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי; ג. בשבתו כערכאת ערעור שנייה או שלישית על פסק דינו של בית משפט השלום, שישב כערכאת ערעור לפי סעיף קטן ד. בשבתו כערכאת ערעור שנייה על פסק דינו של בית משפט השלום, שדן בהיטל השבחה שלא לפי סעיף קטן 1. העילות בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק חוסר סמכות וחריגה מסמכות לבית המשפט הגבוה לצדק ניתן לפנות ברשימה מגוונת של עתירות לצווי עשה ולצווי מניעה נגד הוועדה המקומית, כאשר זו פועלת ללא סמכות או בחריגה מסמכות. פסקי דין רבים ניסו להגדיר את תחומי הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק ושל בית המשפט המחוזי, ונראה, כי מלאכה זו טרם נשלמה. בשנים האחרונות גוברת הנטייה להרחיב את תחום הסמכות של בתי המשפט האזרחיים. שאלות רבות, אשר התבררו בעבר בבית המשפט הגבוה לצדק בלבד, מוכרעות כיום גם בבתי המשפט האזרחיים. בבג"צ בתוכה יסודות דואליים, הן של המשפט הציבורי והן של המשפט הפרטי... כדי שנושאי תכנון ובנייה ייחשבו כבעלי מרכיב אזרחי, אין צורך שכל מקרה פרטני יהיה בעל תכונות דו- כוונוניות... לצורך סיווגו הכללי של הנושא, די במסקנה, שיש מצבים ויש נסיבות בהן יכול ויתגלה השילוב המתואר שתוצאתו מגוון נורמטיבי. מכאן המסקנה של קיום הסמכות המקבילה. עצם קיומו של סעד חלופי אשר לובש לבוש של הליך רגיל, מקנה לבית משפט זה סמכות להתוות קווי מדיניות לפיהם יכוונו עתירות מן הסוג המתואר לעיל למסלול הדיון האזרחי", נפסק, "עתירה שעניינה, למעשה, השגה או ערעור על חוקיותה של תכנית בניין עיר שההליכים לגביה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה צווים פררוגטיביים וסעד הצהרתי בה"פ המשפט הרגיל מוסמך להוציא צווים פררוגטיביים נגד הרשות. צווים כאלה נתונים בידי בית המשפט הגבוה לצדק בלבד". שיהוי בהגשת העתירה בבג"צ שאלות שבגררא בה"פ עניינים אחרים בבג"צ 2. בית המשפט העליון בערעור אזרחי ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בהליך של ערעור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום טעון נטילת רשות, משום שבערעור שני עסקינן. להלן המקרים שנידונו בבית המשפט העליון במסגרת זו. בר"ע ברע"א ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בהמרצת פתיחה ברע"א בית משפט השלום חלה החלופה הראשונה, אך בית המשפט המחוזי סבר, כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית משפט השלום, והורה להעביר את העניין לבית משפט השלום. בקשת הרשות לערער על ההחלטה האמורה נידונה כערעור עצמו. נפסק, ההליך שהוגש לפני בית המשפט המחוזי לא היה ערעור על החלטת השמאי לפי סעיף תקיפה עקיפה בע"א גם לעניין מס-בולים נפסק בע"א סעד הצהרתי בדבר בעלות במקרקעין # 1. נטל השכנוע ונטל הראיה בדין האזרחי הכללי נטל השכנוע ונטל הראיה מקורם ב"נטל ההוכחה" ככלל, חייב התובע לשכנע את בית המשפט בנכונות גירסתו בהתאם לכלל "המוציא מחברו - עליו הראיה". נטל זה יכונה על-ידנו "נטל השכנוע" ( נטל השכנוע הוא קבוע ויציב מתחילת המשפט ועד לסופו ואינו עובר מצד לצד כמו נטל הראיה. "נטל הראיה" ( 2. נטל השכנוע ונטל הראיה בהיטל השבחה ככלל, הולכים דיני המס אחר הדין הכללי. נטל השכנוע, כי הנישום חייב