היטל השבחה
פרק גביית היטל ההשבחה חלק ראשון - כללי # 1. רישום הערת אזהרה # כנושה של היטל השבחה 1. דין הקדימה של ארנונה עירונית בפשיטת רגל ובפירוק חברה דין הקדימה בפשיטת רגל הלכת "אולדק" דין הקדימה בפירוק חברה הלכת "אושיות" 2. דין הקדימה של היטל השבחה בפשיטת רגל ובפירוק חברה מקרה "חברה ישראלית למתכת מתוחה" הלכת "קהילת ציון" 3. הסדר נושים 4. כינוס נכסים 5. תחולת פקודת המסים (גביה) מקרה "אברהם" 6. העברת החיוב בהיטל על הקונה # ולרישום בפנקסי המקרקעין 1. תשלום כתנאי למתן היתר לפי חוק התכנון והבנייה 2. תשלום כתנאי למתן אישור לרישום בפנקסי המקרקעין מטרת החיקוק כל תשלומי החובה סולקו במלואם החובה להמצאת האישור הלכת "קהילת ציון אמריקאית" מקרה "החברה הישראלית למתכת מתוחה" הסייג לחובה להמצאת האישור 3. השוואה עם חוקי מס אחרים מס שבח מקרקעין מס רכוש ארנונה עירונית # 1. התנאי הראשון - שומה סופית לוח שומה שומה עקב מימוש שומה מוסכמת שומה מכרעת שומה מתוקנת נפקות התנאי 2. תחום השיפוט של הרשות המקומית 3. הסכמת הוועדה המקומית 4. חלות מועד התשלום 5. גביית ההיטל בשם הוועדה המקומית 6. גבייה במועצה מקומית, במועצה אזורית ובוועד מקומי 7. הגדרות 8. המצאת הודעה ותחליף המצאה מקבל הדרישה מועד הדרישה צורת הדרישה ותכנה אופן ההמצאה תחליף המצאה 9. גביית היטל מבעלים משותפים חלק שני - גביית היטל השבחה בדרך מנהלית # 1305 מבוא # 1306 ארנונה בפיגור - צו התפיסה 1. מס בפיגור 2. גובה הארנונה 3. צו ההרשאה # 1307 צו הרשאה לפריצה # 1308 הדיסטרס - תפיסת הטובין 1. הכניסה 2. דרישת התשלום על-ידי הגובה 3. הגדרת טובין המותרים בתפיסה 4. קניין בטובין טובין של שותפות טובין של עיזבון טובין ממושכנים או משועבדים טובין שעוקלו או שנתפסו טובין בכינוס נכסים טובין של פושט רגל טובין של חברה בפירוק 5. אופן התפיסה 6. כמות הטובין שמותר לתפסם 7. תוצאות התפיסה 8. הצעת תשלום 9. אופן השמירה 10 11 # 1309 מכירת הטובין 1. תקופת ההמתנה 2. אופן המכירה ופרסומה 3. המכירה הפומבית 4. דו"ח המכירה 5. הוצאות הדיסטרס # 1310 טובין שאין לתפסם # 1311 תובענה להחזרת טובין שנתפסו 1. הצדדים 2. העילות והתרופות עיכוב הטובין נזק לטובין טרפה בלתי חוקית השגת גבול 3. התרופות בטרפה בלתי חוקית השבת הטובין או תמורתם פיצויים פיצויים מיוחדים 4. טרפה בלתי צודקת התרופות 5. טרפה מופרזת השבת הטובין פיצויים מיוחדים 6. טרפה בלתי צודקת ומופרזת 7. הסגת גבול הסגת גבול במקרקעין הסגת גבול במיטלטלין # 1312 תביעות שלא על סמך סעיף 314 1. תביעות נגד גובה המס 2. תביעות נגד הממונים על השמירה 3. תביעות נגד הקונה 4. תביעות נגד העיריה תביעת נזיקין צו מניעה וצו הצהרתי תביעת עודף הפדיון # 1313 תחולת תקנות המסים (גביה) # 1314 עיקול דמי שכירות וחובות 1. התנאים להטלת העיקול 2. החובות המותרים לעיקול טובין משועבדים טובין שעוקלו או שנתפסו טובין בכינוס נכסים # 1315 עיקול שכר עבודה # 1316 צורתו של צו העיקול # 1317 תובענה להחזרת כספים שעוקלו # 1318 סייגים להגשת תובענה להחזר חלק שלישי - גביית היטל השבחה בדרך משפטית # 1319 מבוא # 1320 גביית ארנונה כחוב אזרחי 1. ארנונה בפיגור - תנאי מוקדם 2. ברירת הסעד # 1321 פנקסי העיריה - ראיה לכאורה # 1322 הגשת תביעה בסדר דין מקוצר 1. סכום קצוב 2. ראיה בכתב # 1323 בקשת רשות להתגונן # 1324 טענות הגנה 1. טענות הגנה אפשריות תוקפו של החיוב במס טענת "פרעתי" טענת פטור מהיטל השבחה תביעה שכנגד קיזוז שומה אחרת או עירעור שנתקבלו זיהוי הנתבע חיוב שהוטל או צריך היה להטילו על נישום אחר 2. טענות שאינן טענות הגנה טענות נגד השומה הסכם מפורש או משתמע משלוח הודעת צד ג' # 1325 התיישנות # 1301 מבוא פקודת המסים (גביה) מאפשרת למדינה לגבות את המיסים המגיעים לאוצר המדינה. פקודת העיריות ופקודת המועצות המקומיות מאפשרות לרשויות המקומיות לגבות את הארנונה העירונית. הרשויות המקומיות גובות את הארנונה בדרך המנהלית, כפי שהמדינה גובה את המיסים המגיעים לה, וכן בהגשת תביעות אזרחיות לבית המשפט המוסמך, כפי שכל אדם תובע וגובה את הכספים המגיעים לו מזולתו. דרך גבייה זו מעניקה מעמד מיוחד לרשות המקומית, מעמד אשר אפילו המדינה לא זכתה בו, והוא מקנה לגובה המיסים העירוני סמכויות וכוחות רחבים ומגוונים. בסעיף 18 לתוספת השלישית נקבעה הזיקה שיש לגביית היטל ההשבחה אל פקודת העיריות (נוסח חדש). הרשויות המקומיות אינן נוהגות ליזום הליכי גבייה של היטל השבחה, הואיל ועומד לרשותן מנגנון יעיל לגביית ההיטל. היטל ההשבחה נגבה בדרך כלל, כאשר הבעלים של המקרקעין החייב בהיטל מעונין למכור את מקרקעיו, והוא נדרש להמציא אישור מהוועדה המקומית לצורך רישום ההעברה, או כאשר הוא מבקש לבנות על המקרקעין, והוא זקוק להיתר בנייה. פרק זה יעסוק בהיבטים השונים, הכרוכים בגביית היטל ההשבחה. בשל הדמיון שבין גביית היטל ההשבחה לבין הארנונה העירונית, מצאנו לנכון להביא בפרק זה גם את עיקרי ההלכות הנוגעות לגביית ארנונה עירונית, הלקוחים מהספר ארנונה עירונית בהוצאת אוריאן. המבקש לקרוא את ההלכה המפורטת, ימצאנה שם. תחילה ידון הפרק בנושאים כללים, היפים הן לגבייה בדרך המשפטית והן לגבייה מנהלית, לאחר מכן ייוחד דיון מצומצם לגבייה מנהלית, ולבסוף יעסוק הפרק בגבייה בדרך המשפטית. 1. רישום הערת אזהרה מכוח סעיף קטן 6(ד) לתוספת השלישית מוסמכת הוועדה המקומית לרשום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין בדבר חוב בהיטל השבחה של הבעלים במקרקעין. רישום הערת האזהרה נתון לשיקול דעתה של הוועדה, ואין היא חייבת לעשות כן. 6. (ד) הוצג לוח שומה, רשאית הועדה המקומית להורות על רישום הערות אזהרה בפנקסי המקרקעין לגבי חובת בעלי מקרקעין הכלולים בלוח לשלם את ההיטל. בע"ה 91/2317 מנור נ' הוועדה המקומית המרכז, לא נרשמה הערת אזהרה. המערער טען, כי לא ניתן לחייבו בהיטל השבחה. עד לתיקון מספר 26 נכלל בתוספת השלישית סעיף קטן 4(3), וזה היה נוסחו: "החליטה הועדה המקומית על דחיית השומה עד למימוש הזכויות, תרשם בפנקסי המקרקעין הערת אזהרה לגבי חובת בעלי המקרקעין לשלם את ההיטל." בית המשפט דחה את הערעור ופסק, כי הביטוי "חיוב" שבסעיף קטן 14(ג) על פי משמעותו בסעיף קטן 14(ב), נוגע רק לשיעור החיוב מבחינת השומה ולא לעצם החיוב. הוראת סעיף קטן 4(3) אינה תנאי לתוקפו של היטל השבחה. שמה של הערת אזהרה מעיד על מהותה, דהיינו, היא מיועדת להעיר ולהזהיר על קיום מציאות משפטית מסויימת. לאי-רישום הערת אזהרה עשויה להיות נפקות משפטית. כך למשל, יכול אי-רישום הערת אזהרה ליתן פתח לטענת מניעות. סעיף קטן 4(3) לא קבע, שהחיוב של היטל ההשבחה בטל, רק מכיוון שלא נרשמה הערת אזהרה. # 1302 מעמדה של ועדה מקומית כנושה של היטל השבחה מעמדה של ועה מקומית כנושה של חוב היטל השבחה נבחן, כאשר נוצרת תחרות בינה לבין נושים אחרים במהלך פשיטת רגל, פירוק חברה או הסדר נושים, ואגב הליכי כינוס נכסים מכוח איגרת חוב, משכנתא, סדר הדין האזרחי או חוק ההוצאה לפועל. תחרות עשוייה להווצר בין הוועדה המקומית לבין האוצר, המבקש לגבות תשלומי חובה המגיעים לו כמס הכנסה, מס שבח מקרקעין, מס רכוש, מע"מ וכיוצא באלה. שאלה מעמדה של הוועדה המקומית עשויה להתעורר כאשר נדרשת הרשות המקומית לתת אישור להעברת הזכויות במקרקעין של החייב בהיטל השבחה. בשל הדמיון שיש למעמדה של הוועדה המקומית כנושה של היטל השבחה למעמדה של רשות מקומית, יובאו בפסקה זו ההלכות, שנפסקו בשאלת מעמדה של הרשות המקומית בגביית תשלומי החובה המגיעים לה. 1. דין הקדימה של ארנונה עירונית בפשיטת רגל ובפירוק חברה דין הקדימה בפשיטת רגל דיני הקדימה בפשיטת רגל ודיני הקדימה בפירוק חברה דומים זה לזה, ויש ללמוד מעניין אחד למשנהו. בפסקה 78(3)(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם1980-, נקבע - 78 (3) החובות המפורטים להלן, והם יהיו שווים זה לזה במעלה וישולמו במלואם, ואם אין בנכסיו של פושט הרגל כדי תשלום מלא לכולם יופחתו מהתשלומים בשיעור שווה: א. תשלומי חובה שהגיעו מאת פושט הרגל ביום שניתן צו הכינוס והוא נתחייב בהם, או שזמן פרעונם הגיע, תוך 12 החדשים שקדמו לאותו יום; "תשלומי חובה", לעניין זה - מסים עירוניים, מסים של מועצות מקומיות ותרומות שהן בבחינת מסים המוטלות על פי פקודת העדות הדתיות (ארגונן) ; הוראות פקודת פשיטת הרגל, הקובעות דין קדימה לחובות, פרשנותן על דרך הצמצום, ש' לוין, "פשיטת רגל", נתניה 1986, 226. מסעיף קטן 78(3)(א) עולה, כי חלק מחובו של פושט רגל בגין ארנונה הוא חוב בדין קדימה. קרי, לאחר פרעון החובות המובטחים ולאחר פרעון החובות בדין קדימה, הכלולים בסעיפים קטנים 78(1) ו78-(2) הנ"ל, תהיה העירייה רשאית להיפרע בדין קדימה בשל "תשלומי חובה שהגיעו מאת פושט הרגל ביום שניתן צו הכינוס והוא נתחייב בהם, או שזמן פרעונם הגיע, תוך 12 החודשים שקדמו לאותו יום", ביחד עם תשלומי חובה אחרים בעלי אותו מעמד של דין קדימה. חוב, שאינו כלול בסעיף קטן זה, קרי, חוב ארנונה בגין התקופה שלפני התקופה הנ"ל, דינו כדין חוב רגיל של נושה לא מובטח. בע"א 62/311 עיריית ירושלים נ' הנאמן על ביצוע הפשרה של א' וג', פ"ד יז 920, נדרש בית משפט העליון לפרשנות הביטוי and payable""having become due ההלכה שנפסקה בו מצאה את ביטויה בנוסח החדש של החיקוקים הנ"ל. האמור לעיל חל על חובות של פושט הרגל בשל אירוע מס, שחל בתקופה, שקדמה להכרזה על פשיטת הרגל. חל אירוע המס לאחר מכן, מוטלת החובה על הנאמן בתוקף תפקידו לשלם את היטל ההשבחה בגינם. לתחולת פקודת המסים (גבייה) ראה להלן. הלכת "אולדק" בבג"צ 60/243 אולדק ואח', נאמנים בפשיטת רגל של בולימובסקי נ' עיריית רמת-גן, פ"ד יד 2265, נידון היחס בין סעיף 117(1) לפקודת העיריות 1934 - הוא סעיף 324(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] - לבין דיני פשיטת הרגל. אומר השופט ח' כהן: "כל מטרתה של פקודת פשיטת-הרגל תושם לאל, אם העירייה תוכל, או תצטרך, למנוע בעד מכירות נכסי החייב בתוקף הוראות סעיף 117; או שהנאמן לא יוכל למכור נכסי החייב, כי אז כל הליכי פשיטת-הרגל יסוכלו; או שישלם לעירייה כל החובות המגיעים לה לגבי הנכס שברצונו למכור, כי אז העדיף נושה אחד על פני כל הנושים האחרים מעבר לזכות הבכורה שהוענקה לו בחוק, ואין לך הפרה חמורה מזו של דיני פשיטת-הרגל. טעמו ותועלתו וכבודו של סעיף 117 בעינם עומדים כל עוד בעל הנכס לא פשט את הרגל; משהוכרז לפושט-רגל, נדחית הוראתו של סעיף 117 מפני הוראות פקודת פשיטת-הרגל. ומשפשט בעל הנכס את רגלו, שוב אין מגיעים ממנו שום חובות. לא זו בלבד אלא החוק אוסר עליו להעדיף נושה אחד על משנהו ולשלם לזה מה שלא שילם לזה. נמצא, שלאחר הכרזת פשיטת הרגל אין מגיע לעירייה לגבי הנכס הנידון, אלא מה שהנאמן רשאי לשלם לה בהליכי פשיטת-הרגל, ונגד תשלום אותם הסכומים, אשר הנאמן רשאי ביום מתן התעודה, לשלם לעירייה על חשבון הארנונות המגיעיות לה. אם הוא בכלל רשאי לעשות תשלום כאמור, חייב ראש העיר לתת לו את התעודה המבוקשת, כי החובות "המגיעים", כלומר, המגיעים כדין (לרבות פקודת פשיטת- הרגל) מאת בעל הנכס לגבי אותו הנכס, סולקו על-ידי הנאמן. אין הנאמן רשאי לשלם יותר בעד תעודה כזו, מאשר רשאי הוא לשלם אותה שעה, לפי דיני פשיטת-הרגל, לסילוק החובות המגיעים מבעל הנכס לגבי אותו נכס, ואין העירייה רשאית לתבוע יותר בעד תעודה כזו, מאשר רשאי הנאמן אותה שעה לשלם כאמור. אין צריך לומר, כי מתן תעודה זו אינו מונע את העירייה מלתבוע לאחר-מכן תשלום יתרת החובות המגיעים לה בשל אותו נכס, אם היא זכאית לתשלום כזה, אם מכוח זכות הבכורה שלה לפי סעיף 33 האמור, ואם כאחד הנהנים מחלוקת דיבידנדה בין כלל הנושים". דין הקדימה בפירוק חברה בפסקה 354(א)(3)(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983-, נקבע - 354 (3) החובות המפורטים להלן, והם יהיו שוויים זה לזה במעלה וישולמו במלואם, ואם אין בנכסים כדי תשלום מלא של כולם יופחתו התשלומים בשיעור שווה: (א) תשלומי חובה שהגיעו מאת החברה בתאריך הקובע והיא נתחייבה בהם, או שזמן פרעונם הגיע תוך שנים עשר החודשים שקדמו לאותו תאריך; "תשלומי חובה", לענין זה - מסים עירוניים, מיסים של מועצות מקומיות... מפסקה עירייה אינה קונה לעצמה יתרון על-פני נושים אחרים בעת פירוק או בעת פשיטת רגל על-ידי סירוב להעניק תעודה לפי סעיף בת"א מקרה "אושיות" החבות בארנונה לאחר יום מתן צו הפירוק נדונה בת"א א. חובות הארנונה של ב. חובות הארנונה של שנת המס, שמועד החיוב בגינה חל במהלך עירייה רשאית לבחור את החלופה הרצויה לה, ועליה יחול דין קדימה. מסקנה זו תואמת גם את זכות הקדימה הניתנת למיסים הממשלתיים. המפרק הוא אורגן של החברה, ואין רלבנטיות לסוגיה זו, אם על גבי שובר התשלום יופיע תוארו של המפרק או שם החברה שבפירוק. ארנונה בגין נכסים, בהם עושה המפרק שימוש, תבוא בגדר הוצאות הפירוק לפי סעיף ראה מאמרה של ל' אבן-חן; מעמדן של רשויות-מס בהליכי חדלות-פירעון משפטים, כא(3) 2. דין הקדימה של היטל השבחה בפשיטת רגל ובפירוק חברה סעיף מקרה "חברה ישראלית למתכת מתוחה" בת"ה עיריית חולון לגבות מהחברה שבפירוק את היטל ההשבחה על-ידי שימוש בסנקציה של אי-מתן האישורים הדרושים לצורך העברת הזכויות בנכס, שנמכר במהלך הפירוק, או האם יהיה זה נכון יותר, אם תגיש העירייה הוכחת חוב למפרק בגין היטל ההשבחה ככל נושה אחר ולא תשתמש בסנקציה של אי-מתן האישורים, דבר המעניק לעירייה עדיפות על פני נושים אחרים, ובכך תסכל את סדר הקדימויות לפרעון חובות החברה כפי שנקבע בפקודת החברות. נפסק, כי בשני מקומות קובע החוק את הצורך באישורים לשם רישום המכירה בלשכת רישום המקרקעין, ובשניהם מותנה האישור בתשלום החובות המגיעים אותה שעה. סעיף לעניין מועד יצירת החוב. עצם אישור התכנית או מתן ההקלה, או עצם התרת השימוש החורג הם ההשבחה, וכבר חלה החובה על הבעלים על-פי סעיף 2 לתוספת השלישית לשלם את היטל ההשבחה. הגדרת "השבחה" בתוספת תואמת גם את ההיגיון הכלכלי של השבחת הנכס, שהרי עצם מתן האישור או ההקלה מעלים את שווייו של הנכס, ומי שהיה באותה עת הבעלים, נמצא נהנה מכך. גם את שיעור ההיטל כבר קבע החוק בסעיף 3 לתוספת השלישית, והוא יהיה מחצית ההשבחה. כל שנותר הוא תהליך מדידת ההשבחה ותהליך הגבייה. ההוראות, שנקבעו בתוספת בדבר אפשרות דחיית תשלום ההיטל עד למימוש הזכויות, אינן משנות את עצם החוב שכבר נולד. אלו ההוראות הקובעות סמכויות לוועדה לדחות את עריכת השומה עד למימוש הזכויות במקרקעין, אולם דחיית עריכת השומה אין בה כדי לבטל את עצם קיום החוב. רק השומה ומועד הפרעון נדחים. למסקנה זו מספר טעמים: ראשית, סעיף 4 לתוספת השלישית, שבו נקבעה הדחייה, מתחיל במילים: "על שומת ההשבחה יחולו הוראות אלה:", ומכאן שהדחייה הינה על השומה בלבד. הדבר עולה גם מנוסח סעיף קטן 4(1) לתוספת השלישית. שנית, יש בסעיף 4 הנ"ל סימנים נוספים המצביעים על-כך, שבתקופת הדחייה עדיין קיים החוב, להבדיל מהשומה או הפרעון שנדחו. היינו, החבות כבר קיימת, ויש להודיע עליה, אף שתהליך השומה והגבייה עדיין לא החל. די היה בסעיף קטן 4(3) לתוספת השלישית כדי להיווכח, שהחובה לשלם כבר נולדה, ושהיא קיימת בתקופת הדחייה, ורק הפרעון הוא שנדחה, שהרי אין רושמים הערת אזהרה על חובה שאינה קיימת. גם לשון הסעיף מצביעה על קיומה של החובה לשלם. הסיפא של סעיף 4(4) לתוספת השלישית מראה, שההיטל כבר חל למרות הדחייה בעריכת השומה. הזכות החד- משמעית העומדת לכל בעל מקרקעין לדרוש לאפשר לו לשלם מיד, גם היא מצביעה על-כך, שכל מה שנדחה הוא הפרעון ולא קיומו של החוב. גם סעיף 9 לתוספת השלישית מצביע על המסקנה האמורה. לפי ששם נקבע, שהחוב יוצמד למדד עד ליום תשלום ההיטל או כל חלק ממנו על-פי המדד "שפורסם בסמוך לפני תחילת התכנית, או אישור ההקלה או השימוש החורג, שבעקבותיהם חל ההיטל...". לאמור, גובה החוב נקבע לפי יום ההשבחה, ומאותו היום הוא נושא הפרשי הצמדה עד יום הפירעון. בית המשפט אימץ את הלכת "אולדק" הנ"ל ואמר, כי הדברים שהובאו מפי השופט כהן, אף שנאמרו לגבי פשיטת- רגל ולגבי סעיף אחר, יפים גם לכאן. כן אומצה הלכת "קלרין" הנ"ל. לסיכום, מאחר שהיטל ההשבחה הנידון הוא חוב, אשר נוצר לפני תחילת הפירוק, לא היתה העירייה או הוועדה רשאית להתנות את מתן האישורים בפרעון החוב. תשלום החוב אמור להיעשות בדרך הרגילה של פרעון חובות בפירוק, ואין להתיר העדפת נושה אחד על פני נושה אחר. הלכת "קהילת ציון" בבג"צ 30.11.87 נפסק, כי בקו הראשון ניצבות זו מול זו שתי מערכות חוקים: המערכת האחת היא זו שבתוספת השלישית, שעניינה הוא היטל השבחה כפי שנקבע בסעיף פשיטת הרגל בכל הנוגע לזכויות נושים ולחובות הניתנים לתביעה חלים גם על פירוקה של חברה חדלת פרעון. כידוע, חלים כללים מיוחדים לגבי פרעונם של חובות בני תביעה כאלה, כאשר הכלל המרכזי שבהם לענייננו הוא שוויון בין הנושים לדרגותיהם, ואיסור העדפת נושה אחד על פני רעהו. השאלה היא מה יעשה פושט רגל או מה תעשה חברה בפירוק החפצים (באמצעות נאמן או מפרק) כדי לבצע רישום עסקה במקרקעין, שעה שהינם חייבים בחובות או בהיטלים לוועדה מקומית או לעירייה? מחד - הם כפופים לכללים של פשיטת רגל ופירוק האוסרים עליהם במפורש להעדיף נושה אחד על פני רעהו מאותה דרגה; מאידך, אומרים להם, שלמו את כל חובותיכם לוועדה המקומית ולעירייה, שאם לא תעשו כן, לא תקבלו את התעודות הדרושות, ולא תוכלו לרשום את העסקה. ומזוית אחרת: האם רשאים הוועדה המקומית והעירייה להתנות את מתן התעודות בתשלום מלוא החובות וההיטלים, גם כאשר מדובר בפושט רגל או בחברה בפירוק, או שמא יהיה עליהם ליתן את התעודות הדרושות ובכל הנוגע לחובות וההיטלים המגיעים להם עליהם לנהוג כיתר הנושים, להגיש הוכחות חוב ולקוות לטוב יחד אתם? נפסק, כי הפתרון לשאלה זו נמצא במישור הכללים החלים על התנגשות בין חוק כללי לבין חוק מיוחד ( השאלה המרכזית היא, האם, אמנם, עניין לנו בחוב בר תביעה בפירוק? התשובה לשאלה זו היא חיובית. אם נוצר החוב ביום כניסת תכנית המתאר לתוקפה, דהיינו, לפני צו הפירוק כטענת העותרת. התשובה שלילית, אם נוצר החוב ביום מימוש הזכויות במקרקעין, דהיינו, לאחר צו הפירוק, כטענת המשיבים. את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בתוספת השלישית עצמה: "השבחה" מוגדרת בסעיף 1 לתוספת השלישית כך: "עליית שוויים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג". במקרה הנידון אישור התכנית כ/ התאריך הקובע אלא תאריך מימוש הזכויות? שתי טענות בפיהם לעניין זה: טענתם הראשונה מסתמכת על הוראות סעיף 4 לתוספת: "על שומת ההשבחה יחולו הוראות אלה: (1) ההשבחה תיקבע בידי שמאי מקרקעין בסמוך לאחר אישור התכנית, התרת השימוש החורג או מתן התקלה; אולם רשאית הועדה המקומית לדחות את עריכת שומת ההשבחה עקב אישור תכנית עד למימוש הזכויות במקרקעין שבהם חלה ההשבחה (להלן - דחיית השומה עד למימוש הזכויות)." נמצא, שיש שני מועדים חילופיים לקביעת שומת ההשבחה: האחד סמוך לאחר אישור התכנית והשני עם מימוש הזכויות במקרקעין, הכל לפי בחירתה של הוועדה המקומית. טען בא-כוח המשיבים: כל עוד אין שומה של ההשבחה, אין לדבר כלל על היטל השבחה, שהרי טרם נקבע הסכום שעל הבעלים של המקרקעין לשלם, וטרם נקבע מועד תשלומו. כיצד ניתן לדבר על חיוב, מקשה הוא, כאשר הן סכום החיוב והן מועד החיוב טרם נקבעו? במקרה שלנו, כך נטען, לא נקבעה ההשבחה בסמוך לאחר אישור התכנית, וממילא, יש לראותה כשומה, שנדחתה על-ידי הוועדה עד למימוש הזכויות. סוגיה דומה הובאה ממש לאחרונה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א את הראיה הטובה ביותר לנכונותו של פירוש זה ניתן למצוא בהוראות סעיף 9 לתוספת: "עלה מדד המחירים לצרכן או מדד תשומות הבניה שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסמוך לפני המועד לתשלום ההיטל או כל חלק ממנו, לעומת המדד כאמור שפורסם בסמוך לפני תחילת התכנית, או אישור ההקלה או השימוש החורג, שבעקבותיהם חל ההיטל, יוגדל הסכום שהחייב בהיטל חייב בו, לפי שיעור העליה הנמוך ביותר של שני המדדים האמורים". על כרחך אתה אומר, שגובה החיוב נקבע לפי יום ההשבחה, יום אישור התכנית, ומאותו יום ואילך הוא נושא הפרשי הצמדה עד ליום תשלום ההיטל בפועל. אישור התכנית היה ביום כלל? התשובה לקושיה זו נמצאת בסעיף 8 לחוק התכנון והבניה (תיקון מספר בע"א 3. הסדר נושים המסגרת המשפטית להסדר נושים קבועה בסעיף בדרך המרצה של החברה, של נושה או של חבר, או של מפרק אם החברה היא בפירוק, להורות על כינוס אסיפה של אותם נושים או חברים, לפי הענין." מטרתו של הסדר הנושים מפורטת בפסקה 4. כינוס נכסים במימוש נכסים עקב משכנתא או איגרת חוב חל דין מיוחד לגבי מעמדו של הנושה המובטח. עצם מינויו של כונס הנכסים לביצוע המכירה אינו מעלה ואינו מוריד לעניין קדימות החובות. מונה כונס הנכסים לצורך מימוש נכס משועבד, קודם חובו של בעל המשכון לחובה של רשות מקומית. הכוונה כאן היא לכל נכס משועבד שהוא למעט המקרקעין, שבגינם נוצר חוב הארנונה. תפס כונס נכסים בתוקף תפקידו את החזקה בנכס, יהיה הוא ה"מחזיק", וקופת הכינוס תחוייב בארנונה בגין תקופת החזקה. תשלומי ארנונה, שנשא בהם הכונס, דינם כהוצאה, שהוצאה בהליך הכינוס. כונס הנכסים בא בנעליו של הנישום, שאת רכושו הוא מוכר, והוא עלול להתחייב בתשלומים, החלים על החייב במס. אם לדעת כונס הנכסים קיים ספק בדבר חובו של הנישום לפרוע חובות מס לרשות המקומית, ייטיב לעשות אם יפנה בבקשה למתן הוראות לבית המשפט או לראש ההוצאה לפועל ויצרף את הרשות המקומית כצד לבקשה. חוב ארנונה אינו חוב מובטח, ואינו יוצר שעבוד על הנכס החייב בארנונה. הוראות פקודת המסים (גבייה), אינן חלות על חיובי ארנונה למעט ההוראות העוסקות בגבייה. יש, שנמכרים מקרקעין בהליכי כינוס נכסים מכוח איגרת חוב, משכנתא, סדר הדין האזרחי או חוק ההוצאה לפועל. בית המשפט או ראש ההוצאה לפעל מצווה להעביר את הבעלות בנכסים לקונה, ודבר זה מעלה שלוש שאלות - א. האם חייבת העירייה לתת את האישור מבלי לגבות את החוב? ב. האם לצורך העברה על פי צו יש צורך באישור העירייה? ג. מה המעמד, שיש לחוב הארנונה, בתחרות עם הנושה, אשר אמור לקבל את התמורה המשולמת בעד המקרקעין? סעיף בין שני חיקוקים אלה ניתן ללמוד מבג"צ בבג"צ 5. תחולת פקודת המסים (גבייה) בסעיף 2 לפקודת המסים (גבייה) הוגדר "מס" כדלקמן - 2. "מס" - לרבות מס הרכוש העירוני, כל הסכומים המגיעים בעד הלוואות זרעים שהילוותה ממשלת ארץ-ישראל או ממשלת ישראל, כל מס, ארנונה, הלוואה ותשלום אחרים שעל גבייתם הוכרז או יוכרז ע"י הנציב העליון של ממשלת ארץ-ישראל או ע"י שר האוצר כגבייה הכפופה לחוק הדן בגביית מסים; (ההדגשה שלי ה"ר) הגדרת "מס" בסעיף זה מלמדת, לכאורה, כי פקודת המסים (גבייה) חלה על ארנונה כללית, אם התקיים הסייג הקבוע בסיפא, קרי, "שעל גבייתם מוכרז או יוכרז על-ידי הנציב העליון של ממשלת ארץ ישראל או על-ידי שר האוצר כגבייה הכפופה לחוק הדן לגביית מסים." לא היתה הכרזה על ארנונה כעל מס הכפוף לפקודה הנ"ל. בסעיף קטן 11 בע"א 66/437 מנהל מס רכוש נ' כונס הנכסים של יונייטד סטייטס, פ"ד כא(1) 29, נפסק, כי סעיף 12 לפקודת המסים (גבייה), מקנה לחוב של מס רכוש מעמד של שעבוד ראשון, גם כאשר הוא ממושכן. בבג"צ 71/113 מצא נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד כה(2) 377, קנה העותר במכירה פומבית נכס מקרקעין מכוח צו של ראש ההוצאה לפועל. העותר פנה אל ראש העירייה ואל מנהל מס רכוש, ביקש מהם את האישורים ונתקל בסירוב. נפסק, כי בתוקף סעיף 12 לפקודת המסים (גבייה) יש למדינה שעבוד על מקרקעין בשל חוב מסים. בעת הדיון, הודה בא כוח העירייה, שאין העירייה רשאית למנוע את רישום הנכס על שם העותר אף בלא האישור לפי סעיף 324. בבג"צ 90/973 פרופיל חן בע"מ נ' עיריית יבנה, פ"ד מ"ה(1) 16, סירבה עיריית יבנה לתת לעותרים, שהיו בעלי זכויות לבעלות בנכס מקרקעין, תעודה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות, עקב חובות ארנונה ומים של מחזיקים אחרים במקרקעין. נפסק, כי למרות הדמיון בין הוראת סעיף 324(א) לפקודת העיריות להוראת סעיף 54(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א1961-, ולמרות הפירוש, שייחסה הפסיקה להוראותיו של סעיף 54(א), אין לעשות גזירה שווה בין פירוש זה לבין הפירוש, שיש לייחס להוראותיו של סעיף 324(א). לפי לשונו של סעיף 324(א), נועדה תעודת המיסים להעיד על סילוק חובותיו של בעל הנכס ביחס לאותו הנכס ככל שהם נובעים מהוראות הפקודה או מהוראותיו של דין אחר. חובות המים והארנונה חלים על המחזיק למעשה במקרקעין. כיון שכך, העותרות כבעלות הנכס, שאינן מחזיקות בו, אינן חייבות כל חוב ביחס לנכס, וממילא, הן זכאיות לקבל את התעודה המבוקשת. השופט ש' לוין הגיע למסקנה דומה בהתבססו גם על פירוש ההגדרה "בעל" בסעיף 1 לפקודה. עולה, כי יתרון זה אכן יוקנה לעירייה, למעשה, אך ורק כאשר החייב הוא בעליו של נכס. בע"א 78/585 וינרוט נ' מנהל מס רכוש, פ"ד לג(3) 792, נקבע, שהמונח "בעל" שבחוק מס רכוש מתיחס בראש ובראשונה לבעלים הרשום, והוא המען הנכון לחיוב במס. הסעיף אינו דן בשאלה מי ישא בנטל המס. הוא קובע, כתנאי מוקדם לרישום כל פעולה, שיאושר לגבי אותו נכס, כי הוא נקי מחוב של מס, ואין נפקא מינא, מי ינקהו מנטל זה. מקרה "אברהם" אמרנו, כי הגדרת "מס" בסעיף זה מלמדת, לכאורה, כי פקודת המסים (גבייה) חלה על ארנונה כללית, אם התקיים הסייג הקבוע בסיפא, אולם בע"א 93/1766 יוסי אברהם נ' עיריית רמת גן, מיסים ט4- ה266-, נקבעה הלכה שונה. המערערים פעלו ככונסי נכסים של חברה, אשר נכנסה להליכי פירוק, ומכרו בהוצאה לפועל נכס משועבד. השופט בר אופיר פסק: "ארנונה כללית מובלעת בהגדרת "מס" שבסעיף 2 לפקודה, שכן משמעותו הטבעית והרגילה של המונח "מס" כוללת בחובה גם תשלום המשולם כמס לרשות מקומית על פי דין מפורש, יהא כינויו של המס אשר יהא. אין צורך בהכרזה על ארנונה כללית כעל מס שייגבה על פי פקודת המסים (גבייה) מכיוון שארנונה זו אינה נכללת במונח "מס" מכוח המונחים שאחרי המילה "לרבות" (בסעיף 2 לפקודה). הארנונה הכללית נכללת באורח טבעי ואורגני במונח "מס" בהיותה, על פי אופיה ומהותה, מס המשולם על מקרקעין לרשות מקומית... תשלומי ארנונה כללית באים בגדרו של מס על מקרקעין כמשמעותו בפקודת המסים (גבייה), ועל כן הם מובטחים בשעבוד ראשון על מקרקעין לפי סעיף 11א(1) הנ"ל." נושים, שהחברה נתנה להם שעבוד על נכסיה, הם נושים מובטחים, אולם מעליהם נמצאות רשויות מס לסוגיהן השונים, אשר להן ניתנה זכות, הניצבת בשלב גבוה יותר בסולם העדיפויות המשפטי, והכוונה לנושים, המובטחים באמצעות שעבוד ראשון על מקרקעין. שעבוד זה עדיף גם על משכנתא וגובר עליה, ואין הוא טעון רישום בפנקסי המקרקעין. ראה גם בג"צ 86/346 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד מא(1) 232. פסק דין זה ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, הוא אינו עומד בסתירה להלכת "פרופיל חן", הואיל ושם היה חוב הארנונה של המחזיקים בנכס ולא של בעליו, אולם הוא עומד בסתירה לפסקי דין של בית המשפט העליון. עם זאת נראה, כי זו הפרשנות הנכונה, וההלכה תתפרש על פיה. נמצא, כי סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה) יוצר שעבוד ראשון בגין חוב ארנונה על אותם מקרקעין. חוב ארנונה בגין מקרקעין אחרים אינו יוצר שעבוד, אולם הוא נהנה מדין קדימה בפשיטת רגל ובפירוק. השאלה היא האם ניתן להחיל את הלכת "אברהם" גם על היטל השבחה? אין דין ארנונה כדין היטל השבחה. הארנונה היא מס, המוטל על כל המחזיקים בנכסים בתחום השיפוט של הרשות המקומית, ואילו היטל השבחה הוא תשלום חובה, המוטל על בעלי מקרקעין, שמקרקעיהם הושבחו בעקבות פעולתה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ומטרתו לכסות את הוצאות התכנון ואת הוצאתו מן הכוח אל הפועל. בת"א 91/2317 מנור נ' הוועדה המקומית המרכז, נפסק, כי היטל השבחה אינו מס המוטל על הכל כדי לשמש מקור למימון הוצאותיו הרגילות של כלל הציבור. היטל ההשבחה אינו נובע רק מהרצון לחלק את ההשבחה, שבה זכה בעלים של המקרקעין בינו לבין הציבור. היטל ההשבחה מיועד על פי מהותו לאפשר לרשויות לקבל חלק מההשבחה, שבה זוכה בעלים של המקרקעין, כדי שחלק זה ישמש את הציבור "הסובל" מההשבחה, ולכיסוי ההוצאות הקשורות בהשבחה. בע"א 95/577, הוועדה המקומית חולון נ' חברת חלקה 510, נידונה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין הצהרתי, שניתן בבית משפט השלום. בקשה זו התבססה על הוראת תקנה 470(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה ניתן לעכב "התליית פעולתה של החלטה", ופסק-דין הצהרתי בא בגדרה של החלטה כזו. המבקשת ביקשה למנוע מהמשיבים לסמוך על פסק-הדין הנ"ל ולהעביר על שמם של המשיבים 2 ו3- את נכסי המקרקעין של המשיבה. הוחלט, כי המשיבים 2 ו3- רשאים להעביר את המקרקעין נשוא הדיון על שמם גם ללא תשלום היטל השבחה, והיטל זה יוטל כשעבוד ראשון על המקרקעין הללו ללא צורך ברישום הערה בפנקסי המקרקעין לפי סעיף קטן 11א(1) לפקודת המסים (גבייה). לחילופין רשאית המבקשת, לפי בחירתה, לעמוד על רישום הערה לפי סעיף קטן 11א(2) לפקודה. עוד הוחלט, כי אם תזכה המבקשת בערעור, ייגבה היטל ההשבחה מהמשיבים 2 ו3- במאוחד ובנפרד ובאופן אישי, והמבקשת תהיה רשאית להעמיד את המקרקעין למכירה פומבית, אם המס לא ישולם על-ידם. גם אם תפסיד המבקשת בערעור, תחול חובת תשלום היטל השבחה על המשיבים 2 ו3-, שעה שיבואו לממש את זכויותיהם במקרקעין בדרך כלשהי. ההערה אשר תירשם לפי פקודת המיסים (גבייה), אם תירשם, תוסיף לעמוד בעינה עד לפרעון היטל ההשבחה. 6. העברת החיוב בהיטל על הקונה יש, שרוכש המקרקעין מקבל על עצמו בהסכם הרכישה את חיובו של הבעלים של המקרקעין לשאת בהיטל ההשבחה. להתחייבות זו של הקונה יש נפקות משפטית בין הצדדים להסכם בלבד, ואין לה נפקות משפטית בין הקונה לבין הוועדה המקומית. הבעלים של המקרקעין היה ונותר נושא החיוב בהיטל ההשבחה על פי דין, והתחייבות הקונה כלפי הבעלים של המקרקעין אינה מטילה עליו כל חבות כלפי הוועדה המקומית, לפיכך אם נישום יחיד פשט את הרגל, או כאשר חברה נכנסה להליכי פירוק, אין הרשות המקומית יכולה לתבוע מרוכש המקרקעין את החוב, אולם הנאמן או המפרק יכולים לעשות כן. יש, שרוכש המקרקעין מתחייב כלפי הוועדה המקומית לשלם את חובו של המוכר. במקרה כזה יש לוועדה המקומית עילה חוזית לגבות מהקונה את היטל ההשבחה שחב בו המוכר. הקונה אינו הופך לנישום בהיטל ההשבחה, שחב בו המוכר, ואת שומת היטל ההשבחה יש להוציא למוכר ולא לקונה. הקונה חייב בתשלום היטל ההשבחה מכוח ההסכם, ואילו המוכר נותר החייב בהיטל ההשבחה מכוח הדין, אלא אם כן פטר אותו ההסכם מחבותו זו. # 1303 תשלום כתנאי להיתר בנייה ולרישום בפנקסי המקקעין אחת מדרכי הגבייה של היטל ההשבחה היא התנייה במתן היתרים לפי חוק התכנון והבניה והתנייה של מתן אישור לרישום בפנקסי המקרקעין בתשלום היטל ההשבחה. נישום, הנזקק לאישורים אלה, יפרע את חובו בהיטל השבחה או ימציא ערובות לתשלום החוב, והוועדה המקומית לא תזדקק לדרכי גבייה אחרות. הלכה למעשה, דרך זו היא הנפוצה ביותר לגביית היטל ההשבחה. 