מס וכי הגיע מועד תשלומו, מוטל לעולם על הרשות המטילה את המס. ראה: ב' סער היטל השבחה - נטל הראייה (קובץ מאמרים עמ' סעיף קטן 8(א) להוראות המעבר בסעיף קטן 8(א) לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר 8. (א) חוק זה יחול על בעל כמשמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א על מנת להטיל היטל השבחה על הנישום לפי הוראות המעבר מוטל על הוועדה המקומית נטל השכנוע, ועליה להוכיח את העובדות הבאות: א. כי הנישום הוא "בעל" כמשמעו בחוק מס רכוש; ב. כי המקרקעין נשוא השומה נמצאים בתחום תכנית או גובלים בתכנית, אשר אושרה שש שנים לפני תחילת התוספת השלישית; ג. כי בשעת אישור התכנית היו המקרקעין בבעלותו של אותו נישום; ד. כי טרם בוצעה במקרקעין כל הבנייה או טרם נעשה בהם כל השימוש כפי, שהותר לראשונה בתכנית. הרימה הוועדה המקומית את נטל השכנוע, עובר לנישום נטל הראיה, והוא רשאי להוכיח, כי אינו הנישום הנכון, כי המקרקעין אינם בתחום התכנית או כי אינם גובלים עמם, כי התכנית לא אושרה במועד הקובע, כי התכנית לא השביחה את המקרקעין, כי בשעת אישור התכנית לא היה הבעלים של המקרקעין, כי בוצעה בנייה במקרקעין וכיוצא באלה. חבות בהיטל השבחה בסעיף קטן 2(א) לתוספת השלישית נקבע - 2. (א) חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת, ישלם בעלם היטל השבחה לפי האמור בתוספת זו (להלן - היטל); היו המקרקעין מוחכרים לדורות, ישלם החוכר את ההיטל; היטל בעקבות אישור תכנית יחול על מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או הגובלים עמו בלבד. על מנת להטיל היטל השבחה על הנישום, לפי התוספת השלישית, מוטל נטל השכנוע על הוועדה המקומית, ועליה להוכיח את העובדות הבאות: א. כי הנישום הוא הבעלים של המקרקעין או חוכרם לדורות כמשמעם בחוק המקרקעין במועד בו חל אירוע המס של היטל ההשבחה; ב. כי בעקבות אישור תכנית הושבחו המקרקעין שבתחום התכנית או הושבחו מקרקעין גובלים. לשם עמידה בנטל השכנוע, אמורה הוועדה המקומית להוכיח, כי התכנית המשביחה אושרה, כי שוויים של המקרקעין עלה בעקבות אותה תכנית, וכי המקרקעין נמצאים בתחום התכנית או גובלים עמם. הרימה הוועדה המקומית את נטל השכנוע, עובר לנישום נטל הראיה והוא רשאי להוכיח, כי הוא אינו הנישום הנכון, כי המקרקעין אינם בתחום התכנית או כי אינם גובלים עמם, כי התכנית לא אושרה, כי התכנית לא השביחה את המקרקעין וכיוצא באלה. מועד תשלום ההיטל למועד תשלום ההיטל נפקות לעניין סמכות הוועדה המקומית לגבותו ולעניין תחילת מועד החיוב בהצמדה וריבית על איחור בתשלום. ברישא לסעיף קטן 7(א) לתוספת השלישית נקבע - 7. (א) ההיטל ישולם לא יאוחר מהמועד שהחייב בו מימש זכות במקרקעין שלגביהם חל ההיטל... הגדרת "מימוש זכויות" נקבעה בסעיף קטן 1(א) לתוספת השלישית - 1. (א) "מימוש זכויות", במקרקעין - אחת מאלה: (1) קבלת היתר לפי חוק זה לבניה או לשימוש בהם שלא ניתן היה לתיתו אלמלא אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חריג שבעקבותיהם חל היטל השבחה; (2) התחלת השימוש בהם בפועל כפי שהותר לראשונה עקב אישור התכנית שבעקבותיו חל היטל השבחה; (3) העברתם או העברת החכירה לדורות בהם, בשלמות או חלקית, או הענקת זכויות בהם הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין, בתמורה או ללא תמורה, אך למעט העברה מכוח דין והעברה ללא תמורה מאדם לקרובו; ואולם לא יראו כמימוש זכויות רישום בפנקסי המקרקעין של זכויות במקרקעין אשר המחזיק בהם בפועל לפני יום כ"ט בסיון התשמ"א (1 ביולי כדי שהוועדה המקומית תהיה מוסמכת לגבות את ההיטל בניגוד לרצונו של הנישום, וכדי שתוקנה לה הסמכות לחייב את הנישום בהצמדה ובריבית כאמור, עליה להרים את נטל השכנוע ולהוכיח את העובדות הבאות: א. כי היטל ההשבחה הוטל כדין; לשם כך מוטל על הוועדה נטל השכנוע שהבאנו בפסקה הקודמת; ב. כי הנישום מימש את זכותו במקרקעין שלגביהם הוטל היטל ההשבחה. לשם כך מוטל על הוועדה המקומית נטל השכנוע, ועליה להוכיח אחת משלוש אלה: כי ניתן היתר בנייה לפי חוק התכנון והבנייה, על פיו רשאי הנישום לבנות או להשתמש במקרקעין באופן שלא ניתן היה לעשותם כדין אלמלא אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג שבעקבותיהם חל היטל השבחה; או כי החלו להשתמש במקרקעין בפועל, כפי שהותר לראשונה עקב אישור התכנית המשביחה; כי זכות הבעלות או החכירה לדורות במקרקעין הועברה או הוענקה בהם זכות הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין. הרימה הוועדה המקומית את נטל השכנוע עובר לנישום נטל הראיה. הנישום רשאי להוכיח, כי ההעברה היא העברה ללא תמורה לקרובו, או כי עסקינן ברישום בפנקסי המקרקעין של זכות במקרקעין, שהנישום החזיק בהם בפועל לפני 1.7.1981 והיה "בעלם" כהגדרתו בחוק מס רכוש. מקרה "לרמן" בע"ה 92/311 הוועדה המקומית לודים נ' לרמן, פורסמה ביום 3.11.1955 תכנית מפורטת גז/13 שחלה על 298 דונם בגני הדר. ביום 25.7.1973 אושרה למתן תוקף על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תכנית גז/13/א, אך לא אושרה על-ידי שר הפנים, ולא פורסמה לצורך מתן תוקף. ביום 6.6.1985 פורסמה בילקוט הפרסומים תכנית גז/13/1, שינוי לתכנית מתאר מפורטת גז/13 לישוב גני הדר. השאלה היתה מהי התכנית לצורך קביעת מצב קודם גז/13 או גז/13/א? המערערת טענה, שאין לתכנית גז/13/א תוקף, מאחר שמדובר בשינוי של תכנית מפורטת גז/13, שלא אושר על-ידי שר הפנים. המשיב טען, שלא מדובר בשינוי לתכנית מפורטת אלא בתכנית מפורטת, אשר אינה טעונה באישור שר הפנים כדי לקבל תוקף. השמאי המכריע ביסס קביעתו על-כך, שתכנית גז/13/א תקפה, ולא דן בשאלת הצורך באישור שר הפנים, שהתכנית תקבל תוקף, לאור העובדה שהמערערת נהגה על-פי התכנית במתן היתרי בנייה בישובים אחרים שבתחומה, ומאחר שהשמאית מטעם המערערת הכירה בזכויות הבנייה ליחידה אחת כזכויות במצב קודם. נפסק, שתכנית גז/13/א מגלה סתירה בין האמור בכותרתה לבין המופיע בשתי חותמות של הוועדה המחוזית ושל המערערת שמתנוססות עליה. בכותרת נאמר "שינוי תכנית מפורטת גז/13/א", ואילו בכל אחת משתי החותמות, שמופיעות עליה, נכתב בכתב יד על-ידי המערערת ובהדפסה על-ידי הוועדה המקומית "תכנית מפורטת". מאחר שמדובר בסתירה, אשר מופיעה במסמך שהוכן על-ידי הוועדה המקומית, ואשר אושר על-ידי המערערת, יש לפרש אותו לרעת הוועדה המקומית, דהיינו, יש לקבוע שמדובר בתכנית מפורטת שאיננה טעונה אישור של שר הפנים, ולא בשינוי לתכנית מפורטת הטעונה אישור של שר