1. תשלום כתנאי למתן היתר לפי חוק התכנון והבניה על מנת להבטיח, שהחייב בהיטל השבחה יפרע את חובו לוועדה המקומית בעת מימוש הזכויות, נקבע בסעיף קטן 10(ג) לתוספת השלישית - 10 ארבעה מיני היתרים הותנו בתשלום היטל ההשבחה: היתר בנייה על פי תכנית משביחה, היתר בנייה של הקלה, היתר בנייה של שימוש חורג, היתר לשימוש חורג ללא בנייה. לשונה של הוראה זו לקויה, כיוון שנאמר בה: "לא תינתן הקלה ולא יותר שימוש חורג". ביטויים אלה לקוחים מהגדרת "השבחה" בסעיף 1 לתוספת השלישית, המגדירה את אירוע המס ולא את מימוש הזכות, המחילה את מועד התשלום. את הנוסח הנכון יש לשאול מפסקה (1) של הגדרת "מימוש זכויות", ולשונו הנכונה של סעיף קטן 10(ג) צריכה להיות: "לא יוצא היתר לפי חוק זה לבנייה או לשימוש במקרקעין, שלא ניתן היה לתיתו אלמלא כל אחד מאלה: אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג, שבעקבותיהם חל היטל השבחה, כל עוד לא שולם ההיטל או אותו חלק ממנו המגיע אותה שעה על פי תוספת זו בשל אותם מקרקעין, או שניתנה ערובה לתשלומו או לתשלום חלק ממנו, הכל כנדרש על פי תוספת זו." ההבדל המעשי בין הנוסח הקיים לנוסח המוצע הוא כי הוועדה המקומית רשאית לאשר הקלה ושימוש חורג בטרם שולם היטל ההשבחה, אולם אין לתת לנישום את ההיתר הנדרש על פי חוק התכנון והבניה לבצע את ההקלה או השימוש החורג, עד שיתקיים התנאי שבסעיף קטן 10(ג). נישום המבקש לקבל אחד מארבעת ההיתרים הנ"ל, חייב לקיים את התנאי הקבוע בסיפא של סעיף קטן 10(ג). לתנאי זה שתי חלופות, וניתן לקיים כל אחת מהן או לשלב בין השתיים: א. תשלום ההיטל או אותו חלק ממנו, המגיע אותה שעה בשל אותם מקרקעין. ב. מתן ערובה לתשלום או לחלק ממנו. למרות ניסוחו הלקוי של הסעיף, יש לפרשו בהתאם לנוסח המוצע לעיל, שכן נאמר בהוראת התנאי: "תשלום ההיטל... המגיע אותה שעה...". הכוונה היא להיטל השבחה, שמועד תשלומו הגיע, ולא לחבות רעיונית בהיטל השבחה, הנוצרת בעת אירוע המס. מועד התשלום חל בעת מימוש הזכויות, ונמצא כי בעקיפין יש לקרוא לתוך סעיף קטן 10(ג) את הוראת פסקה (1) של הגדרת "מימוש זכויות". 2. תשלום כתנאי למתן אישור לרישום בפנקסי המקרקעין על מנת להבטיח כי החייב בהיטל יפרע את חובו בעת העברת הזכות במקרקעין לקונה, התנה סעיף קטן 10(א) את הרישום בהמצאת תעודה המעידה על פרעון היטל ההשבחה. בסעיף קטן 10(ב) הוסמך שר הפנים לקבוע בתקנות את דרכי הוצאת התעודה - 10 (ב) שר הפנים רשאי בתקנות לקבוע הוראות בדבר שילוב תעודה כאמור בסעיף קטן (א) בתעודה הניתנת מאת רשות מקומית והדרושה על פי דין אחר כתנאי לרישום עסקה במקרקעין בפנקסי המקרקעין. שר הפנים התקין את תקנות התכנון והבניה (תעודה בדבר תשלום היטל), התשמ"א1981-, ובתקנה 1 לתקנות נאמר - 1. תעודה בדבר תשלום היטל או ערובה לתשלומו לפי סעיף 10 לתוספת השלישית לחוק, יכול שתינתן בנפרד ויכול שתינתן בתוך תעודה המוצאת לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, ובלבד שדבר תשלום ההיטל או מתן ערובה לתשלומו, כולו או חלקו, יצויין במפורש בתעודה. תקנה 1 לתקנות מפנה אל סעיף 324 לפקודת העיריות, ובו נקבעה הוראה דומה להוראת סעיף קטן 10(א) לתוספת השלישית - 324 (ב) תעודה כאמור הנחזית כחתומה על ידי ראש העיריה יקבלוה הרשם או עוזר הרשם כחתומה על ידיו, זולת אם נראה להם שאין היא חתומה כך. (ג) אין להשיג על העברת מקרקעין רק משום שלא נתקיימו בה הוראות סעיף קטן (א) או משום שהתעודה נמצאה פגומה. מטרת החיקוק סעיף קטן 10(א) לתוספת השלישית בא להבטיח, כי בעלים של נכס לא ימכור ולא יחכיר את הנכס לאחר, כאשר הוא חייב בשל אותו נכס היטל השבחה. מטרתו של הסעיף היא לתת בידה של הוועדה המקומית מכשיר נוסף לגביית המיסים וההיטלים בטרם "תפרח הציפור מן הכלוב", והוראתו דומה לזו של סעיף 54 בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א1961-, פסקה 16(א)(2) לחוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג1963-. סעיף 9ב לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל1969-, דן במסמכים שיש לצרף לבקשת העברת הבעלות או החכירה במקרקעין. בסעיף קטן 9(ב)4 נקבע: "הוכחות כי שולמו כל האגרות, המיסים, הארנונות ויתר תשלומי החובה שתשלומם הוא תנאי לרישום עסקה במקרקעין." כל תשלומי החובה סולקו במלואם לשונו של סעיף קטן 10(א) מתנה את הרישום בפנקסי המקרקעין בהצגת האישור לרשם המקרקעין, אולם היא אינה מתנה את הוצאת האישור בידי הוועדה המקומית בתשלום החוב בהיטל ההשבחה, כדרך שלשונו של סעיף קטן 10(ג) מתנה את מתן ההיתר בתשלום, עם זאת ברי, כי על מנת לקבל אישור להעברת הבעלות או החכירה בפנקסי המקרקעין יש לפרוע תחילה את כל החיובים, המגיעים אותה שעה כהיטל השבחה. הוראת סעיף זה יוצרת מצב מוזר. כל עוד לא הועברו הבעלות או החכירה בפנקסי המקרקעין לא חל מועד התשלום, לא ניתן לבצע את ההעברה ללא האישור, ומתן האישור להעברה מותנה בתשלום שמועדו טרם חל. הוראת סעיף קטן 10(א) שוברת מעגל זה. החיובים בהיטל ההשבחה, שיש לפרעם לצורך קבלת האישור, הם החיובים החלים על הנישום בשל המקרקעין המועברים ולא החיובים, החלים על הנישום בשל מקרקעין אחרים. במקום לשלם את ההיטל רשאי הנישום לתת ערובה לתשלומו בכפוף להוראות האחרות של התוספת השלישית, ע"ע 1007#. כאשר יש מימוש חלקי של המקרקעין, אין חובה לשלם את היטל ההשבחה בגין החלק שטרם מומש, שהרי מועד המימוש הוא המועד, שבו קמה החובה לשלם את היטל ההשבחה. גם כאשר הבעלים של המקרקעין התחייב למכור את כל המקרקעין, והוא מבקש אישור להעביר לבעלות הקונה רק חלק מהם, זהו מימוש חלקי. העברת הבעלות בפנקסי המקרקעין היא מימוש הזכויות ולא ההתחייבות החוזית למכור את המקרקעין. ראו בג"צ 92/779 וליד סלאמה נ' ראש עיריית נצרת, תקדין עליון כרך 93(3). ראוי לזכור, כי על מנת לקבל אישור להעברת הבעלות או החכירה בפנקסי המקרקעין, יש לפרוע לא רק את היטל ההשבחה, אלא גם את הארנונה, את אגרת המים וכל מס או היטל אחר, שחייב בעלי הנכס לרשות המקומית בגין אותו נכס, כגון: היטל כביש, היטל מדרכה, היטל ביוב והיטל תיעול. החובה להמצאת האישור בבג"צ 67/242 קנג' סעד נ' המועצה המקומית כפר יפיע, פ"ד כב(1) 274, נקבע, כי הוראת סעיף 324 מטילה חובה סטטוטורית על המועצה מקומית לתת לבעלים של מקרקעין תעודה, המעידה על תשלום החובות, המגיעים ממנו למועצה לגבי אותו נכס. כדי לאפשר את העברת הנכס לאחר בלשכת רישום המקרקעין, מועצה מקומית חייבת לתת לבעל הנכס, הרוצה לשלם את החובות בגין הנכס ולקבל את התעודה, את החשבון של אותם החובות. המועצה כגוף סטטוטורי חייבת למלא את החובה האמורה, ואין בין מילוי חובה סטטוטורית זאת לבין זכויות הבעלות, אשר המועצה טוענת להן בגין המקרקעין, ולא כלום. אף לאחר שתמלא המועצה את בקשתם של העותרים בדבר מתן החשבונות והענקת התעודה, המעידה על תשלומם, לא יהא בכך כדי לפגוע באותן הזכויות, אם יש כאלה. ראש המועצה הודיע לרשם המקרקעין, כי הוא מבטל את האישור שניתן, משום טעות שנפלה בחישוב המיסים המגיעים. בית המשפט לא נדרש להכריע בסוגיה, אם רשאי ראש המועצה לבטל אישור שניתן, שכן באותו מקרה התברר שלא נפלה כל טעות, אשר הצדיקה ביטול האישור. התברר, כי נימוקי המועצה לביטול האישור היו נימוקים פסולים. ראה ע"א 73/95 שוורץ נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, פ"ד כ"ח(2) 402; בג"צ 72/392 ברגר נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, פ"ד כ"ז(2) 64. בע"א 54/412 ראש עיריית תל אביב נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד י(4) 1835, נתבעה העירייה להשיב מיסים, שנגבו על-ידה שלא כדין. המשיבה שילמה מיסים אלה כדי לקבל תעודה להעברת בעלות. ערעור העירייה נדחה, והיא חוייבה להשיב את המס. השופט חשין פסק: העירייה סירבה לתת לחברה את התעודה בלא תשלום, אף כי חובתה היתה לעשות כן. על-ידי כך שמה מכשולים בדרכה של החברה, ומנעה ממנה את האפשרות להשתמש בזכות, שניתנה לה מטעם החוק. זה הוא מקרה, שבו לא עמדו הצדדים בדרגה שווה, ובידיה של העירייה היה הכוח לומר לה למשיבה, כי "התעודה שאת מבקשת ממני לא תינתן לך, אלא אם כן תמלאי את התנאי, שאני מטילה עליך, היינו, תשלמי לי כך וכך היטל מים וכך וכך אגרת צינורות". ודאי היה ביכולתה של החברה, כפי שטוען בא כוח העירייה, לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשת צו מנדמוס נגד העירייה. אך היא לא היתה מחוייבת לעשות כן. החברה היתה זכאית לקבל את התעודה על אתר ללא שהיות וללא עיכובים. כל רגע של עיכוב בלתי מוצדק של התעודה, שגרם כמובן גם לעיכוב העברתן של הדירות, פגע בזכויותיה החוקיות של המשיבה, גם אם לא הוכח נזק ממשי. בנסיבות כאלה, תשלום הכסף, תחת פניה לבית המשפט הגבוה הכרוכה בהוצאות ניכרות, בטורח רב ובשיהוי, אינו רצוני, ונעשה מחמת כורח מיידי ולוחץ. מנוסחו של סעיף זה עולה, כי עיכובו של הרישום כדין הוא אם קיים חוב, הנובע מסעיף בפקודת העיריות או מדין אחר, אשר הגיע כבר המועד לסלקו, אולם התשלום טרם נעשה. לשון אחרת, בהעדר קיומו של חוב, העומד כבר לפירעון, אין גם יסוד בדין לעיכובו של הרישום. ממילא, קמה החובה להעניק את התעודה לפי סעיף זה. בג"צ 75/198 מנהל עזבון מושקוביץ נ' ראש עיריית בת-ים, פ"ד ל(1) 281. ראה ע"א 324/77 עיריית בת-ים נ' כהן, פ"מ תשל"ט(2) 129. בבג"צ 74/183 אדמת הקריה בע"מ נ' עיריית רחובות, פ"ד כ"ט(1) 240, נפסק, כי סכום, אשר בעל מקרקעין אולי חייב לעירייה, אבל זמן פרעונו טרם הגיע, אינו נמנה עם החובות המגיעים לעירייה "מדין אחר", ואינו עילה לעיכוב התעודה, הנדרשת על פי סעיף 324(א) לפקודת העיריות. כאשר מוכרים חלק מנכס, חייבת העירייה לתת למוכר את האישור לפי סעיף 324 לאחר סילוק חלק יחסי מהחוב, ואין חובה לסלק את החוב בשל הנכס כולו. בג"צ 92/779 וליד סלאמה נ' ראש עיריית נצרת, תקדין. הלכת "קהילת ציון אמריקאית" היקף החובה המוטלת על הוועדה המקומית להמציא לבעל המקרקעין אישור להעברת המקרקעין בפנקסי המקרקעין, נידונה בהרחבה בבג"צ 88/199 קהילת ציון אמריקאית נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא, ע"ע 1302#. בבג"צ זה נפסק, כי הוראות התוספת השלישית הן בבחינת חוק כללי החל על כל מי שמבקש לבצע רישום עסקת מקרקעין, וכי הוראות פקודת פשיטת הרגל, החלות גם על חברות שבפירוק, הן בבחינת חוק מיוחד החל רק על חלק מוגדר, מאותם המבקשים לבצע רישום כאמור, דהיינו, פושטי הרגל וחברות בפירוק. הוראות חוק מיוחד, גוברות על הוראות חוק כללי במקרה של התנגשות ביניהן. היטל ההשבחה במקרה הנידון הוא חוב, אשר נוצר לפני תחילת הפירוק, ועל כן לא היו המשיבים רשאים להתנות את מתן התעודות המבוקשות בפרעונו. תשלום החוב בגין היטל ההשבחה יעשה בדרך הרגילה של פרעון חובות בפירוק וכך תימנע העדפת נושה אחד על פני הנושים האחרים. מקרה "החברה הישראלית למתכת מתוחה" סוגיית היקף החובה, המוטלת על הוועדה המקומית להמציא אישור להעברת המקרקעין בפנקסי המקרקעין, חזרה והתעוררה בת"ה 88/8924 חברה ישראלית למתכת מתוחה ולרשתות בע"מ נ' עיריית חולון, ע"ע 1302#. נפסק, כי סעיף 324 לפקודת העיריות אינו חל כאן, מאחר שהוא דן בחובות כלפי העירייה ולא כלפי הוועדה המקומית. הסעיף ממילא נדחה מפני ההוראות הספציפיות של פקודת החברות לעניין פירוק. גם סעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, אינו חל כאן, הטעם לכך הוא כי הסעיף מחייב פרעון חוב היטל ההשבחה כתנאי למתן האישור, ואילו על-פי פקודת החברות ישולמו החובות לנושים לפי סדר שנקבע, והדבר יהיה לא לפני שיקבע השיעור מתוך החוב שיקבל כל נושה. הסייג לחובה להמצאת האישור אם ניתנה ארכה לתשלום מס ללא אסמכתא חוקית, אין החייב יכול לסמוך על כך בבקשו מהעירייה להוציא לו תעודה לפי סעיף 324. דרושה סמכות מפורשת על פי דין כדי להסמיך עירייה לתת הקלות בתשלום סכומים המגיעים לה כדין, או להסמיכה לוותר על סכומים כאלה. בג"צ 70/95 מגדל נחום בע"מ נ' עיריית בת-ים, פ"ד כ"ד(2) 115. ראו ע"א 73/95 שוורץ נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, פ"ד כ"ח(2) 402. תוספת ללוח השומה מחמת טעות ניתן לה תוקף למפרע החל מזמן הכנת הלוח, ע"א 59/523 נאות אביב בע"מ נ' ועדת השומה של עיריית תל אביב- יפו, פ"ד יד 1041, וכן בג"צ 60/298 מטלון נ' ראש העיר, פ"ד טו 497. העולה מן האמור, כי הוספת התיקון בדין יסודה, ולכן רשאי המשיב לסרב לתת את התעודות המבוקשות, כאשר לא מילא המבקש את דרישת העירייה לשלם את הארנונה. 3. השוואה עם חוקי מס אחרים מס שבח מקרקעין ברישא לפסקה 16(א)(2) לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג1963-, נאמר - 16 הוראה זו דומה בעיקרה להוראות שבסעיף 324 לפקודת העיריות ולסעיף קטן 10(א) לתוספת השלישית. מס רכוש ברישא לסעיף 54(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א1961-, נקבע - 54 הוראה זו דומה בעיקרה להוראות שבסעיף 324 לפקודת העיריות, בסעיף קטן 10(א) לתוספת השלישית ובפסקה 16(א)(2) לחוק מס שבח מקרקעין. הוראות סעיף 324 מחמירות פחות מאלה, שנקבעו בסעיף 54(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א1961-. בפקודת העיריות נדרש הבעלים לפרוע את כל החובות של הנכס, שאת העברתו מבקשים. החיוב בארנונה אינו עד לסוף שנת המס, אלא עד למועד הבקשה. על פי הוראות חוק מס רכוש, חייב הבעלים לשלם את כל חובותיו בגין כל הנכסים שבבעלותו ואת החיוב בעד אותו הנכס הנמכר, עד ליום בו חדל להיות ה"בעל", כהגדרתו בחוק מס רכוש. ואכן בע"א 78/585 וינרוט נ' מנהל מס רכוש, פ"ד לג(3) 792, נקבע, כי המונח "בעל" שבחוק מס רכוש מתיחס בראש ובראשונה לבעלים הרשום, והוא המען הנכון לחיוב במס. הסעיף עצמו אינו עוסק בשאלה, מי יישא בנטל המס. כתנאי מוקדם לרישום כל פעולה הוא קובע, שיאושר לגבי אותו נכס, כי הוא נקי מחוב של מס, ואין נפקא מינא, מי ינקהו מנטל זה. בע"א 66/437 מנהל מס רכוש נ' כונס הנכסים של יונייטד סטייטס, פ"ד כא(1) 29, נפסק, כי סעיף 12 לפקודת המסים (גבייה), מקנה לחוב של מס רכוש, מעמד של שעבוד ראשון, גם כאשר הם ממושכנים. סעיף זה יוצר זכות מהותית. הוראתו אינה דומה להוראות סעיף 324 לפקודת העיריות, אשר נותן בידי העירייה אמצעי עזר לשם עיכוב פעולות העברה עד לתשלום החוב. יש הבדל בין מס, שעל גבייתו הוחל סעיף 12, לבין מס, שלגביו הוצא הסעיף מתכולתו. ארנונה עירונית על ההבדל בין חוק מס רכוש לבין פקודת העיריות ניתן ללמוד מבג"צ 71/113 מצא נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד כה(2) 377. מכוח צו של ראש ההוצאה לפועל קנה העותר נכס מקרקעין במכירה פומבית. העותר פנה אל ראש העיר ואל מנהל מס רכוש, וביקש מהם את האישורים הדרושים, המאשרים, כי אינם תובעים כל מס או ארנונה לגבי הנכס, ונתקל בסירוב. נפסק, שבתוקף סעיף 12 לפקודת המסים (גבייה) יש למדינה שעבוד על מקרקעין בשל חוב מיסים. בעת הדיון, הודה בא כוח העירייה, שאין העירייה רשאית למנוע את רישום הנכס על שם העותר אף בלא האישור לפי סעיף 324. נראה, כי ההבדל טמון בכך, שחוב מס רכוש יוצר שעבוד על המקרקעין, ואילו חוב הארנונה אינו יוצר שעבוד, והצורך בקבלת האישור הוא אמצעי לגביית המס. בבג"צ 90/973 פרופיל חן בע"מ נ' עיריית יבנה, פ"ד מה(1) 16, סירבה המשיבה לתת לעותרים, שהיו בעלי זכויות לבעלות בנכס מקרקעין, תעודה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות, בשל חובות ארנונה ומים של מחזיקים אחרים במקרקעין. נפסק, כי למרות הדמיון בין הוראת סעיף 324(א) לפקודת העיריות להוראת סעיף 54(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א1961-, אין לעשות גזירה שווה בין הפירוש של סעיף 54(א) לבין הפירוש של סעיף 324(א), לפיו נועדה תעודת המיסים להעיד על סילוק חובותיו של בעל הנכס ביחס לאותו הנכס, ככל שהם נובעים מהוראות הפקודה או מהוראותיו של דין אחר. חובות המים והארנונה חלים על המחזיק למעשה במקרקעין. העותרות כבעלות הנכס, שאינן מחזיקות בו, אינן חייבות כל חוב ביחס לנכס, וממילא, הן זכאיות לקבל את תעודת המיסים המבוקשת. השופט ש' לוין הגיע לתוצאה דומה בהתבססו גם על פירוש ההגדרה "בעל" בסעיף 1 לפקודה. # 1304 גבייה בידי הרשות המקומית סעיף 18 לתוספת השלישית מתיר לרשות המקומית לגבות את היטל ההשבחה בדרך שגובים ארנונה עירונית - 18 1. התנאי הראשון - שומה סופית סעיף 18 לתוספת השלישית פותח במילים: "היטל המגיע על פי שומה סופית..." התנאי הראשון להחלת סעיף 18 הוא כי שומת היטל ההשבחה היא שומה סופית. בסעיף 1 לתוספת השלישית נקבעה ההגדרה - 1. "שומה סופית" - שומה שאין עוד זכות לשומה חוזרת או לערעור עליה. שומה הופכת לשומה סופית במועדים הקבועים בסעיף 14 לתוספת השלישית. סעיף 14 מונה חמישה סוגי שומות: לוח שומה, שומה עקב מימוש זכויות, שומה מוסכמת, החלטת השמאי המכריע ושומה מתוקנת. כל אחת מהשומות הופכת לסופית במועד אחר. לוח שומה 14 כאשר מוצג לוח שומה, רשאי כל נישום להגיש שומה אחרת תוך שנה מיום שהוצג לוח השומה. לא הוגשה שומה אחרת תוך שנה מיום שהוצג הלוח, הופכת השומה שבלוח השומה לשומה סופית. שומה עקב מימוש 14 כאשר מוציא שמאי הוועדה המקומית שומה עקב מימוש זכויות במקרקעין, רשאי הנישום להגיש שומה אחרת תוך שומה מוסכמת 14 ההסכמה הנזכרת בסעיף 14(ב) יכולה להתקבל רק לאחר הצגת לוח שומה או הכנת שומה עקב מימוש על-ידי הוועדה, והגשת שומה אחרת בידי הנישום. הסכימו הוועדה המקומית ובעל המקרקעין לשומה, הופכת זו לשומה סופית. שומה מכרעת 14 (ג) על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ניתן לערער... הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים. חויב אדם בהיטל השבחה או ניתנה החלטת השמאי המכריע, רשאי הנישום לערער לבית משפט השלום. לא הוגש ערעור תוך 45 יום מיום שומת היטל ההשבחה או מיום הוצאת השומה המכרעת, תהיה השומה לסופית. הוגש ערעור ונדחה, רשאי הבעלים של המקרקעין להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, משניתנה הרשות לערער על פסק דינו של בית משפט השלום. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לערער ברשות לבית המשפט העליון. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, שאין עליו ערעור, אין שומת היטל ההשבחה נחשבת כשומה סופית. שומה מתוקנת 14 תוקנה שומה על-ידי הוועדה המקומית, רשאי הבעלים של המקרקעין להגיש שומה אחרת, ורשאי הוא לערער עליה. במקרה זה חלים המועדים הנזכרים, והשומה המתוקנת תהיה לשומה סופית כמפורט לעיל. נפקות התנאי בתוספת השלישית לא נאמר, שקיומה של שומה סופית הוא תנאי לגבייתה בידי הוועדה המקומית. נמצא, כי הוועדה המקומית רשאית לכאורה לגבות גם היטל השבחה, שעל שומתו תלוי ועומד ערעור. לדעתנו, אין להסתפק בהעדר הוראה בתוספת השלישית בדבר הגבלת הגבייה של שומה במחלוקת, ויש ללמוד מן ההגבלה, המוטלת על גביית מיסים לאוצר המדינה, כהגבלה, המוטלת גם על הוועדה המקומית. סעיף 18 לתוספת השלישית בא להעמיד לרשות הוועדה המקומית את מנגנון הגבייה של הרשות המקומית, ויש ללמוד מסמכותה של הרשות המקומית על סמכותה של הוועדה המקומית לעניין זה. לפיכך, אין לגבות בדרך הקבועה בסעיף 18 לתוספת השלישית חוב המגיע על פי שומה שלגביה הוגשה שומה אחרת או ערעור, אולם הרשות נתונה לנישום לשלם את היטל ההשבחה השנוי במחלוקת בשלמותו או בחלקו. 2. תחום השיפוט של הרשות המקומית התנאי השני להחלת סעיף 18 הוא כי המקרקעין, שבעליהם חייב בהיטל ההשבחה, נמצאים בתחום השיפוט של הרשות המקומית, שהוועדה המקומית האצילה לה את הסמכות לגבות את החוב. כוונת תנאי זה היא למנוע מרשות מקומית כלשהי לפעול כ"קבלן גבייה" של ועדה מקומית. עם זאת רשאית ועדה מקומית להיעזר בפקידי רשות מקומית כלשהי בגביית היטל ההשבחה, ובלבד שפעולות הגבייה תיעשינה בשמה ולא בשם הרשות המקומית. 3. הסכמת הוועדה המקומית התנאי השלישי להחלת סעיף 18 הוא שהוועדה המקומית נתנה את הסכמתה לגביית ההיטל בידי הרשות המקומית. הסכמה זו יכולה להינתן לגביית חוב מסוים, ויכולה להינתן לגביית כל החובות וללא הגבלת זמן. לשון החוק נוקטת בביטוי "הסכמה", אולם לא בהסכמת הוועדה המקומית עסקינן, אלא בבקשה יזומה מטעמה להיעזר במנגנון הגבייה של הרשות המקומית. 4. חלות מועד התשלום תנאי נוסף לגביית היטל ההשבחה, נמצא בסעיף 7 לתוספת, וקובע את מועד תשלום ההיטל - 7. (א) ההיטל ישולם לא יאוחר מהמועד שהחייב בו מימש זכות במקרקעין שלגבייהם חל ההיטל, ורשאי החייב לשלם מקדמות על חשבונו עוד לפני קביעת שומת ההשבחה. (ב) מימש החייב בהיטל חלק מן הזכויות במקרקעין ישלם היטל בשיעור יחסי לפי מידת המימוש החייבת בהיטל. כל עוד לא חל מועד התשלום, אין הוועדה המקומית רשאית לגבותו, וממילא, אין היא רשאית להסכים לגבייתו בידי הרשות המקומית. 5. גביית ההיטל בשם הוועדה המקומית קיים קושי בפירוש המילה "בשם", המופיעה בביטוי "רשאית הרשות המקומית לגבותו בשם הועדה המקומית...". הפירוש המילולי הוא כי נקיטת הליכי הגבייה נעשית בידי הרשות המקומית בשמה של הוועדה המקומית, והרשות המקומית היא שליח הפועל בשם שולחו. פירוש אחר הוא כי כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 18, רשאית הרשות המקומית לפעול בשמה היא לגביית ההיטל, באותה דרך בה גובה חוב מי שהומחה לו חובו של אחר. לאבחנה זו עשויה להיות נפקות בכל המקרים שלהלן - קיזוז - החייב בהיטל מבקש לקזז מחובו בהיטל ההשבחה חוב, שהרשות המקומית חבה לו. קיזוז זה אינו אפשרי, אם הרשות המקומית פועלת בשם הוועדה המקומית, וייתכן שהוא בר ביצוע, אם הרשות המקומית פועלת בשמה היא כמי שהומחה לה החוב. חוב בדין קדימה - סעיף 78 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם1980-, וסעיף 354 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983-, חלים על "תשלומי חובה" שהם כהגדרתם מיסים עירוניים ומיסים של מועצות מקומיות. שאלת המפתח היא האם היטל השבחה הינו מס עירוני או מס של מועצה מקומית, ע"ע 1402#. אישור לרישום בפנקסי המקרקעין - סעיף 324 לפקודת העיריות (נוסח חדש) וסעיף 21 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) מתנים העברה בפנקסי המקרקעין בפרעון החובות המגיעים לרשות המקומית. השאלה היא - האם חוב בהיטל השבחה הוא חוב המגיע לרשות המקומית, שנתבקשה לגבותו. 6. גבייה במועצה מקומית, במועצה אזורית ובוועד מקומי בסעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) נקבע - 19 (ב) לענין סעיף זה דין ועד מקומי כדין מועצה מקומית אלא שסמכותו של ראש עיריה ניתנת לענין זה לראש הועד המקומי, ושר הפנים רשאי, בצו הכינון, להגביל את סמכויותיו של ועד מקומי לענין זה או להעבירן, כולן או מקצתן, למועצה המקומית. הדין החל על עירייה בגביית ארנונה חל גם על מועצה מקומית, על מועצה אזורית ועל ועד מקומי. 7. הגדרות בסעיף 305 לפקודת העיריות (נוסח חדש), נקבעו ההגדרות הבאות - 305 "מוכתר" - לרבות מי שנתמנה על ידי הממונה למלא תפקידיו של מוכתר. לגובה הארנונה יוחדו תפקידי גבייה מנהלית בסעיפים 8. המצאת הודעה ותחליף המצאה סעיף 306 לאור סעיף 18 לתוספת השלישית, בכל מקום שבו נאמר "ארנונה" יש לקרוא כאילו נאמר: "היטל השבחה". בפסקה זו ובבאות אחריה יאמר לעיתים "ארנונה" ולעיתים "היטל השבחה", ויש להבין ביטויים אלה על פי הקשרם. משלוח דרישת התשלום הוא השלב הראשון של ההליכים לגביית ההיטל. קיומה של חובה זו על-ידי העירייה הוא תנאי מוקדם לקיום הליכי הגבייה בדרך מנהלית. ארבעה עניינים ידונו בקשר לדרישת התשלום והם: מקבל הדרישה, מועד הדרישה, צורת הדרישה ותכנה ואופן המצאתה. מקבל הדרישה יש למסור את דרישת התשלום לחייב בהיטל. החייב בארנונה הוא מי שהמס הוטל עליו על פי התוספת. בת"א 66/202 עיריית חיפה נ' סנדר, פ"מ נח 113, נקבע, כי דרישת תשלום לפי סעיף זה ניתן לשלוח אל מיופה כוח של החייב בארנונה, למרות שבס"ק 344(3) לפקודת העיריות נאמר, כי יש לשלוח את הדרישה בדואר רשום "לפי מען אותו אדם במקום מגוריו האחרון או במקום עסקו הרגילים או הידועים לאחרונה". אין להגיש תביעות משפטיות נגד פושט הרגל אחרי מתן צו קבלת הנכסים, ואין לפעול נגדו בגבייה מנהלית. כאשר הנאמן אינו משלם את המיסים, שפושט הרגל חוייב בהם לפני מתן צו קבלת הנכסים, יש לפעול על פי ההליכים, הקבועים בפקודת פשיטת הרגל ולא בהתאם לפקודת העיריות. אם ממשיך הנאמן בפשיטת הרגל להחזיק בנכס אחרי מינויו, או מרשה לחייב להחזיק בו, הוא כנאמן חייב בארנונה. בכל מקרה יש לשלוח את דרישת התשלום אליו. דינו של מפרק חברה כדינו של נאמן בפשיטת רגל, ואין לחייבו באופן אישי בהיטל. העירייה זכאית לתבוע את המס המגיע לה, בהתאם לפרוצדורה החלה על פירוק חברות בפקודת החברות. את דרישת התשלום יש להפנות אל החברה בפירוק. כונס נכסים אינו חייב במס, אולם אם נתמנה למכור את המקרקעין או לבנות עליהם, ניתן להפנות את הדרישה אליו. נפטר החייב בהיטל, רשאית העירייה לפעול נגד עזבונו כדי לגבות את הארנונה המגיעה לה. נתמנה מנהל לעיזבון, יש לשלוח את דרישת התשלום אליו. לא נתמנה מנהל עיזבון, ניתן לשלוח הדרישה לכל אחד מהיורשים. העירייה רשאית להגיש תביעה משפטית נגד כל אחד מהיורשים. בחרה העירייה לפעול בדרך של גבייה מנהלית, עליה לשלוח את דרישת התשלום ליורש, המחזיק בנכסי העיזבון, שכן היורשים אחראים באופן אישי לחובות המנוח כשיעור חלקם בעיזבון. מונה אפוטרופוס על רכושו של חסוי, יש למסור לו את דרישת התשלום בגין הנכס המוחזק על-ידי החסוי. כאשר הנכס הוא בבעלות משותפת של מספר בעלים, רשאית העירייה לפי סעיף 316 לפקודת העיריות לגבות את כל הארנונה, החל על אותם נכסים, מאחד או מאחדים מהבעלים. הלכה זו אינה רלוונטית לעניין היטל ההשבחה, וכל בעלים חייב לשלם את ההיטל המוטל על חלקו בלבד במקרקעין, לפיכך יש להפנות את הדרישה אל כל אחד מהבעלים. מועד הדרישה את דרישת התשלום יש למסור לחייב רק 15 יום לאחר המועד, שנקבע כיום תשלום המס. צורת הדרישה ותכנה דרישת התשלום צריכה להיות בכתב יש להפנותה אל הנמען, ובה יש לדרוש ממנו לשלם את היטל ההשבחה תוך חמישה עשר יום ממועד המצאת הדרישה. אין חובה לפרט בדרישת התשלום מהם האמצעים, שיינקטו נגד החייב, אם לא ישולם המס. אין הוראות בפקודה ביחס לצורת הדרישה. אין הדרישה חייבת להיות חתומה על-ידי ראש העירייה ולשאת את חותמת העירייה, כפי שנדרש ביחס לכתב ההרשאה, הנזכר בסעיף 309 לפקודת העיריות. אופן ההמצאה הנוסח האנגלי של החוק משתמש בלשון "מסירה" ((service ולא בלשון שליחה. מכאן, יש להמציא את דרישת התשלום על-ידי פקיד העירייה. בסעיף 115(1) לפקודת העיריות, 1934, הופיעה המילה "תשלח", ואילו בסעיף 306 לפקודת העיריות חל שינוי בנוסח, ועתה מופיעה המילה "תומצא". אין בחוק הוראות לגבי אופן ההמצאה, כפי שיש בתקנות סדר הדין האזרחי לגבי מסירת מסמכים משפטיים. כאשר פקיד העירייה אינו מוצא את החייב, או שהחייב מסרב לקבל את הדרישה, חלות הוראות סעיף 307 לפקודת העיריות. הבעיה העיקרית, שהתעוררה בפירוש סעיף זה, היא מה דינו של חיוב במס, אשר לגביו לא הומצאה הדרישה לחייב, או שהדרישה שהומצאה היתה שגויה או פגומה. בקשר לשאלה זו נפסקו הלכות סותרות. שאלה זו רלוונטית למעמדם של הליכי הגבייה המנהלית והגבייה המשפטית, שהעירייה נוקטת בהם, שכן המצאת דרישת התשלום עשויה להתפרש כתנאי מוקדם לחוקיותם של ההליכים, ראו ה' רוסטוביץ "ארנונה עירונית", פרק 6. תחליף המצאה בסעיף 307 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 307 בדומה לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע בפקודת העיריות מנגנון לביצוע תחליף המצאה של דרישת התשלום, הנזכרת בסעיף 306. התנאי להחלת סעיף זה קבוע ברישא, והוא "אם אין למצוא את החייב." כלומר, התנאי המוקדם להחלת כללי תחליף ההמצאה הוא כי נעשה נסיון להמציא לחייב את דרישת התשלום, ונסיון זה נכשל. ניתן לבצע את תחליף ההמצאה בשתי דרכים. בדרך הראשונה יש לנקוט בשתי פעולות - א. יש להציגה במשרדי העירייה; ב. העתק ממנה הודבק על פני חלק בולט של הנכס, שעליו משולמת הארנונה. הביטוי "הצגה במשרדי העירייה" מעורר את השאלה, למה הכוונה? סעיף 277 לפקודת העיריות דן בפרסום צו ההטלה של הארנונה: "המועצה תפרסם בתחום העירייה". המילה "תפרסם" מכוונת להצגה פומבית של צו ההטלה, וזו גם משמעותה של המילה "הצגה". ראוי לציין, כי בהיטל השבחה אין צו הטלה אלא לוח שומה. הדרך השנייה של ביצוע תחליף ההמצאה היא משלוחה בדואר או מסירתה על-ידי פקיד העירייה למענו האחרון הידוע. אין דרישה למשלוח בדואר רשום, אולם הואיל והעירייה עשויה להזדקק להוכחה לדבר המשלוח, מוטב לשלוח את התראת התשלום בדואר רשום עם אישור מסירה. דרישת תשלום, שנשלחה בדואר רגיל או רשום וחזרה לשולח, משום שהנמען עזב את כתובתו, או משום שסירב לקבל את דבר הדואר, עונה למבחנים של סעיף זה, ונחשבת לתחליף המצאה. בחרה העירייה למסור את התראת התשלום באמצעות פקיד מטעמה, תהיה עדותו בדבר ההמצאה מספקת לצורך הוכחת ביצוע תחליף ההמצאה. 9. גביית היטל מבעלים משותפים בסעיף 316 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע, כי כל אחד מהשותפים במקרקעין חב בארנונה בגין כל המקרקעין - 316 להוראה זו אין נפקות להיטל השבחה. כאשר יחידת שומה אחת היא בבעלות יותר מנישום אחד, חייב כל אחד מהם בגין חלקו בלבד, ואין לגבות מנישום אחד את חובותיו של האחר. חלק שני - גביית היטל השבחה בדרך מנהלית # 1305 מבוא פקודת העיריות (תיקון), 1940, התפרסמה ביום 21.3.40, וכללה תיקונים קלים לפקודת העיריות, 1934. סעיפים 9 ו10- שינו בצורה יסודית את צורת גביית המיסים העירוניים. סעיף 9 ביטל את סעיף 115 לפקודת העיריות, 1934, והחליפו בסעיף חדש. סעיף 10 ביטל את סעיפים 116 ו117-. התיקון ביטל את כל ההוראות, שדנו בגביית המיסים העירוניים. במקומם בא סעיף 115 חדש, אשר קבע את הפרוצדורה של גביית מיסי העירייה. בפקודת העיריות (נוסח חדש) הוחלף סעיף 115 בסעיפים 305 עד 319. התיקון התיר לעירייה לגבות את מיסיה על-ידי תפיסת הטובין של החייב ומכירתם, על-ידי עיקול זכויותיו בידי צד שלישי, או על-ידי הגשת תביעה כספית נגדו. הדרך של הגשת תביעה היתה פתוחה בפני העירייה גם לפי החוק המקורי, אך תפיסת הטובין ומכירתם היתה חידוש, ויצרה בעיות משפטיות. סעיף 115 לפקודת העיריות המתוקנת צייד את המשפט הישראלי בכלים משפטיים חדשים. שיטת הגבייה המנהלית הועתקה לפקודת העיריות מפקודת מסים (גבייה). על אופיה של שיטה זו ניתן ללמוד מהמילה דיסטרס ((distress, המופיעה בנוסח האנגלי של סעיף קטן 115(4)(ו)((III. ה"דיסטרס" תורגם ל"עיקול" בנוסח העברי של סעיף קטן זה בתיקון משנת 1940. הנוסח המלא של סעיף קטן זה היה "כל עיקול בלתי חוקי, בלתי צודק או מופרז". בפקודת העיריות (נוסח חדש) הוחלף סעיף זה בסעיף 314(3) וזה לשונו: "טרפה בלתי חוקית או בלתי צודקת או מופרזת". העיקול הפך לטרפה (ט' חרוקה ר' שווייה פ' דגושה וקמוצה). חלפו עשרים וארבע שנים, בטרם היתה לביטוי "דיסטרס" עדנה, ותרגומו שונה מ"עיקול" ל"טרפה", ואכן דיסטרס אינו עיקול כמשמעו בחוק ההוצאה לפועל. ההוצאה לפועל הינה רשות "נייטראלית", ואילו פעולות הדיסטרס מבוצעות על-ידי הנושה עצמו. הדיסטרס הינו כלי משפטי, המקנה לעירייה זכות לעשות דין לעצמה. הגובה מטעם הרשות רשאי להיכנס לביתו של החייב במס, לתפוס את מיטלטליו ולמכרם לשם כיסוי חובו. המונחים מוגדרים במילון החדש מאת אבן שושן כך - "טרפה" - פסק בית הדין הנותן זכות למלוה לטרוף ולגבות את החוב מנכסי הלווה. "טרף" - לקח בחוזקה לשם פרעון החוב המגיע לו. בחלק זה של הפרק יעשה שימוש במונח הלועזי "דיסטרס" ובמונחים העבריים: "תפיסת טובין", "הוצאת טובין" ו"מכירת טובין". לעיתים יעשה שימוש במונח "מיטלטלין" במקום במונח "טובין". המונח "עיקול" יוחד לעיקול טובין, כספים או זכויות בידי צד שלישי. התיקון לפקודת העיריות משנת 1940 מפנה אל סעיפים 4 ו6- לתקנות מסים (גביה), להלן "התקנות הראשונות". בשנת 1964 קיבלה תוקף פקודת העיריות (נוסח חדש), וזו מפנה אל התקנות הראשונות. סעיפים 4 ו6- הוחלפו במרבית הסעיפים של תקנות המסים (גביה), תשל"ד1974-. התקנות הראשונות הוחלפו בתקנות האחרונות, אולם פקודת העיריות לא תוקנה, והיא מפנה עדיין אל התקנות הראשונות שבוטלו. השאלה היא לאילו תקנות יש להיזקק בקשר להליכי הגבייה המנהלית, המבוצעת כיום מכוח פקודת העיריות, לתקנות, שעברו ובטלו מהעולם, או לתקנות, שהמחוקק של פקודת העיריות (נוסח חדש) לא הפנה אליהן. בחוק הפרשנות, התשמ"א1981- נקבע: 25 התוצאה היא שיש להיזקק אל תקנות המסים (גביה), תשל"ד1974-, אולם קיים שוני בניסוח, קשה לערוך הקבלה מדויקת בין אלה לאלה, ולעיתים מתעוררת השאלה, אילו תקנות חלות ואילו אינן חלות. מצאנו לנכון להביא בפרק זה את עיקרי ההלכות בלבד. הדברים לקוחים מהספר "ארנונה עירונית" בהוצאת "אוריאן", והמבקש לקרוא את ההלכה המפורטת, ימצאנה שם. ולבסוף, סעיף 18 לתוספת השלישית החיל על גביית היטל ההשבחה את הדין החל על גביית ארנונה, לפיכך בכל מקום