הפנים. חזקה על המערערת שכך התייחסה לתכנית, שכן במשך 12 שנה לא נקטה בכל צעד על מנת להביא את התכנית לאישורו של הפנים אף על פי שהדבר הוא חלק מהותי מתהליך השינוי, ראה רע"א 84/526 מדאורי נ' הוועדה המקומית מרכז. לא זו בלבד, שהמערערת לא דאגה לקבל את אישורו של שר הפנים לשינוי התכנית המפורטת שנעשה לדעתה, אלא שהיא פעלה במשך כל אותן שנים ארוכות על סמך התכנית במתן היתרי בנייה במספר רב של ישובים שבתחום שיפוטה. משנתנה המערערת היתרי בנייה על-סמך התכנית, היא מנועה מלהעלות טענות כלפי תוקפה, שכן בכך היא משנה לרעה את מצבם של המשיבים בכל הקשור לחבותם בתשלום היטל השבחה. לא היתה כפירה בתוקפה של התכנית בישובים אחרים ובגני הדר. העובדה שלא נבנו בישוב בתים רבים באותו זמן אינה מלמדת על חוסר האפשרות לבנותם בגלל מגבלות תכנוניות והעדר תוקף לתכנית, אלא נבעה מהמאבק בין בעלי החלקות בישוב לבין המושבים השכנים לגבי עצם קיומו של הישוב. גם השמאית מטעם המערערת כתבה בחוות דעתה, שהתכנית אינה הקריטריון היחיד להערכת השווי הקודם, וגם אם זו לא היתה בתוקף, אזי אם נהגה הוועדה לאשר בנייה בישוב על פי תכנית זו, יצר נוהג זה שווי שוק, שאין להתעלם ממנו. אמנם לא הוכח, שניתנו היתרי בנייה בישוב לשני בתים על חלקה אחת, אך יש להעניק משמעות לעובדה, שניתנו היתרי בנייה במקומות אחרים, עניין שנלקח בחשבון כשיקול בקביעת היטל ההשבחה בחוות הדעת של השמאית מטעם המערערת, לפיכך תכנית גז/13/א אינה שינוי לתכנית מפורטת, שהיתה טעונה אישור שר הפנים, וגם אם היתה כזו, אזי מנועה המערערת מלטעון נגד תוקפה לאור התנהגותה כמתואר לעיל. התוצאה היא שצדק השמאי בקביעתו, שתכנית גז/13/1 לא משביחה את זכויות המשיבים במקרקעין לעומת התכנית הקודמת. פטור מתשלום היטל השבחה הרימה הוועדה המקומית את נטל השכנוע כי הנישום חייב בהיטל השבחה, מוטל על הנישום נטל השכנוע כי הוא פטור ממס. על מנת להדגים נטל שכנוע זה, נביא להלן את הוראת הפטור הקבוע בפסקה 19(ב)(4) לתוספת השלישית - 19 (4) השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך, לתרבות, למדע, לדת, על מנת לזכות בפטור הנ"ל מוטל על הנישום הנטל להוכיח את העובדות הבאות: א. כי הוא מוסד לאחת מהמטרות המפורטות בסעיף הפטור; ב. שאין עיסוקו לשם קבלת רווחים; ג. כי המקרקעין שבגינם הוטל היטל ההשבחה משמשים או מיועדים לשמש למטרות האמורות. 3. נטל השכנוע ונטל הראיה בדיני המס על נטל השכנוע ועל נטל הראיה ניתן ללמוד מדיני מס אחרים, ונערוך השוואה אל חוק מס שבח מקרקעין. סעיף 73 לחוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג- 1963, מחייב את המצהיר להצהיר על מכירת זכות במקרקעין ולכלול עובדות יסוד אלה בהצהרתו - א. התמורה בעד מכירת הזכות; ב. תאריך מכירתה; ג. התמורה בעד רכישת הזכות; ד. תאריך רכישתה. בהגשת הצהרה כזו על-ידי הנישום יוצא המנהל ידי חובתו לעניין נטל השכנוע, כי נעשתה עסקה, וכי המוכר חייב במס שבח. די בארבע "עובדות יסוד" כדי לערוך שומה. במקום שהמנהל טוען ל"עובדות יסוד" אחרות מאלה, שעליהן הצהיר הנישום, עליו נטל השכנוע. ע"ש 83/33 חברת הנכסים של השופרסל נ' מנהל מס שבח, פד"א יב 374. ביקש המוכר פטור ממס, עובר אליו נטל הראיה, ועליו להביא ראיות, שנתקיימו