בו נאמר, "ארנונה", יש לקרוא כאילו נאמר "היטל השבחה". # 1306 ארנונה בפיגור - צו התפיסה בסעיף 309 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 309 1. מס בפיגור סעיף זה הוא המשך של סעיף 306 לפקודת העיריות. ההודעה הנזכרת בסעיף זה היא דרישת התשלום, הנזכרת בסעיף 306. חלק מהפוסקים רואים במשלוח דרישת התשלום, הקבועה בסעיף 306, תנאי מוקדם להגשת תביעה משפטית. לא שולם המס בתום חמישה עשר יום מיום מסירת דרישת התשלום, יחשב כ"ארנונה בפיגור", ולענייננו, היטל השבחה בפיגור. במקרה זה, יהא ראש העיר רשאי להוציא צו הרשאה. רשאי ראש העיר לבחור בגבייה בדרך משפטית, אולם אין הוא רשאי לנקוט בשתי הדרכים בעת ובעונה אחת. 2. גובה הארנונה צו ההרשאה מופנה אל גובה הארנונה. בסעיף 305 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מופיעה ההגדרה - 305 ראש העירייה רשאי למנות כל אדם, בין אם הוא פקיד קבוע בעירייה ובין אם לאו, למלא את תפקיד גובה הארנונה לפי פקודת העיריות, וכן לשמש בתפקידי גובה ארנונה של העירייה למקרה מסוים או לזמן מסויים. בסעיף 116 מהנוסח הישן של פקודת העיריות ניתן ללמוד, כי מי שקרוי כיום "גובה הארנונה" היה אדם, שמונה על פי חוק ההוצאה לפעל דאז. 3. צו ההרשאה על פי סעיף 315 לפקודת העיריות יחולו הסעיפים 4 ו6- לתקנות מסים (גבייה) על הליכים, שינקטו בהתאם לסעיפים 314-309, ובשינויי ההגדרות המפורטות בסעיף 315. את הטפסים, הנזכרים בתוספת לתקנות אלה יש לשנות על מנת להתאימם לפקודת העיריות. תקנות מסים (גבייה) בוטלו בשנת 1974, ובמקומם הותקנו תקנות המסים (גבייה), תשל"ד1974-. בהתאם לסעיף 2 לתקנות, יהיה צו ההרשאה לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) ערוך לפי טופס 2 שבתוספת. על פי סעיף 309 לפקודת העיריות עליו להיות חתום בידי ראש העירייה ולשאת את חותמת העירייה. צו ההרשאה לפי סעיף 309 לפקודת העיריות כולל צו, המופנה אל גובה הארנונה. לפי הצו, על גובה הארנונה לדרוש תשלום מיידי של המס. במקרה של אי-תשלום של המס, מצווה גובה הארנונה לגבות אותו על-ידי תפיסת מיטלטלי החייב. על גובה הארנונה להתחיל בהליכי הדיסטרס, לאחר שקיבל את כתב ההרשאה. בע"א 60/177 ציגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד יד 1958, נפסק, כי תנאי מוקדם להטלת עיקול על פי סעיף זה הוא מילוי קפדני של כל ההוראות המבססות את החיוב. ניתן לערוך הקבלה בין הליך זה להליך של הוצאה לפועל. א. "ארנונה בפיגור" דומה ל"פסק דין". ב. מעמדו של "ראש העירייה" דומה למעמדו של "ראש ההוצאה לפעל". ג. "צו הרשאה" המוצא על-ידי ראש העירייה דומה ל"אזהרה" המוצאת על ידי ראש ההוצאה לפעל. ד. צו ההרשאה מופנה אל "גובה הארנונה", אשר מעמדו דומה למעמדו של ה"מוציא לפעל". ה. גובה הארנונה מצווה "לגבות את המס מתוך נכסי המיטלטלין של הבעל הסרבן או המחזיק הסרבן", כלומר "לעקל מיטלטלין של החייב". ו. בסיפא לסעיף 116 לפקודת העיריות, 1934, נאמר, "ואותו אדם נדרש ומיופה כוח בזה... להוציא לפועל אותו כתב הרשאה כאילו היה פסק של בית משפט." # 1307 צו הרשאה לפריצה בסעיף 312 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 312 יש, שהחייב אינו מרשה לגובה המס להיכנס לביתו, ומונע זאת על-ידי נעילת הדלת. צו ההרשאה, המוצא לפי סעיף 309 לפקודת העיריות, אינו מתיר שימוש בכוח. על הגובה להצטייד בצו הרשאה נוסף בהתאם לסעיף 312. הצו מופנה לאותו גובה, שאליו היה מכוון צו ההרשאה הראשון. כמו בצו ההרשאה הראשון כך גם בצו ההרשאה הנוסף אפשר לכלול שמות של מספר חייבים. צורת צו ההרשאה היא בהתאם לטופס 8 לתוספת לתקנות המסים (גבייה). אין להקדים ולהוציא צו הרשאה, המקנה זכות לגובה לפרוץ. תחילה יש להוציא צו הרשאה רגיל, אולם אם יש חשש, שהחייב עומד להבריח את רכושו, והוא עלול שלא להרשות לגובה הארנונה לתפוס את הטובין שברשותו, רשאי ראש העירייה לתת את שני צווי ההרשאה בבת אחת. בחוק לא נאמר, שלפני הוצאת הצו ההרשאה הנוסף, צריך הגובה "לנסות את מזלו" על פי צו ההרשאה המקורי. מלשון החוק ניתן ללמוד, שלפני הוצאת ה"צו הנוסף" יוצא הצו הראשון. לא נדרש, כי הגובה יפעל לפי צו ההרשאה המקורי, לפני שיוצא הצו הנוסף. סעיף 312 מייעד את הוצאת צו ההרשאה הנוסף אל גובה הארנונה "למקרה שלא יוכל להשיג רשות כניסה לביתו או לחצריו של החייב...", ולא אם אין מרשים לו להיכנס. בטופס 8 נאמר "...אני מרשה ומצווה אותך בזה, אם הנך נטול יכולת להיכנס לביתו או לרשותו של החייב" ולא נאמר, הואיל ולא נתנו לך להיכנס כדי להוציא לפועל את כתב ההרשאה. הגובה רשאי לפרוץ לביתו של החייב, אולם קודם לכן הוא חייב לנסות ולהיכנס בדרך הרגילה. אין חשיבות לשאלה, אם החייב לא מרשה לגובה להיכנס או אם לא היתה לו אפשרות להיכנס. בכל מקרה מותר לו לפרוץ, לאחר שניסה להיכנס בדרך הרגילה. # 1308 הדיסטרס - תפיסת הטובין בסעיף 310 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 310 הליכי הדיסטרס - הטרפה דומים לפעולות העיקול, הוצאת המעוקלים ומכירתם לפי חוק ההוצאה לפועל. הדמיון הוא בצורה בלבד. מבחינה משפטית קיימים מספר הבדלים בין הדיסטרס לעיקול. העיקול מתבצע על פי צו של שופט, רשם או ראש ההוצאה-לפועל. רשויות אלו הן אוביקטיביות, ופעולת העיקול נעשית על סמך תביעה משפטית או על סמך פסק-דין. הדיסטרס מתבצע על-ידי העירייה במיטלטליו של החייב ללא כל הליך משפטי שקדם לכך. החייב במס אינו מקבל הזמנה למשפט, ובמקומה הוא מקבל דרישת התשלום מכוח סעיף 306 לפקודת העיריות. דרישת התשלום נותנת לחייב אורכה להסדיר את חובו או לחלוק עליו בדרך של השגה, וההזדמנות להשמיע את טענותיו נגד עצם החיוב במס או שיעורו, כשם שלנתבע בתביעה אזרחית ניתן פרק זמן להגיש כתב הגנה. חייב, אשר אינו שועה לדרישה, דומה לנתבע, שניתן נגדו פסק דין, והוא מוחזק כיודע, שרכושו נמצא בסכנה של תפיסה ומכירה. בע"א 60/177 ציגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד יד 1958, נפסק, כי תנאי מוקדם להטלת עיקול הוא מילוי קפדני אחר ההוראות, המבססות את החיוב. לאחר שנתקיימו התנאים המוקדמים להטלת העיקול, ואותו אדם ישב בחיבוק ידים עד להטלת העיקול, אין לעזור לו והוא יהיה מן הצועקים ואינם נענים. 1. הכניסה פעולתו הראשונה של גובה המס לאחר קבלת צו ההרשאה היא הכניסה לביתו, לחצריו או למקרקעיו של החייב. בהתאם לנוסחו המילולי של סעיף 310 לפקודת העיריות, חייב תחילה גובה המס לדרוש מהחייב לשלם את ההיטל ההשבחה לאלתר. רק אם מסרב החייב לשלם או אינו משלם, ייכנס הגובה לביתו או לחצריו של החייב ויתפוס את מיטלטליו. מעשית, אי אפשר לדרוש מהחייב תשלום מבלי להיכנס קודם לכן לביתו. אין הוראות לגבי מועד הכניסה ואופן הכניסה. בסעיף 312 לפקודת העיריות נקבע, כי כאשר אין מרשים לגובה המס להיכנס לתחומו של החייב, רשאי ראש העירייה להוציא צו הרשאה נוסף, המתיר לגובה הארנונה לפרוץ לתוך רכושו של החייב בשעות היום. ללא צו לפי סעיף 312, אסור לגובה לפרוץ אל ביתו של החייב. המסקנה היא שגובה המס רשאי להיכנס לביתו ולחצריו של החייב בשעות היום בלבד ובדרך הרגילה. הגובה רשאי להיכנס לביתו או ולחצריו של החייב בין אם המס, הרשום בצו ההרשאה, הוא בשל אותו בניין ובין אם לאו. הגובה רשאי להיכנס לביתו או לחצריו של החייב, הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט של העירייה. הבית אינו צריך להיות בבעלותו של החייב. די בכך שהחייב יחזיק בו. גובה המס אינו רשאי לפרוץ לתוך רכושו של החייב, אולם רשאי הגובה לעשות מעשים, שאילו נעשו ללא הרשאה כדין, היו הסגת גבול. אסור לגובה לפרוץ דרך הדלת החיצונית, ובמקרה של פריצה כזאת יש לראות את הפעולות של הדיסטרס כבלתי חוקיות. דלת חיצונית היא כל דלת, שנכנסים דרכה לבניין נפרד או לדירה נפרדת. אין לראות את החצר כחלק של הבית. יש לראות פתיחה בכוח של דלת נעולה במנעול או בבריח מבפנים כפריצה. מותר לגובה להיכנס לביתו של החייב על-ידי פתיחת דלת חיצונית על-ידי סיבוב הידית או משיכת בריח, הנמצא בצד החיצוני של הדלת. מותר לגובה לעבור דרך גינה כדי להגיע לדלת. 2. דרישת התשלום על-ידי הגובה פעולתו הבאה של הגובה היא דרישת תשלום לאלתר מאת החייב. דרישת תשלום לפי סעיף זה שונה מדרישת התשלום בכתב הנידונה בסעיף 306. הדרישה לפי סעיף זה נזכרת בסעיף 3 לתקנות המסים (גבייה), והיא ערוכה לפי טופס 3 לתוספת. לפני תפיסת הטובין, על הגובה להציע לחייב לשלם את המס, ועל-ידי כך ליתן לו הזדמנות אחרונה למנוע את הדיסטרס. ההצעה מפורטת בטופס 3 וזו לשונה לאחר עריכת ההתאמות הנדרשות: "בכתב הרשאה על פי סעיף 309 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נצטוויתי לדרוש ממך לשלם מיד את חובך כמפורט בהודעה זו, ואם לא תמלא אחר דרישתי, לתפוס ולמכור את נכסי המיטלטלין שלך. הנני מודיעך, כי אם לא תמלא דרישה זו יעוקלו מיטלטליך." סרב החייב לשלם את היטל ההשבחה לאלתר, ימשיך הגובה בדיסטרס. לא נמצא החייב במקום, ונכנס הגובה כדין, מבלי שפרץ למקום, רשאי הוא להמשיך בדיסטרס, אף על פי שאינו יכול לדרוש את התשלום. הטעם הוא שהחייב קיבל דרישת תשלום בכתב לפי סעיף 306 לפקודת העיריות, ולפיכך ידוע לו, שאי תשלום ההיטל ההשבחה עלול לגרום לדיסטרס. 3. הגדרת טובין המותרים בתפיסה אחרי הכניסה לביתו של החייב ודרישת התשלום על הגובה לתפוס טובין של החייב. בסעיף קטן 115(8) לפקודת העיריות, 1934, כנוסחו לאחר התיקון משנת 1940, נאמר - 115 הגדרה זו אינה מופיעה סעיף 305 לפקודת העיריות (נוסח חדש). פסקה 115(4)(א) התירה לגובה המיסים לתפוס "חפצים". היא הוחלפה בסעיף 310 לפקודת העיריות, הדן בתפיסת "טובין". בסעיף 1 לפקודת הפרשנות לפני תיקונה מובאת ההגדרה המקורית - 1. "מיטלטלין או טובין" - כל נכס למינהו חוץ ממקרקעין. חוק המיטלטלין, התשל"א1971-, שינה את ההגדרה וקבע - 15 שהמילה "מיטלטלין" או "טובין" באה בחיקוק שניתן לפני תחילת חוק המיטלטלין תשל"א1971-, תהא משמעותה כמשמעות שהיתה נודעת לה אילולא החוק האמור. פקודת העיריות (נוסח חדש) נחקקה לפני חוק המיטלטלין, ויש לפרש את המילה "טובין" על פי ההגדרה המקורית בסעיף 1 לפקודת הפרשנות. בחוק הפרשנות, תשמ"א1981-, נקבע - 3. "מיטלטלין או טובין" - נכסים מוחשיים שאינם מקרקעין. גם חיקוק זה אינו משנה את התוצאה האמורה, הואיל ועל פי סעיף 1 בו, אינו חל על מילים וביטויים, המופיעים בחיקוקים שקדמו לו. ההגדרה המקורית של טובין רחבה יותר, וכוללת גם נכסים, שאינם נכסים מוחשיים. תוצאה פרשנית זו חלה גם על חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז1967-. על פי חוק זה ניתן לעקל גם נכסים לא מוחשיים, כגון זכויות שליטה בתאגיד וזכויות יוצרים. לעניין פקודת העיריות, אף כי ה"טובין" כוללים נכסים לא מוחשיים, קשה לראות כיצד ניתן לתפסם הלכה למעשה. נראה, כי ה"תפיסה" מצמצמת את הפעולות, הננקטות על פי סעיף זה, לנכסים מוחשיים, כלומר, ל"חפצים" כמשמעם בהגדרה המקורית, עם זאת אם יינתן פירוש רחב למילה "תפיסה", ייתכן, כי ניתן יהיה לתפוס גם זכויות יוצרים. מכל מקום, על פי סעיף 319 לפקודת העיריות ניתן לעקל כספים המגיעים לחייב, ובכללם תמלוגים בעבור זכויות יוצרים, דיבידנדים וכיוצא באלה. 4. קניין בטובין מותר לתפוס רק טובין של החייב. אסור לתפוס טובין של החייב, אשר לאחרים יש זכויות בהם. טובין של שותפות בשותפות, אין לשותף אחד שליטה בטובין ללא הסכמתם של יתר השותפים. לשותף יש בהם זכות מוגבלת שאינה ניתנות לתפיסה. אין לתפוס טובין של החייב, שהוא מחזיק בהם כנאמן של אחרים. כאשר שותפות רשומה חייבת היטל השבחה, מותר לתפוס את נכסי השותפות. אין לתפוס את הנכסים השייכים לשותפים. כל שותף אחראי באופן הדדי לחובות השותפות, אולם כדי שאחריות זו תבוא לכלל ביטוי, יש צורך לתבעם. אחריות השותפים היא כעין ערבות, אך אין לראות את השותפים כ"חייבים בתשלום המס" במובן סעיף 310 לפקודת העיריות. סעיף 316 לפקודה עוסק בנכס, המצוי בבעלות משותפת של מספר שותפים, ולגביו חל דין אחר. טובין של עיזבון נפטר החייב, ניתן לתפוס ולמכור את הטובין השייכים לעיזבונו, בשל חוב המס בעד התקופה עד יום מותו. גובה המס רשאי לתפוס טובין אלה, בין אם הם נמצאים בידי היורשים, ובין אם הם בידי מנהל העיזבון. אסור לתפוס את הטובין, השייכים למנהל העיזבון באופן פרטי, כי הוא אינו ה"חייב בתשלום המס". חובתו של מנהל העיזבון היא לשלם את המיסים מנכסי העיזבון ומהכנסותיו. אם אינו משלם אותם, דינו כדין כונס נכסים. אין לתפוס את מיטלטליו הפרטיים, אולם מותר לתפוס את המיטלטלין השייכים לעיזבון. טובין ממושכנים או משועבדים כאשר הטובין ממושכנים או משועבדים, קודמת זכות המשכון לזכותה של העירייה על טובין אלה. השאלה היא האם רשאית העירייה לתפוס ולמכור את הטובין, בתנאי שמכספי המכירה יסולק קודם כל החוב המגיע לצד השלישי. השעבוד אינו שולל את קניינו של החייב בטובין, והוא מקנה לבעל המשכון זכויות מסוימות בהם. כאשר על פי תנאי המשכון רשאי החייב לפרוע פירעון מוקדם את החוב נשוא המשכון, נראה, כי מותר לתפוס את הטובין, למכרם ולסלק תחילה את החוב של בעל המשכון. טובין שעוקלו או שנתפסו כאשר מעקלים מיטלטלין על פי חוק ההוצאה לפועל, ואלה נשארים בחזקתו של החייב, הם יוצאים מרשותו של החייב, נכנסים לרשות לשכת ההוצאה לפועל ועוברים ל"רשות החוק". החייב מחזיק במיטלטלין כנאמן של לשכת ההוצאה לפועל, ואין לתפסם בדיסטרס. לכן, אין לתפוס גם טובין, שנתפסו קודם לכן על-ידי עירייה אחרת. לפי חוק ההוצאה לפועל רשאי נושה בתיק הוצאה לפועל מסויים להצטרף לתיק הוצאה לפועל אחר, בו עוקלו טובין של אותו חייב. נראה, שלא ניתן לבצע דיסטרס על-ידי הצטרפות אל תיק הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל. החייב מאבד את קניינו בטובין רק במועד מכירתם. מכאן, שגם לאחר העיקול או התפיסה, נותרות לחייב זכויות בטובין. יש לחייב זכות לקבל את הטובין, אם ישלם את החוב, זכות לקבל חלק מהם, כאשר התמורה המתקבלת ממכירת חלק מהטובין מספיקה לכיסוי החוב, וזכות לקבל את עודף התמורה ממכירת הטובין לאחר סילוק החוב. מכוח סעיף 319 לפקודת העיריות ניתן לעקל זכות בידי צד שלישי, כלומר, את זכותו של החייב לקבל את השבת הטובין, אם יפרע את חובו לנושה בהוצאה לפועל, או אם יהיה זכאי לקבל השבה של עודף התמורה במכירת הטובין לאחר שיסולק חובו לנושה. עיקול מעין זה אינו חל על עודף התמורה בלבד, אלא על כולה, משום שהעיקול והתפיסה אינם מקנים לנושה קניין בטובין. טובין בכינוס נכסים נתמנה כונס נכסים לטובין של החייב במס, יוצאים אלו מרשותו של החייב, נכנסים לרשות כונס הנכסים ועוברים ל"רשות החוק", לפיכך אין לתפסם. כונס נכסים, המתמנה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, על פי חוק ההוצאה לפועל, או מכוחה של איגרת חוב, אינו ה"חייב בתשלום המס", ואין לפתוח בפעולות של דיסטרס בטובין השייכים לו. טובין של פושט רגל בפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם1980-, נקבע - 20 התוצאה היא כי לאחר שניתן צו כינוס נכסים, אין העירייה רשאית לפתוח בפעולות דיסטרס או להמשיך בהן, ועליה לפעול בהתאם לפקודת פשיטת הרגל ולהוכיח את החוב המגיע לה. לפי סעיף קטן 78(3)(א) לפקודת פשיטת הרגל יש דין קדימה לתשלומי החובה, שהגיעו מאת פושט הרגל ביום שניתן צו הכינוס. דין הקדימה חל על חובות, שפושט הרגל נתחייב בהם, או שזמן פרעונם הגיע במהלך שנים עשר החודשים, שקדמו ליום מתן צו הכינוס. על פי סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל, עם הכרזתו של החייב כפושט רגל מוקנים נכסיו לנאמן בפשיטת הרגל. על פי סעיף 113 לפקודת פשיטת הרגל, מוקנים הנכסים לכונס הנכסים הרשמי עד למועד שבו מתמנה הנאמן. תפס הנאמן חזקה בנכסי המקרקעין של פושט הרגל, חייב הוא בהיטל ההשבחה בתוקף תפקידו. טובין של חברה בפירוק בסעיפים 267 ו269- לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג 1983, נקבע - 267 269 בדומה לדיני פשיטת הרגל חלים גם בפירוק של חברה דיני הקדימה, הקבועים בפקודת החברות. התוצאה היא כי לאחר שניתן צו פירוק, או שמונה מפרק זמני, אין העירייה רשאית לפתוח בפעולות דיסטרס או להמשיך בהן, ועליה לפעול בהתאם לפקודת החברות ולהוכיח את החוב המגיע לה. לפי פסקה 354(א)(3)(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], יש דין קדימה לתשלומי החובה, שהגיעו מאת החברה ביום שניתן צו הפירוק. דין הקדימה חל על חובות, שהחברה נתחייבה בהם, או שזמן פרעונם הגיע במהלך שנים עשר החודשים, אשר קדמו ליום מתן צו הפירוק. תשלומי החובה לעניין זה כוללים ארנונה עירונית, המוטלת על-ידי העירייה או על-ידי מועצה מקומית, ואינם כוללים היטל השבחה. 5. אופן התפיסה גובה הארנונה ישים יד על הטובין ויודיע, כי הוא תופס טובין אלה. 6. כמות הטובין שמותר לתפסם יש לתפוס טובין בכמות סבירה, שהתמורה ממכירתם תפרע את חוב היטל ההשבחה. במקרה של תפיסת טובין בכמות בלתי סבירה, תהיה העירייה אחראית לדיסטרס מופרז לפי סעיף 314(3) לפקודת העיריות. מתי נחשב הדיסטרס כ"מופרז"? גובה המס אינו חייב לעשות הערכה מדויקת של הטובין העומדים לתפיסה. חובתו לוודא, ששווי הטובין שנתפסו, יעמוד ביחס סביר לחוב הארנונה ולהוצאות הגבייה. סכום הפדיון של המכירה עשוי לשמש כהוכחה לכאורה לשווי הטובין, במקרה של דיסטרס מופרז. כאשר הגובה מוצא רק חפץ אחד הראוי לתפיסה, הוא רשאי לתפסו, גם אם ערכו עולה בהרבה על סכום המס, אולם אם יש טובין אחרים, ששוויים מספיק לפרוע את חוב המס, אסור לגובה לתפוס את החפץ, ששווייו עולה על גובה החוב. 7. תוצאות התפיסה המחוקק לא הגדיר את המונחים "עיקול" ו"תפיסה" בדין כלשהו. פעולות אלה באות להגביל את זכות הבעלים לסחור בנכסיו, על מנת שהנושה יוכל לממש נכסים אלה ולהיפרע מהפדיון. העיקול והתפיסה יוצרים מחסום משפטי, הבא למנוע מבעל הטובין לסכל את פרעון החוב על-ידי מכירת הטובין או הברחתם. מאידך, העיקול והתפיסה אינם מקנים לנושה קניין בטובין. בבר"ע 70/178 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2) 121, אמר השופט קיסטר, "אוסיף כאן שעל-ידי עיקול אין הנושה רוכש כל זכויות בנכס. העיקול אינו מקנה זכות של משכנתא או כעין משכנתא לטובתו, כמו שמצינו באי אילו חוקים זרים. העיקול מהווה רק מעין שימת יד של בית-המשפט או משרד הוצאה-לפועל על נכס פלוני שבית-המשפט או הוצאה-לפועל יממשוהו, וממנו יגבו את חובם, לא רק הנושה שביקש עיקול, אלא גם כל אלה שהצטרפו אחרי כן." בד"נ 67/30 שטרן נ' שטרן, פ"ד כב(2) 36, נקבע, כי העיקול הוא סעד דיוני, הבא להקל על הנושה בהליכי ההוצאה לפועל. הסעד מכוון כלפי בעל הנכס לבדו, והוא אינו יוצר זכויות כלפי אחרים. בע"א 81/584 כונס הנכסים הרשמי נ' עו"ד קרני ועו"ד מגן, פ"ד לו(3) 747, נפסק, כי בהעדר הוראה מפורשת אין חוב פלוני זוכה לעדיפות על פני חובות אחרים בדומה לחוב מובטח ובדומה לחוב בדין קדימה. עיקול נכס של החייב על-ידי נושהו אינו מקנה לנושה זכות של משכנתא או כעין משכנתא לטובתו. דברים אלה יפים גם לדיסטרס לפי פקודת העיריות, שכן אין בדין כל הוראה מפורשת, שתפיסת הטובין מקנה לעירייה מעמד מיוחד. התוצאה היא כי לאחר תפיסת הטובין רשאים שופט, רשם וראש הוצאה לפועל להטיל עליהם עיקולים נוספים, ורשאיות המדינה ועירייה אחרת לפתוח לגביהם בהליכי דיסטרס, אולם אין להוציאם מרשות העירייה. התפיסה על-ידי גובה המס מוציאה את הטובין מרשות החייב, ומכניסה אותם ל"רשות החוק". העלים החייב חפץ לאחר שנתפס, ובטרם נמסר לשמירה, עבר עבירה פלילית. מכר החייב את הטובין שנתפסו, רשאית העירייה לפנות לבית המשפט ולבקש הצהרה, כי המכר בטל, כי החזקה בטובין תמסר לה, וכי היא רשאית להמשיך את פעולות הדיסטרס. אין גובה המס רשאי לתפוס את החפץ אצל הקונה, שכן מותר לו להיכנס רק לרכושו של החייב עצמו. במקרה של מתן צו כינוס נגד החייב אחרי התפיסה ולפני מכירת הנכסים, מתעוררת השאלה, אם משפיע צו הכינוס על המשכת הדיסטרס. פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם1980-, היא דין מיוחד, והוראותיה גוברות על הדין הכללי. לפי סעיף 20(א) לפקודה אין תרופה לנושה, אלא ברשות בית המשפט, ולפי סעיף 22(א), ניתן לעכב כל מכירה על פי דין. בפירוק חברה מאונס אין רשות אפילו לנושה מובטח לממש בטוחה ללא רשות בית המשפט. אם העירייה מעוניינת להמשיך בפעולות הדיסטרס, כאשר בין התפיסה למכירה ניתן צו פירוק, עליה לבקש רשות מבית המשפט בהתאם לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983-. אין מות החייב אחרי התפיסה משפיע על המשכת פעולות הדיסטרס. 8. הצעת תשלום אם אחרי התפיסה ולפני מסירת הטובין לשמירה מציע החייב לשלם את החוב הרשום בצו ההרשאה, אסור לגובה להמשיך בדיסטרס. על הגובה לקבל מהחייב את סכום החוב, הרשום בצו ההרשאה. 9. אופן השמירה סעיף 315 לפקודת העיריות מחיל את הוראות סעיפים 4 ו6- לתקנות מסים (גבייה). תקנות אלה הוחלפו בתקנות המסים (גבייה), התשל"ד1974-, ובסעיף 8 נקבע - 8. (א) גובה המס רשאי להשאיר את המעוקלים במקום הימצאם לאחר שהודיע לחייב או לבן משפחתו הבוגר הגר עמו או לכל מי שהיה נוכח בעת העיקול, על חובתו של החייב לשמור עליהם ולמסרם לידי מי שהוסמך לקבלם לידיו. (ב) גובה המס רשאי להוציא את המעוקלים ממקום הימצאם, ולאחר שהוצאו יחסינם במקום בטוח. הוצאו טובין, אוכסנו על-ידי גובה המס וניזוקו עקב רשלנות, חייבת העירייה בפיצוי הבעלים. היה הדיסטרס לא חוקי, חייבת העירייה בפיצוי, גם כאשר הנזק נגרם שלא מחמת רשלנות. בדיסטרס חוקי, כאשר נגרם נזק שלא מחמת רשלנות, אין כל הוראות בפקודה על מי חל הנזק, והפקודה אינה מטילה את האחריות על צד כלשהו. בספרו - דיני גביית מסים של רשויות מקומיות (1941) סבור המחבר עו"ד נפתלי הורנשטיין, שכל צד נושא בנזק בחלק היחסי, שיש לו בחפץ הניזוק. עולה ערך הטובין על סכום החוב, מאבדת העירייה את זכותה לדרוש את החוב ולרדת לשאר נכסי החייב. החייב נושא בנזק בכך, שלא יקבל את עודף הכסף, שהיה נותר אחרי מכירת הטובין. אם ערך הטובין נמוך מסכום החוב, רשאית העירייה לדרוש את העודף מהחייב. אם ערך הטובין שווה לסכום המיסים, כל הנזק חל על העירייה. כיום חל על המקרה חוק השומרים, התשכ"ז- 1967. סעיף קטן 1(ג) לחוק קובע - 1. (ג) השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל הוא שומר שכר. בסעיף קטן 311(ב) לפקודת העיריות נאמר, כי דמי המכירה ישמשו לתשלום הסכום המגיע ועלות ההוצאה לפועל. עלות זו כוללת שכרו של השומר מטעם העירייה. זאת ועוד, שמירת הנכס בידי העירייה מעניקה לה טובת הנאה. מכאן, שהעירייה היא שומר בשכר. בסעיף קטן 2(ב) לחוק השומרים, התשכ"ז1967-, נקבעה אחריותו של שומר שכר - 2. (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה תפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. התוצאה היא כי העירייה נושאת באחריות לכל נזק, בכל מקום בו נגרם בעטייה של רשלנות. 10 סעיף 6 לתקנות המסים (גבייה), התשל"ד1974-, החליף את סעיף קטן 4(4) לתקנות מסים (גבייה) וזו לשונו - 6. (א) גובה המס יערוך דין וחשבון על הטלת העיקול; דין וחשבון כזה יהא ערוך לפי טופס 5 שבתוספת. (ב) העתק מדין וחשבון העיקול יימסר לחייב או לבן משפחתו הבוגר הגר עמו, ובהעדרם ישאיר גובה המס העתק מהדין וחשבון במקום נראה לעין במקום שבו בוצע העיקול. דו"ח על תפיסת הטובין כולל את הפרטים הבאים: א. פרטי גובה המס; ב ג ד ה ו ז ח ט 11 אין לנקוט בהליכי דיסטרס פעמיים לשם גביית אותו חוב. על הגובה לתפוס בפעם הראשונה טובין בכמות מספיקה לכיסוי החוב המגיע לעירייה בצירוף כל ההוצאות. אם הגובה מוותר על המשכת פעולות הדיסטרס הראשון, אין הוא רשאי לחזור בו ולהתחיל מחדש בפעולת הדיסטרס. ראש העירייה רשאי להוציא צו הרשאה חדש, ומותר לגובה המס לעשות דיסטרס חדש בשל חובות, שלא נכללו בצו ההרשאה הראשון. אסור לחלק את חוב היטל ההשבחה ולנקוט בפעולות דיסטרס שונות ביחס לכל חלק בנפרד. מותר לעשות דיסטרס שני בשל אותו חוב במקרים הבאים: א. כאשר בדיסטרס הראשון אין הגובה מוצא טובין, הניתנים לתפיסה, בכמות מספקת, ונודע לו, כי בינתים הובאו טובין נוספים לביתו של החייב. ב. אם הגובה תפס בפעם הראשונה טובין, אשר קשה לקבוע את ערכם, כגון תמונות ותכשיטים, והעריך אותם בסכום העולה על שוויים, מותר לו לתפוס נכסים נוספים, אחרי שהתברר, כי טעה בהערכה. ג. כאשר הגובה מוותר על המשך הדיסטרס הראשון על סמך הצהרות כוזבות של החייב. ד. כאשר הגובה לא המשיך בדיסטרס על סמך הסכם עם החייב לפרעון החוב, והחייב הפר את ההסכם. ה. כאשר הדיסטרס הראשון היה בלתי חוקי מעיקרו. התנאי לאיסורו של הדיסטרס השני הוא שהיתה אפשרות לעירייה לגבות את חובה על-ידי הדיסטרס הראשון. ו. כאשר החייב מונע את תפיסת הטובין או מפריע לביצוע המכירה, או אם אנשים אחרים עושים קנוניה, ומפריעים למהלך המכירה. # 1309 מכירת הטובין בסעיף 311 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע02; - 311 (ב) דמי המכירה ישמשו לתשלום הסכום המגיע ועלות ההוצאה לפועל, והעודף, אם ישנו, יוחזר לבעל הטובין. 1. תקופת ההמתנה מאחר שהדיסטרס הוא הליך גבייה מנהלי, מצא המחוקק לנכון לתת לחייב במס הזדמנות נוספת להסדיר את חובו או לבטל חיוב שגוי. לפי סעיף 310 לפקודת העיריות יש לשמור את הטובין שנתפסו במשך ארבעה עשר יום. במשך תקופה זו רשאי החייב לשלם את סכום החוב, המפורט בצו התפיסה, ואת כל הוצאות התפיסה והשמירה, או להגיש תביעה נגד העירייה בהתאם לסעיף 314 לפקודה. אם החייב אינו עושה כן, על ראש העירייה לצוות למכור את הטובין במכירה פומבית. כאשר מוגשת תביעה לפי סעיף 314, יש לשמור את הטובין עד למתן החלטה בתביעה. שילם החייב את הארנונה ואת ההוצאות, יש להחזיר לו את הטובין. מנוסח החוק עולה, כי מוטלת חובה למכור את הנכסים אחרי חלוף תקופת ההמתנה. טובין, העלולים להתקלקל, "מותר" למכור מיד לפי צו מאת ראש העירייה. אין זו רשות אלא חובה, שכן יש לשמור על הנכסים באופן מתאים. "השמירה המתאימה" על נכסים, העלולים להתקלקל, היא מכירתם ללא דיחוי. 2. אופן המכירה ופרסומה המכירה היא פומבית, והיא נעשית לפי צו של ראש העירייה. לפי סעיף 315 לפקודת העיריות חלות על הליכים לפי סעיף זה הוראות תקנות 4 ו6- לתקנות מסים (גבייה), שהוחלפו בתקנות המסים (גבייה), תשל"ד1974-. בתקנה 13 לתקנות המסים (גבייה) נקבע, כי יש לפרסם הודעה על דבר המכירה שבעה ימים לפחות לפני המכירה הפומבית. על ההודעה לכלול את שמות בעלי הטובין העומדים למכירה, תאורם של הטובין והמקום והזמן, שנקבע למכירה הפומבית. ההודעה צריכה להיחתם על-ידי ראש העירייה. יש לפרסם את ההודעה במקום קיומה של המכירה, ורשאי גובה המס לפרסמה בעיתון או בכל דרך אחרת. 3. המכירה הפומבית תקנה 14 לתקנות המסים (גבייה) עוסק בכללים של המכירה הפומבית. המכירה תיערך על-ידי גובה הארנונה או על-ידי אדם אחר מטעמו במקום ובמועד, שנקבעו בהודעת המכירה. גובה הארנונה או מי שהוסמך על-ידו יישום את הטובין המוצעים למכירה 48 שעות לפחות לפני מועד המכירה. לצורך עריכת השומה מותר להיעזר בשמאי. במעמד המכירה מכריז הממונה על המכירה על מחיר הטובין לפי השומה. ניתן להציע למכירה כל נכס בנפרד, וניתן להציע מספר נכסים ביחד. הטובין ימכרו למרבה במחיר, ובלבד שהמחיר המוצע לא יפחת ממחיר השומה. הוכרז הקונה, ישלם מיד את המחיר במזומן או בהמחאה בנקאית ויקבל את הטובין לידיו. בנוסף למחיר הטובין נושא הקונה במיסים, באגרות ובתשלומי חובה אחרים מכוח כל דין, החלים על העברת הבעלות בטובין וכן בשכרו של הממונה על המכירה. בתקנה 15 לתקנות המסים (גבייה) נקבע, כי כאשר הצעת הרכישה הגבוהה ביותר נופלת ממחיר השומה, מופסקת המכירה הפומבית, והטובין נישומים מחדש. אין כל הוראה, כי יש להמתין 48 שעות לאחר השומה החוזרת, ולכן ניתן לפתוח בהכרזה חדשה, ולהציע לאלתר את הטובין למכירה מחדש. בתקנה 16 לתקנות המסים (גבייה) נקבע, שנכסים, שיש להם שווי שוק ידוע, לרבות ניירות ערך מותר למכרם לפי ערכם בשוק. 4. דו"ח המכירה בתקנה 17 לתקנות המסים (גבייה) נקבע, כי גובה המס או מי שהוסמך על-ידו יערוך דו"ח על המכירה, ובו יפורט שם החייב, תיאור הטובין שנמכרו, מחירם לפי השומה, המחיר ששולם בעדם, ושם הקונה ומענו. 5. הוצאות הדיסטרס בהתאם לסעיף קטן 311(ב) לפקודת העיריות, יש לנכות מהמחיר את כל ההוצאות הקשורות לתפיסה, לשמירה ולמכירה. הוצאות אלו היו מפורטות בתקנה 6 לתקנות מסים (גבייה) שבוטלו, אולם בתקנות המיסים (גבייה), תשל"ד1974-, אין הוראות בקשר לכך. בתקנה 14(ב) לתקנות המסים (גבייה) נקבע, שאם נערכה המכירה על-ידי מי שאינו עובד מדינה, לענייננו עובד עירייה, יהיה שכרו בשיעור של עד 10% מסכום המכירה. על פי תקנה 14(ו), החובה לתשלום שכר זה חלה על הקונה. בתקנה 20(א) לתקנות נקבע - 20 בסעיף זה מוזכרות הוצאות גביית החוב, אם כי אין פירוט בתקנות מה הן הוצאות אלו. נראה, כי מותר לנכות את כל ההוצאות, שהוצאו לצורך תפיסת הטובין, הובלתם, אכסונם, שמירתם, ביטוחם, מכירתם וכיוצא באלה. אין לנכות מסכום המכירה את שכרם של עובדים שכירים של העירייה. נותר עודף לאחר פרעון החוב, יש להחזירו לחייב. הביטוי "חוב" מכוון לסכום המס, הרשום בכתב ההרשאה ולא לשום חוב אחר. לאחר פרעון החוב, הכלול בכתב ההרשאה, אשר לפיו נתפסו הטובין, אסור לעירייה לעכב תחת ידה את העודף המגיע לחייב לשם פרעון חוב אחר. # 1310 טובין שאין לתפסם בסעיף 313 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 313 האסורין בתפיסה לפי הוראות סעיף 3 של פקודת הפרוצדורה האזרחית, 1938. כמו בעיקול מיטלטלין ומכירתם על-ידי ההוצאה לפועל אסור לגובה המס לתפוס או למכור טובין, שאין לעקלם בהתאם לסעיף 3 לפקודת הפרוצדורה האזרחית, 1938. סעיף זה בוטל בשנת 1967, ובמקומו בא חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, וזה לשונו - 22 1. צרכי אוכל כדי מחיית החייב ובני ביתו הגרים עמו, 2. מערכות בגדים, מיטות, כלי מיטה, כלי אוכל, כלי מטבח וכלי בית אחרים, שהם צרכים חיוניים לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו. 3. דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו. 4. כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, וכן בעלי חיים, שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים את מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, ובלבד ששוויים אינו עולה על סכום שנקבע בתקנות, ואם היו מכונות, בתנאי שהחייב עובד בהן בעצמו או בעזרת שני עובדים לכל היותר. 5. כלים, מכשירים, מכונות, מיטלטלין אחרים ובעלי חיים, השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו. שווי המיטלטלין והמכונות, הפטורים מעיקול לפי פסקה 22(א)(4), נקבע בתקנה 50 לתקנות ההוצאה לפועל, והוא חל גם על דיסטרס. # 1311 תובענה להחזרת טובין שנתפסו בסעיף 314 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 314 (1) עיכוב הטובין; (2) נזק לטובין; (3) טרפה בלתי חוקית או בלתי צודקת או מופרזת; (4) הסגת גבול או היזק למיטלטלין אחרים או למקרקעין; והעיריה תהא אחראית, ואפשר שיינתן נגדה פסק דין, על כל דבר שנעשה לפי סימן זה, או כביכול לפיו. סעיף זה מקנה זכות למי שנפגע מפעולות הדיסטרס, להגיש תביעה נגד העירייה. התנאי הראשון להגשת התביעה הוא שהטובין נתפסו בפועל. אי- אפשר להגיש תביעה על פי סעיף זה, כאשר הטובין לא נתפסו. שני תנאים נוספים נקבעו בסעיף 323 לפקודת העיריות - א. יש להגיש את התביעה תוך ארבעה עשר יום מיום שנתפסו הטובין. ב. על התובע להפקיד בבית המשפט את סכום הארנונה או ליתן ערובה לסכום זה. התביעה תוגש לבית המשפט המוסמך בהתאם לגובה סכום התביעה ולא לפי סכום המס. כאשר התובע דורש את שווי החפצים וכן פיצויים בשל החזקתם, יש לחשב את כל הסכומים ביחד. כאשר התובע, אשר נוקטים נגדו בפעולות דיסטרס, אינו חייב את המס, שתשלומו נדרש ממנו, אין לעירייה זכות לנקוט בדיסטרס, וכל הפעולות הן בלתי חוקיות, אולם בתביעה על פי סעיף 314 ו322- אין לעורר שאלה של חיוב, שלגביה היה צריך להגיש השגה למנהל הארנונה וערר על החלטתו לוועדת הערר. ע"א 60/177 ציגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד יד 1958, וע"א 68/267 עוזרי נ' עיריית ראשון לציון, כ"ב(2) 711. 