העובדות הנדרשות לצורך הפטור. הביא העורר ראיות לכאורה, חוזר הנטל הראיה לכתפי המנהל. ע"ש 88/266 סבן נ' מנהל מס שבח, פד"א יח 135. ע"ש 86/634 גולדשטיין נ' מנהל מס שבח, חיימובסקי 558. מחלוקות רבות נסבות סביב שאלת שווי המכירה, ומנהל מס שבח קובע לעיתים מזומנות שווי המכירה העולה על המחיר החוזי. "שווי השוק" הוא עניין שבעובדה, ויש להוכיחו בדרך של המצאת שומה מנומקת. השומה צריכה להתבסס על מכירות של מקרקעין דומים, ועליה להיות ערוכה בהתאם לכללי השמאות. נטל השכונע בשאלת שווי המכירה מוטל על כתפי המנהל. המציא מנהל מס שבח ראיות לטענתו, עובר נטל הראיה לכתפי העורר. לא המציא העורר ראיות מפריכות, לא עמד בנטל הראיה. ע"ש 84/351 נדל נ' מנהל מס שבח, חיימובסקי 324. ע"ש 84/442 בן אליהו נ' מנהל מס שבח, חיימובסקי 325. כאשר עמד מנהל מס שבח בנטל השכנוע והביא ראיות לגבי שווי השוק של המקרקעין, ומראיותיו עולה, כי קיים פער מובהק בין שווי השוק לשווי המוסכם, קיימת חזקה לכאורה בדבר העדר תום הלב או קיומם של יחסים מיוחדים. נטל הראיה בשאלות אלו מוטל על העורר, ואף אם עמד בו, אך משקל ראיותיו ומהימנותן אינו גובר על הראיות של מנהל מס שבח, ידחה עררו, משום שלא עמד בנטל הראיה. ע"ש 81/517 מוזיס נ' מנהל מס שבח, חיימובסקי 2. ע"ש 85/216 יוריסטה נ' מנהל מס שבח, חיימובסקי 363. ע"א 86/38 רוט נ' מנהל מס שבח, פ"ד מג(3) 194. בע"ש 88/266 סבן נ' מנהל מס שבח, פד"א יח 135, נקבעו כללים בקשר לחובת ההוכחה (הכוונה לנטל השכנוע) ולנטל הראיה. א. חובת ההוכחה שהנישום חייב במס מוטלת לעולם על מנהל מס שבח. ב. נטל הראיה עובר למוכר המבקש לקבל פטור ממס, שכן הפטור ממס הוא היוצא מהכלל לחובה הכללית של תשלום המס. ג. כשמוסר העורר טופס בקשה לקבלת פטור סמ/7967, הערוך כתצהיר, עובר נטל הראיה למנהל, ועליו להוכיח כי המוצהר כוזב. ד. כלל נקוט הוא כי רשאי בעל דין לחקור את בעל הדין האחר על תצהירו. לא התייצב המצהיר לחקירה נגדית ניתן להתעלם מתצהירו. נטל ההוכחה שהעוררת התגוררה בדירה לפחות שנה אחת מוטל על העוררת. כאשר קבע המחוקק בסעיף 49ו(ג), כי "יראו את קבלת 50% לפחות ממחיר הדירה במתנה, בתוך שלוש שנים שקדמו לרכישתה, כקבלתה במתנה", התכוון ל50%- ממחיר הדירה, כפי שנקבע על-ידי המשיב. העובדה, כי הורי המערערת נתנו לה במתנה כספים, שמקורם בהלוואה שנטלו, אינה גורעת מאופי העברת הכספים כ"מתנה" ככלל וכמתנה לעניין סעיף 49ו בפרט. מגורי קבע בדירת מגורים ניתנים להוכחה על-ידי הצגת קבלות בדבר תשלומים ששולמו לחברת החשמל או אישור בדבר הצריכה בתקופה הרלבנטית, אישורים בדבר צריכת המים וכולי. ע"ש 88/382 גרנרייך נ' מנהל מס שבח, פד"א יט 181. על מבקש פטור ממס במכירת דירת מגורים להוכיח את זכותו לפי סעיפים 49א ו49-ב לחוק. ע"ש 83/525 הגואל בן ציון נ' מנהל מס שבח, חיימובסקי 226. בע"ש 88/78 סוויד נ' מנהל מס שבח, חיימובסקי 543, נקבע, שדרישת פטור לפי סעיף 49ב(1) היא טענה שבפי העורר, ועליו הנטל להוכיח את קיומה.
המחברים: הנריק רוסטוביץ, פנחס גלדקוב, אריה קמיל, אביהו פרידמן
עריכה: סיגלית ג'רבי עו"ד
עריכה לשונית: שרה ורד
הוצאת אוריאן, 1996
* * *
כל הזכויות שייכות להוצאה
מותר להוריד קובץ זה, להדפיסו, ולעשות בו שימוש לא מסחרי