1. הצדדים לפי סעיף 314 לפקודת העיריות זכאי כל מי שנפגע לתבוע את העירייה. כאשר הגובה חורג מסמכותו ונכנס לתוך רכושו של חייב שלא בדרך חוקית, או תופס חפצים, שאינם בני תפיסה, או גורם נזק לרכוש אחר, יש לתבוע את העירייה, אולם אם הגובה פועל ללא צו הרשאה מראש העירייה, אין העירייה נושאת באחריות לפי הוראות סעיף זה, הואיל ומעשים אלה לא נעשו מכוחו של סעיף זה. 2. העילות והתרופות התרופות, המפורטות בסעיף זה, לקוחות מהדין האנגלי. המחוקק כרך את עילות התביעה ואת התרופות יחד, ולא קבע אילו תרופות רשאי התובע לבקש בשל כל עילה. ארבע עילות התביעה מפורטות בסעיפים הקטנים 1 עד 4. התרופות קבועות ברישא של הסעיף והן: א. השבת הטובין בעין או תשלום שוויים של הטובין. ניתן לתבוע כתרופות חלופיות את שתי התרופות, אולם לא את שתיהן גם יחד. ב. תביעת פיצויים בנוסף לסעד הראשון. ג. תביעת פיצויים מבלי לתבוע את השבת הטובין או את שוויים. נדון בכל עילת תביעה בנפרד. עיכוב הטובין לא שולם החוב תוך ארבעה עשר יום מיום תפיסת הטובין, יש למכרם במכירה פומבית. בתום תקופת ההמתנה על ראש העירייה לצוות על מכירת הטובין, ויש לבצע את המכירה תוך זמן סביר. אין לעכב טובין, שנתפסו מבלי למכרם, אלא אם ניתן צו שיפוטי, האוסר את מכירתם, או שהעירייה והחייב במס הגיעו לידי הסכם לדחות את המכירה. עיכוב שלא כדין לתקופה בלתי סבירה מקנה לחייב במס עילה לתבוע את השבתם של הטובין. תפיסת הטובין לבדה מותירה את החייב ללא הטובין, מחד גיסא, ועם מלוא חובו, מאידך. פדיון המכירה מזכה את חשבונו. עיכוב טובין שלא כדין לתקופה ממושכת עשוי להקנות לחייב במס עילה לתבוע את שוויים של הטובין, אם רכש טובין אחרים תחת אלה שנתפסו, ועילה לתביעת פיצויים, אם נגרם לו נזק עקב העיכוב הממושך. נזק לטובין על העירייה מוטלת חובה לשמור על הטובין שנתפסו. אם הטובין ניזוקים ושוויים פוחת, עלול הדבר לסכל את האפשרות למכרם והוא מפחית את המחיר, המתקבל בעדם בעת המכירה. ניזוקו הטובין, רשאי החייב במס לתבוע פיצוי בשל ירידם ערכם עד כדי שוויים המלא. נזק לטובין אינו מקנה עילת תביעה להשבתם. בעילת נזק לטובין יש לכלול נזק מסוג אובדן. טרפה בלתי חוקית הטרפה מאגדת ארבעה נושאים: א. "צו הרשאה" של ראש העירייה לתפוס ולמכור את הטובין - מכוח סעיף 309 לפקודת העיריות. ב. "צו הרשאה נוסף" לפרוץ לחצריו של החייב - מכוח סעיף 312. ג. "תפיסת טובין" על-ידי גובה הארנונה - לפי סעיף 310. ד. מכירת טובין שנתפסו - לפי סעיף 311. הדיסטרס אינו חוקי כאשר הזכות לבצעו לא קמה, או כאשר נעשה מעשה שלא כדין, השולל את הזכות להמשיך בהליכי הדיסטרס. הדיסטרס אינו חוקי במקרים הבאים: א. לא ניתנה ארכה של חמישה עשר יום לתשלום המס בדרישת התשלום לפי סעיף 306 לפקודת העיריות. ב. דרישת התשלום לא נמסרה כחוק. ג. צו ההרשאה לפי סעיף 309 אינו ערוך בצורה חוקית. ד. הכניסה לביתו או לחצריו של התובע נעשתה בדרך לא חוקית. ה. הגובה התחיל בתפיסת הטובין חרף הצעת החייב לשלם לו את המס. ו. גובה הארנונה תופס טובין, שתפיסתם אסורה. השגת גבול כאשר רק חלק מהטובין, שנלקח על-ידי הגובה, נתפס שלא כדין, אין כניסתו של הגובה נחשבת לבלתי חוקית מעיקרה, וניתן לתבוע רק את הנזק, שנגרם על-ידי תפיסת הטובין, שאינם בני דיסטרס. מי רשאי לתבוע? השגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין פוגעת בחזקה של אחר, לכן ניתנת זכות התביעה על סמך סעיף 314 לחייב, שאצלו נעשה הדיסטרס, בין אם הוא בעל הטובין שנתפסו או בעל הבית, שבו נעשה הדיסטרס, ובין אם לאו. גם לבעל הטובין, שנתפסו אצל אחר, מותר לתבוע על סמך סעיף 314, הואיל וגם הוא ניזוק עקב תפיסת הטובין ועקב מכירתם. 3. התרופות בטרפה בלתי חוקית במקרה של דיסטרס בלתי חוקי מעיקרו, יש לתובע ברירה לבחור בתרופה הנראית לו, וכן הוא רשאי לאחד בתביעתו כמה תרופות. השבת הטובין או תמורתם זכות תביעה זו ניתנת הן לבעל הטובין, שנתפסו אצל אדם אחר, והן לאדם, שאצלו נתפסו הטובין. כל אחד מהם יכול לתבוע את השבת הטובין או את שוויים המלא. כאשר הממשכן תובע טובין, שנתפסו אצל בעל המשכון, ומקבל בחזרה את הטובין עצמם, עליו להחזירם לבעל המשכון. קיבל הממשכן את תמורתם, עליו לשלם את החוב המגיע לבעל המשכון. אם העירייה שילמה לאחד מאלה, הרשאים לתבוע, פקעה גם זכות התביעה של השני, ואין העירייה צריכה לשלם פעמיים. לאותה תביעה רשאים להצטרף כמה תובעים, ועל בית המשפט להחליט מה זכאי כל תובע לקבל. בתביעה משותפת של בעל המשכון והממשכן, תשלם העירייה לבעל המשכון את סכום החוב המגיע לו מהממשכן, ולממשכן את העודף. הואיל ודיסטרס בלתי חוקי נחשב להסגת גבול, רשאי התובע לקבל את שוויים המלא של הטובין, בין אם הוא תובע את שוויים ובין כפיצויים על נזק. העירייה אינה רשאית לנכות מסכום התביעה את סכום המיסים המגיע לה. כאשר התובע אכן חייב את המס, והדיסטרס הוא בלתי חוקי מסיבה אחרת, רשאית העירייה להתחיל בדיסטרס שני, או להגיש תביעה אזרחית. במקרים אלה רשאית העירייה להגיש את התביעה כתביעה נגדית באותו התיק, שבו מתבררת התביעה של הדיסטרס הבלתי חוקי. בתביעה להשבת תמורתם של הטובין מתעוררת השאלה, מה הוא השווי, שהתובע רשאי לדרוש. בטובין המצויים בשוק, מחיר השוק קובע. אם אין הטובין מצויים בשוק, על הנתבע לשלם לתובע את הסכום, שעל התובע להשקיע על מנת לקבל טובין מאותו סוג כמו אלו שנתפסו אצלו. ביקש התובע את החזרת הטובין או לחילופין את שוויים, הרשות בידי העירייה להחזיר לו את הטובין בעין, וזו חובתה כל עוד הטובין בידה. פיצויים כאשר הטובין אינם נמצאים עוד בידי העירייה, והחזרתם בעין היא בלתי אפשרית, הזכות בידי התובע לתבוע את שוויים עם פיצויים או בלעדיהם. פיצויים מיוחדים בין אם התובע דורש את החזרת הטובין בעין או את תמורתם, ובין אם הוא דורש את שוויים כפיצויים, הוא רשאי לתבוע בנוסף לזה פיצויים בכל אחד מהמקרים הבאים: א. החזקת הטובין: כאשר לתובע נגרם נזק, משום שנמנע ממנו להשתמש בטובין שנתפסו, על העירייה לפצותו בשל נזק זה. אם נתפס כלי רכב, והתובע השתמש בתחבורה אחרת, על העירייה לפצותו על ההוצאות שנגרמו לו. כאשר תופסים כלים ומכשירים של בעל מלאכה, וכתוצאה מזה הוא מנוע מלעסוק במלאכתו, על העירייה לפצותו בשל אבדן ההכנסות. ב. נזק לטובין: כאשר נגרם נזק לטובין התפוסים, רשאי החייב לתבוע את החזרתם וכן פיצויים בשל הפחתת ערכם מחמת נזק. ירד ערך הנכסים, רשאי החייב לתבוע את החזרתם ואת ההפרש בערכם. בדיסטרס בלתי חוקי אחראית העירייה לנזק הנגרם לטובין, גם אם לא היתה רשלנות בשמירת הטובין. ג. השגת גבול במיטלטלין: ניתן לתבוע פיצויים בשל הסגת גבול בטובין התפוסים, בין אם נגרם נזק לטובין על-ידי הסגת הגבול ובין אם לאו. התובע רשאי לתבוע את הנזק הממשי, שסבל מחמת הדיסטרס, ואת הנזקים עקב אי הנעימות שסבל בתפיסת רכושו. ד. הסגת גבול במקרקעין: התובע רשאי לתבוע פיצויים בשל הנזקים, שנגרמו למקרקעין, במקרה של דיסטרס בלתי חוקי. כאשר גובה המס נכנס למקרקעין כדין, אולם אחרי כן תפס טובין, שתפיסתם אסורה, יש לראותו כמסיג גבול למקרקעין, ועל העירייה לפצות את התובע בעד הנזקים, שנגרמו למקרקעין מחמת הכניסה, שהיתה חוקית מעיקרה. 4. טרפה בלתי צודקת פקודת העיריות אינה מפרטת מהי טרפה בלתי צודקת. טרפה בלתי צודקת הינה טרפה הלוקה בפגמים, שאינם יורדים לשורשה, ושאינם הופכים אותה לבטלה מדעיקרא. דיסטרס נחשב כבלתי צודק, גם כאשר הכניסה והתפיסה היו חוקיות, אולם לאחר מכן נעשו מעשים שלא כדין. הדיסטרס הוא בלתי צודק, כאשר לא נתמלאו דרישות החוק בקשר לאופן שמירת טובין התפוסים ומכירתם. הדיסטרס נחשב כבלתי צודק במקרים הבאים: א. אם הטובין נמכרו מבלי שראש העירייה נתן צו למכירתם. ב. אם הטובין נמכרו אף על פי שהחייב הציע לפרוע את המס. ג. אם המכירה נעשתה לפני תום 14 יום מיום התפיסה. ד. אם המכירה התנהלה שלא כדין. אם נגרם נזק לטובין התפוסים שלא מחמת רשלנות, אין נזק כזה כשלעצמו עושה את הדיסטרס לבלתי צודק. נגרם הנזק עקב רשלנות, הוא דיסטרס בלתי צודק, משום שהעירייה חייבת לשמור על שלמותם של הטובין ועל תקינותם. בסעיף 4(7) לתקנות המסים (גבייה) נאמר, כי יש למסור את הטובין שנתפסו ל"שמירה מעולה". נגרם נזק לטובין מחמת רשלנותו של הממונה על השמירה, אין לראות את השמירה כ"מעולה". דיסטרס בלתי צודק מתיחס לחייב לבדו. אם נתפסו טובין, שאינם שייכים לחייב, הוא דיסטרס בלתי חוקי. התרופות בדיסטרס בלתי צודק אין הסגת גבול, והתובע אינו זכאי לפיצוי בשל אי-הנעימות כבדיסטרס בלתי חוקי. זכות התביעה מוגבלת לפיצויים בעד הנזק הממשי, שנגרם בפעולה שהיתה בלתי צודקת. כאשר דיסטרס בלתי צודק לא גרם לנזק לחייב, אזי לא קמה לחייב זכות תביעה לפי סעיף 314. בדיסטרס בלתי חוקי אין להפחית מסכום הפיצויים את סכום המס המגיע לעירייה. בדיסטרס בלתי צודק מותר להפחית את חוב הארנונה מסכום התביעה, והתובע יקבל רק את ההפרש בין שווי הטובין לבין סכום המס וההוצאות המגיעים ממנו. נמכרו הטובין במכירה שלא כדין, והמחיר שהתקבל היה נמוך מהמחיר, שהיה מתקבל במכירה חוקית, אין לתבוע פיצויים. בדיסטרס בלתי צודק אין החייב יכול לתבוע את השבת הטובין, שכן לעירייה יש זכות לתפסם, להחזיקם ולמכרם. מאותו טעם אין לתבוע פיצוי בגין החזקתם. 5. טרפה מופרזת טרפה נחשבת כמופרזת, כאשר שווי הטובין שנתפסו עולה בהרבה על סכום המס, המגיע לעירייה. בדיסטרס מופרז אין גובה המס נחשב כמסיג גבול לגבי כמות הטובין שהיה עליו לתפסם. אי-החוקיות הוא רק בתפיסת טובין רבים מדי. הנזק שנגרם לתובע מתייחס רק לטובין שלא היה צורך לתפסם. השבת הטובין התובע רשאי לתבוע את השבת הטובין העודפים או את תמורתם. כאשר הטובין ברשות העירייה והחזרתם אפשרית, אין החייב רשאי לבחור את הטובין שיוחזרו לו, שכן גובה המס רשאי לתפוס טובין לפי בחירתו. ברירה זו נותרת בידי העירייה גם במקרה של דיסטרס מופרז. יש להעריך כל חפץ וחפץ, הנמצא ברשות העירייה. על העירייה להחליט אילו טובין ברצונה להחזיר, והיא רשאית להשאיר אצלה טובין בשיעור מספיק לכיסוי חוב המס. פיצויים מיוחדים לגובה המס יש סמכות להיכנס לחצרים של החייב ולתפוס טובין, אולם לגבי הטובין העודפים, שתפס, הוא נחשב כמשיג גבול, שכן הוא חרג מסמכותו. התוצאה היא שהתובע זכאי לכל התרופות הבאות: א. פיצויים בעד החזקת טובין - התובע רשאי לתבוע פיצויים בעד החזקת הטובין העודפים בלבד. ב. פיצויים בעד נזק שנגרם לטובין - הדיסטרס המופרז הוא מעשה רשלני, והעירייה חייבת לפצות בשל כל נזק, שנגרם לכל הטובין. ג. פיצויים בשל הסגת גבול - בתפיסת הטובין העודפים יש השגת גבול, והחייב רשאי לתבוע נזק בשל ההפרעה, שנגרמה לו, גם כאשר לא נגרם לו נזק ממשי. 6. טרפה בלתי צודקת ומופרזת נתפסו טובין בכמות מופרזת ונמכרו לפני תום 14 יום מיום התפיסה, זהו דיסטרס בלתי צודק ודיסטרס מופרז. התובע רשאי לאחד בתביעתו את שתי עילות התביעה ולתבוע את התרופות הרלוונטיות. 7. הסגת גבול בסעיף קטן 314(4) לפקודת העיריות נקבע, שניתן לתבוע פיצויים בשל "הסגת גבול או היזק למיטלטלין אחרים, או למקרקעין." הסגת גבול במקרקעין כאשר גובה המס נכנס לחצריו של החייב או למקרקעיו ללא סמכות, זהו דיסטרס בלתי חוקי, והכניסה היא השגת גבול. נגרם נזק למקרקעין של החייב במהלך דיסטרס חוקי, הדיסטרס הופך לבלתי צודק. כאשר הכניסה לחצרים היא חוקית, והגובה סיים את תפיסת הטובין, אולם לפני שיצא את הבית, גרם לנזק לבנין, או נשאר במקום בניגוד לרצונו של החייב, אין הדיסטרס שבוצע הופך לבלתי חוקי או לבלתי צודק. הפעולה הנוספת אינה חלק מהליך הדיסטרס, והיא הסגת גבול במקרקעין. הואיל ומעשים אלה נעשו אגב תפיסת הטובין לפי סעיף 314, נופלת האחריות לנזקים על העירייה. אם הכניסה היתה חוקית מלכתחילה, אולם הגובה נשאר במקום, אחרי שפקעה זכותו להשאר בו, הוא נהפך למסיג גבול מהרגע, שזכותו להישאר פקעה. התרופה היחידה שיש לתובע היא תביעת פיצויים, ואין הוא רשאי לתבוע את השבת הטובין או את שוויים. הסגת גבול במיטלטלין נגרם נזק לטובין שלא נתפסו במהלך הדיסטרס, נותר הדיסטרס חוקי. כמו בהסגת גבול במקרקעין, התרופה היחידה העומדת לתובע, היא תביעת פיצויים לפי סעיף 314(4). # 1312 תביעות שלא על סמך סעיף 314 אין לפרש את סעיף 1. תביעות נגד גובה המס אין הגובה אחראי לנזק, הנגרם בדיסטרס חוקי, ושמותר לו לגרמו. אם הגובה פורץ דלת פנימית ועל-ידי זה נגרם נזק לדלת או למנעול, אין הגובה אחראי לנזק זה, משום שמותר לו לפרוץ דלת פנימית. בדיסטרס בלתי חוקי, מסיבות שאינן תלויות בגובה, כאשר לא מגיע חוב מיסים לעירייה, או כאשר לא נשלחה דרישת התשלום כחוק, אין הגובה אחראי לנזק הנגרם על-ידו, ואשר היה מותר לגרמו אילו היה הדיסטרס חוקי. הגובה חייב לפעול על פי הוראות ראש העירייה ולהוציא לפועל את כתב ההרשאה. הגובה אינו אמור לבדוק אם ראש העירייה היה רשאי להוציא את כתב ההרשאה. במקרה זה אין הגובה חייב לפצות את התובע. הגובה אחראי בשל כל נזק, שגרם לטובין שלא נתפסו ולמקרקעין, כאשר נזק זה אינו נובע מפעולות הדיסטרס החוקי עצמו. אחריות כזו קיימת גם כאשר הגובה אינו תופס טובין כלל עיקר. פעל הגובה בזדון בדיסטרס מופרז, אחראי הוא גם לנזק שלא מרשלנות, הנגרם למיטלטלין התפוסים אחרי התפיסה. נעשה דיסטרס מופרז בשוגג, אין הגובה אחראי לנזק, שנגרם על- ידי אחרים. תביעה בשל דיסטרס בלתי חוקי או מופרז יש להגיש תחילה לפי סעיף 2. תביעות נגד הממונים על השמירה התרשל הממונה על השמירה בשמירת הטובין התפוסים, הוא אחראי לנזק, שנגרם עקב רשלנותו. רשלנות בשמירה הופכת את הדיסטרס לבלתי צודק, ואין רשות לחייב לדרוש מהעירייה את החזרת הטובין, אלא את שוויים בניכוי סכום המס המגיע ממנו. 3. תביעות נגד הקונה בדיסטרס בלתי חוקי ומופרז, היתה רשות לעירייה לתפוס את הטובין ולמכרם לשם כיסוי המס המגיע לה. הבעלות בטובין עוברת לקונה, ולחייב יש רק תרופות נגד העירייה. בדיסטרס בלתי חוקי אין לעירייה זכות לתפוס את הטובין, להחזיקם ולמכרם. נמכרו טובין, שנתפסו באופן בלתי חוקי, אחרי עבור הגשת תביעה נגד הקונה מותנית בהגשת תביעה נגד העירייה. כל עוד לא נפסק, שהדיסטרס הוא בלתי חוקי, אין עילת תביעה נגד הקונה. מגיש התובע תביעה רק נגד העירייה, בידעו שהטובין נמכרו לקונה, יש בכך ויתור על זכויותיו כלפי הקונה. כאשר נמכרים טובין, השייכים לאדם אחר ולא לחייב, כעבור א. הגיש החייב תביעה נגד העירייה, וקיבל ממנה פיצויים גם בעד שווי הטובין, אין לבעל הטובין עוד זכות תביעה כלפי העירייה וכלפי הקונה. ב. לא הגיש החייב תביעה נגד העירייה, או לא תבע פיצויים בעד שווי הטובין, אלא רק בעד ההחזקה והסגת הגבול, אין לבעל הטובין זכות תביעה נגד העירייה, אולם רשאי בעל הטובין לתבוע אותם מהקונה, והקונה מצדו רשאי לתבוע את העירייה. על תביעת הקונה מהעירייה לא חלה הגבלת הזמן לפי סעיף 4. תביעות נגד העירייה תביעת נזיקין הרישא של סעיף אין העירייה אחראית לנזק, אם הגובה עושה את כל הפעולות על דעת עצמו, כאשר אין לו כתב הרשאה מראש העירייה להיכנס לביתו של החייב. העירייה אחראית לכל נזק, שנגרם בהתאם להוראתה, כאשר הגובה פועל על סמך כתב הרשאה, אולם הוא מוציא לפועל את הוראות העירייה בצורה בלתי חוקית. כך הוא כאשר הגובה מצוייד בכתב הרשאה רגיל, והוא נכנס בכוח, או גורם נזק למיטלטלין. צו מניעה וצו הצהרתי סעיף לבקש מבית המשפט צו מניעה נגד העירייה, שלא לאחוז נגדו בפעולות של דיסטרס. כאשר העירייה דורשת מס מאדם, הוא רשאי להגיש תביעה נגד העירייה ולבקש סעד הצהרתי, לפיו אין הוא חייב את המס הנדרש ממנו. עם הגשת התביעה לסעד הצהרתי, ניתן לבקש צו ביניים, שיאסור על העירייה לפתוח בדיסטרס בשל חוב המס, הנזכר בתביעה, עד לקבלת פסק דין סופי. בתביעה על סמך סעיף תביעת עודף הפדיון בהתאם לסעיף # בסעיף 315 לפקודת העיריות (וסח חדש) נקבע - 315 (1) במקום "פקיד מחוז" ו"ממונה על מחוז" קרי "ראש העיריה"; (2) במקום "גובה מסים" קרי "גובה ארנונה"; (3) במקום "אוצר המדינה" קרי "קופת העיריה"; (4) כל אימת שישתמשו באחד הטפסים שבתוספת לתקנות מסים (גבייה), בהליכים לגביית ארנונות כאמור לעיל, ישונה הטופס ככל שהיה דרוש כדי להחילו. פקודת העיריות המנדטורית נחקקה בשנת 1934 ותוקנה בשנת 1940. באותה עת חלו תקנות מסים (גביה). בשנת 1964 נחקקה פקודת העיריות [נוסח חדש]. התקנות הוחלפו בשנת 1974 בתקנות המסים (גביה), 1974, אולם פקודת העיריות לא תוקנה, והיא מפנה עדיין אל התקנות שבוטלו. לפי סעיף 25 לפקודת הפרשנות יש להיזקק לתקנות האחרונות, על אף שהמחוקק אינו מפנה אליהן. הוראה זו אינה פותרת את הבעיה במקרה הנידון, שכן אין חפיפה בין הוראות תקנה 4 לתקנות המקוריות לבין התקנות החדשות. הוראות תקנה 6 לתקנות המקוריות אינן נזכרות בתקנות החדשות, למעט הוראה אחת בתקנה 14(ו). התקנות החדשות החליפו את הטפסים שנקבעו בתוספת לתקנות המקוריות. הקושי נוצר, כאשר מספר תקנות חדשות מחילות הוראות מהותיות, אשר אין להן זכר בתקנות המקוריות. תקנות 4 ו6- לתקנות המקוריות ולתקנות החדשות מובאים להלן בנוסחם המלא. תקנה 4 לתקנות מסים (גביה) קובע את דרכי הביצוע של הגבייה על פי פקודת העיריות, ואת הטפסים, שיש להשתמש בהם בהליכים אלו. תקנה 6 לתקנות מסים (גביה) עוסקת באגרות ובהוצאות, שמחייבים בהם את החייב במס - 6. האגרות והמשימות שתשולמנה על ידי המפגר בגין כל פעולה שתיעשה על פי פקודת המסים (גביה), תהיינה כדלקמן- א. סכום שלא יעלה על מאתיים פרוטה ישולם למוכתר הכפר או הרובע שיהא מצוי בשעת מעשה ויסייע בתפיסת המקרקעים; בתנאי שתביעתו על כך תאושר על ידי פקיד המחוז של הנפה; ב. אגרה למוכר הפומבי בשיעור של חמישה אחוזים מהסכום שיתקבל ממכירת כל רכוש, אם המכירה סודרה על ידי מוכר פומבי; ג. אגרה לעיריה בעד מכירה פומבית, כל מקום שמגיעה אגרה כזו מאת המוכתר על פי כל חוק או תקנה עירונית; ד. אגרה שלא תהיה פחותה ממאה פרוטה ולא תעלה על לירה אחת, תאושר על ידי פקיד המחוז ותיפרע למוכתר או לאיש אחר שימונה להשגיח על המטלטלים התפוסים, ואותם הוצאות תאושרנה על ידי פקיד המחוז בעד ההחזקה, ההובלה, ההחסנה וההגנה על הסחורות. ה. מס בולים כפי הקבוע בחוק הנהוג. # 1314 עיקול דמי שכירות וחובות בסעיף 319 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 319 ראש העירייה רשאי לנקוט בפעולת העיקול על פי סעיף זה בנוסף להליכי הדיסטרס, שהוא רשאי לנקוט בהם על פי סעיף 309, כמו כן רשאי ראש העירייה לנקוט בפעולת העיקול על פי סעיף זה בנוסף להליכים משפטיים של תביעה אזרחית, שהוא רשאי לנקוט בהם על פי סעיף 317. התוצאה היא שמותר בעת ובעונה אחת להטיל עיקול על כספים של החייב, שבידי צד שלישי, ובמקביל לנקוט בהליכי דיסטרס או להגיש תביעה משפטית. שונה הדין בסעיף 317 לפקודה, המתיר לראש העירייה להגיש תביעה אזרחית לגביית החוב במקום לנקוט בהליכים על פי סעיפים 309 עד 317 לפקודה. הדין החל על עיקול לפי סעיף זה יפה גם לעיקול משכורת לפי סעיף 320. הטלת העיקול אינה פעולה טכנית-מכאנית, והיא מצריכה שיקול דעת מעין שיפוטי, כפי שמופעל על-ידי שופט או רשם של בית משפט, כאשר מוטל עיקול על-פי תקנות סדר הדין האזרחי. הסמכות, המוקנית לראש העירייה, ניתנת להאצלה לעובד העירייה, והדרך לכך קבועה בפקודת העיריות, בסעיף 17 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה- 1975. האצלה זו טעונה אישור של מועצת העירייה. צו עיקול, שהוצא, שלא על-ידי ראש העירייה או על ידי מי שהואצלה לו הסמכות לפי סעיף זה, בטל מעיקרו. המר' 90/11916 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' ישראל אמריקן דוולפר בע"מ, פ"מ תשנ"א ב 103. 1. התנאים להטלת העיקול על ראש העירייה לוודא, כי התקיימו שני תנאים מוקדמים, לפני הפעלת הליכי העיקול על פי סעיף זה. התנאי האחד הוא קיום הוראות סעיף 306 לפקודה, והתנאי האחר הוא המתנה של חמישה עשר יום. שילם החייב את החוב, שנקבע בהודעה שהומצאה לו, אין להטיל עיקול על כספיו בשל חוב אחר. הפרשי הצמדה וריבית, המתווספים לחוב שננקב בהודעה, דינם לעניין זה כחוב עצמו. תנאי מוקדם להטלת עיקול הוא מילוי קפדני אחר ההוראות המבססות את החיוב. משנתקיימו בתנאים המוקדמים להטלת העיקול, ואותו אדם ישב בחיבוק ידים עד להטלת העיקול, אין לעזור לו, והוא יהיה מן הצועקים ואינם נענים. ע"א 60/177 ציגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד יד 1958. עיקול אצל צד שלישי אינו תופס, אם לא נשלחה הודעת דרישה לחייב. בג"צ 46/58 ליפמן נ' עיריית ירושלים 1946, אל"ר 228. 2. החובות המותרים לעיקול ראש העירייה רשאי לעקל דמי שכירות המגיעים לחייב, וכן חובות המגיעים לו. סעיף זה מנוסח בצורה אנכרוניסטית, שכן הביטוי "החובות המגיעים לחייב" המופיע בסיפא של סעיף זה הוא ביטוי עתיק יומין. ביטוי זה לקוח מפקודת חוב (העברה) האומרת - 2. (1) בכפיפות להוראות סעיף 3, הרי אם העביר אדם העברה מוחלטת בכתב חתום על ידו כל חוב המגיע לו או העתיד להגיע לו, או כל תביעה לסכום כסף קצוב... פקודת חוב (העברה) הוחלפה בחוק המחאת חיובים, תשכ"ט1969-. משמו של החוק למדים, כי המילה "חוב" הוחלפה במילה "חיוב". ביטוי זה מתייחס הן ל"זכות" של נושה והן ל"חבות" של חייב, לפיכך יש לפרש את הביטוי "החובות המגיעים לחייב" כזכויות, שיש לחייב אצל צד שלישי, כגון: מטלטלין, כספים, ניירות ערך, זכות לקבל דיבידנדים, תמלוגים ותשלומים עיתיים וכיוצא באלה. ממילא כולל ביטוי זה דמי שכירות, המגיעים לחייב, ונמצא הרישא מיותר. כל אלה ניתן לעקל אצל הצד השלישי. אין לעקל חשבון משותף בגין חובו של אחד השותפים בחשבון. במקרה דנן, לא היה חשבון הפיקדון חשבון משותף, אלא חשבון משותף ונפרד, שההלכה הנ"ל אינה חלה עליו. ע"א 76/704 חביב נ' בנק ברקליס דיסקונט, פ"ד לא(3) 243. בע"א 63/510 מרקוס נ' המועצה המקומית רעננה, פ"ד יח(2) 305, נפסק, בסעיף זה מדובר על "דמי שכירות או חובות", ללא הגבלה טריטוריאלית. בצו המועצות המקומיות אין הוראה המטילה על המועצה הגבלה טריטוריאלית בנוגע לאמצעי ההוצאה לפועל לשם גביית המגיע לה. הסמכות להטיל עיקול מחוץ לתחום המועצה נגררת אחרי הסמכות להטיל ארנונות. הקשר בין המועצה לבין צד שלישי נעוץ בכך, שבין יתר נכסיו של החייב במס, שמהם אפשר לגבות את המגיע ממנו, נמצא גם החוב, המגיע לו מאת הצד השלישי. בדרך כלל, אין להניח, שהיה בכוונת המחוקק לסבך את עניין הטלת העיקול אצל צד שלישי על-ידי הבחנות דקות בנוגע למיקומו של החוב, שקביעתו כידוע, אינה תמיד מן הדברים הקלים. טובין משועבדים שועבדו טובין, קודמת זכותו של המשעבד לזכותה של העירייה על טובין אלה. העירייה רשאית לעקל את זכותו העודפת של החייב בטובין אלה. השעבוד אינו שולל את קניינו של החייב בטובין, והוא מקנה לבעל המשכון זכויות מסוימות בהם. כאשר על פי תנאי המשכון רשאי החייב לפרוע פירעון מוקדם את החוב נשוא המשכון, נראה, כי מותר לתפוס את הטובין, למכרם ולסלק תחילה את החוב של בעל המשכון. טובין שעוקלו או שנתפסו כאשר מעקלים מיטלטלין על פי חוק ההוצאה לפועל, ואלה נשארים בחזקתו של החייב, הם יוצאים מרשותו של החייב, נכנסים לרשות לשכת ההוצאה לפועל ועוברים ל"רשות החוק". החייב מאבד את קניינו בטובין רק במועד מכירתם. מכאן שגם לאחר העיקול או התפיסה, נותרים לחייב זכויות בטובין. יש לחייב זכות לקבל את הטובין אם ישלם את החוב, זכות לקבל חלק מהם, כאשר התמורה המתקבלת ממכירת חלק מהטובין מספיקה לכיסוי החוב, וזכות לקבל את עודף התמורה ממכירת הטובין לאחר סילוק החוב. ניתן לעקל את זכותו של החייב לקבל את השבת הטובין, אם יפרע את חובו לנושה בהוצאה לפועל, או אם יהיה זכאי לקבל השבה של עודף התמורה במכירת הטובין, לאחר שיסולק חובו לנושה. עיקול מעין זה אינו חל על עודף התמורה בלבד, אלא על כולה, משום שהעיקול והתפיסה אינם מקנים לנושה קניין בטובין. המחוקק לא הגדיר את המונחים "עיקול" ו"תפיסה" בדין כלשהו. פעולות אלה באות להגביל את זכות הבעלים לסחור בנכסיו, על מנת שהנושה יוכל לממש נכסים אלה ולהיפרע מהפדיון. העיקול והתפיסה יוצרים מחסום משפטי, הבא למנוע מבעל הטובין מלסכל את פרעון החוב על- ידי מכירת הטובין והברחתם. מאידך, העיקול והתפיסה אינם מקנים לנושה קניין בטובין. בבר"ע 70/178 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2) 121, אמר השופט קיסטר: "אוסיף כאן שעל-ידי עיקול אין הנושה רוכש כל זכויות בנכס. העיקול אינו מקנה זכות של משכנתא או כעין משכנתא לטובתו, כמו שמצינו באי אילו חוקים זרים. העיקול מהווה רק מעין שימת יד של בית-המשפט או משרד הוצאה-לפועל על נכס פלוני, שבית המשפט או הוצאה לפועל יממשוהו, וממנו יגבו את חובם, לא רק הנושה שביקש עיקול, אלא גם כל אלה שהצטרפו אחרי כן." בד"נ 67/30 שטרן נ' שטרן, פ"ד כב(2) 36, נקבע, כי העיקול הוא סעד דיוני, הבא להקל על הנושה בהליכי ההוצאה לפועל. הסעד מכוון כלפי בעל הנכס לבדו, והוא אינו יוצר זכויות כלפי אחרים. בע"א 81/584 כונס הנכסים הרשמי נ' עו"ד קרני ועו"ד מגן, פ"ד לו(3) 747, נפסק, כי בהעדר הוראה מפורשת אין חוב פלוני זוכה לעדיפות על פני חובות אחרים בדומה לחוב מובטח ובדומה לחוב בדין קדימה. עיקול של נכס החייב על-ידי נושהו אינו מקנה לנושה זכות של משכנתא או כעין משכנתא לטובתו. טובין בכינוס נכסים נתמנה כונס נכסים לטובין של החייב במס, הם יוצאים מרשותו של החייב ועוברים לרשות כונס הנכסים. זכותו של החייב במיטלטלין, שעברו לרשות כונס נכסים, ניתנת לעיקול. אם המיטלטלין משועבדים, זכותו של בעל המשכון קודמת, ומעקלים את עודף הזכויות של החייב. אם כינוס הנכסים נעשה אגב עיקול, זכותו של הנושה אינה קודמת, והעיקול מוטל באותה דרגה. # 1315 עיקול שכר עבודה בסעיף 320 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 320 ראש העירייה רשאי לעקל את שכרו של החייב במס, אולם נקבעו מספר סייגים לזכות זו. הסייג הראשון הוא כי לא תעוקל המשכורת בשלמותה, אלא רק רבע ממנה. הסייג השני הוא כי במקרה של עיקול, המוטל על-ידי המדינה לפי פקודת המיסים (גביה), ניתן יהיה לעקל בסך הכל על פי שני החיקוקים יחד רק רבע מהמשכורת. נראה, כי במקרה זה שני המעקלים יחלקו ביניהם את השכר המעוקל. אין כל הוראה, הקובעת מה תהיה מנתו של כל מעקל, אם בחלקים שווים ואם יחסית לחוב הכולל. הסייג השלישי קבוע בחוק הגנת השכר, התשי"ח1958- - 8. (א) משכר העבודה החדשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשיעבוד סכום השווה לגימלה בשיעור המוגדל לפי סעיף 5(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א1981-, שהיתה משתלמת בחודש שקדם לתשלום השכר לאותו עובד לפי הרכב משפחתו אילו היה זכאי לגמלה כאמור; היה הסכום האמור יותר מ80%- משכר העבודה החדשי, יקטן הסכום שאינו ניתן לעיקול, להעברה או לשיעבוד כדי 80% משכר העבודה החודשי; לענין זה, "שכר עבודה" - שכר עבודה החודשי הנותר אחרי ניכוי תשלום אשר המעביד חייב לנכותו משכר עבודה על פי חיקוק. (א1) היה שכר העבודה משתלם על בסיס יומי, יהיה הסכום שאינו ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד משכר העבודה היומי - החלק העשרים וחמישה מהסכום כאמור בסעיף קטן (א). (ז) הוראה שבחיקוק הנוגדת הוראת סעיף זה לא ינהגו לפיה. התוצאה היא שאין לעקל מכוח פקודת העיריות רבע ממשכורתו של מי שמוגן על-ידי הוראות חוק הגנת השכר, ושכרו נמוך מהרצפה, שנקבעה בו. הרצון להגן על שכרו של העובד עמד לנגד עיני המחוקק בשני החיקוקים, אולם שונה היא הדרך הנקוטה בכל אחד מהם. לעובד עומדות, איפוא, שתי הגנות נפרדות. # 1316 צורתו של צו העיקול בסעיף 321 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 321 תקנות מסים (גביה) משנת 1934 הוחלפו בתקנות המיסים (גביה), תשל"ד- 1974, ונקבעו טפסים אחרים. הטפסים שנקבעו בתקנה 23 הם: טופס 9 לעיקול נכסים בידי בנק, טופס 10 לעיקול משכורת ודמי שכירות וטופס 11 לעיקול בידי כל צד שלישי אחר. כאשר נעשה שימוש על-ידי העירייה בטופס בלתי מתאים, אלא שהוא אינו גורם לאי בהירות, ובצו העיקול היו כל הפרטים, הדרושים לשם הטלת העיקול, אין לקבל את הטענה, שצו העיקול אינו ערוך לפי תקנה 23א לתקנות המסים (גביה). עניין הטופס הוא עניין טכני גרידא, ואין זה פגם יסודי, שצריך לגרום לביטול של העיקול. ע"א 76/704 חביב נ' בנק ברקליס דיסקונט, פ"ד לא(3) 243. בצו צריך להאמר, שהוא מוצא מכוח סעיף 319 לפקודת העיריות מכוח סמכות, שהאציל ראש העיר כדין למי שחתום על הצו. המר' 90/11916 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' ישראל אמריקן דוולפר בע"מ, פ"מ תשנ"א ב 103. # 1317 תובענה להחזרת כספים שעוקלו בסעיף 322 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 322 זכות התביעה על פי סעיף זה מוקנית למי שנפגע על-ידי עיקול לא חוקי. עיקול נחשב כלא חוקי בכמה מקרים: א. כאשר לא הומצאה לחייב הודעה לפי סעיף 306 לפקודת העיריות. ב. כשלא חלפה תקופת ההמתנה של 15 הימים לאחר המצאת ההודעה האמורה. ג. כאשר החייב שילם את החוב הנקוב בהודעה שהומצאה לו, והעיקול הוטל בשל חוב אחר. ד. כאשר הוטל עיקול על חשבון משותף בשל חובו של אחד השותפים. סייג זה אינו חל על חשבון שהוא "משותף ונפרד", ואז ניתן לעקל את חלקו היחסי של החייב בחשבון. רשימה זו אינה רשימה סגורה, ויתכנו מקרים אחרים. על פי סעיף זה רשאי האזרח להגיש תביעה נגד העירייה, אך בתביעה כזאת לא תישמע הטענה, כי האזרח אינו חייב בתשלום המס. ע"א 68/267 עוזרי נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד כב(2) 711. בע"א 60/177 ציגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד יד 1958, (ת"א 59/144 שלמה ציגלר נ' ראש העיר ירושלים, פס"מ כג 101), נקבע, כי אין להשתמש בתרופה, הניתנת בסעיף 115(4) לפקודה, כדי לעורר שאלה של חיוב, שדינה להידון בדרך הקבועה בסעיפים 110 ו111- לפקודה (בנוסחה הישן). דינו של סעיף 116 כדינו של סעיף 115 לפקודה (בנוסחה הישן) שניהם דנים בדרכי גבייה ועיקול. ייתכן, שבמבט ראשון ייראה הדבר קשה, כי מוסד ציבורי כעירייה עומד על תשלום מס, גם אם נניח, שאין אותו מס מגיע לו מידי הנישום הנדרש לשלמו אלא מאדם אחר. אך אין מנוס מכך, משום שכוונתו ותכליתו של החוק היא למנוע אנדרלמוסיה בגביית המיסים. כלל גדול הוא בשיטה, עליה מושתת החוק, שהרישום בלוח השומה הוא הקובע, ושאין לתקנו או לשנותו אלא בדרך הקבועה בחוק. כשם שאין העירייה רשאית להפנות את תביעתה אל אדם, שאינו רשום בלוח השומה, אפילו מוצדקת התביעה כשלעצמה, כך אין לה רשות, שלא לדרוש את המס מן האדם הרשום. אם נתמלאו ההוראות שבסעיף 107 ו108- לפקודה (בנוסחה הישן), ואותו אדם ישב בחיבוק ידיים עד לשלבי הגבייה, אין לעזור לו והוא יהיה מן הצועקים ואינם נענים. ראה ע"א 49/75 טרכטנגוט נ' ראש העיר, פי"מ ד 274. # 1318 סייגים להגשת תובענה להחזר בסעיף 323 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 323 (ב) היתה התובענה מוגשת על ידי אדם שהארנונה שלו אמורה להיות ארנונה בפיגור, לא תישמע התובענה, אלא אם הפקיד בבית המשפט את סכום הארנונה האמורה, או נתן ערובה לסכום זה, להנחת דעתו של בית המשפט, או אם היה מטעמי עניות פטור מתשלום אגרות בית המשפט, כולן או מקצתן, על פי חוק או תקנות בית המשפט. תביעה להשבת הטובין שנתפסו, או לפיצויים לפי סעיף 314 ותביעה להחזרת כספים, שעוקלו לפי סעיף 322, יש להגיש תוך ארבעה עשר יום מיום התפיסה או העיקול. יש לחשב מנין ארבעה עשר הימים מהיום, שבו החלו פעולות הדיסטרס ולא מיום מסירת הטובין לשמירה. תנאי נוסף להגשת התביעה הוא כי התובע יפקיד בקופת בית המשפט את סכום המיסים הנדרש ממנו, או ימציא ערבות להנחת דעתו של בית המשפט. כאשר מוגשת תביעה לפי סעיף זה, ישארו הטובין שנתפסו בידי העירייה עד לנתינת פסק דין או צו ביניים. התובע רשאי לבקש צו ביניים, המורה לעירייה להחזיר לו את הטובין שנתפסו. מתן צו הביניים מותנה בכך, שהחייב ימציא פיקדון או ערבות בשיעור, המכסה הן את המס הנדרש ממנו והן את כל ההוצאות, שהיו ושתהיינה לעירייה, בקשר לתפיסה. זכה התובע בתביעתו, יש להחזיר לו את הפיקדון. זכתה העירייה, ולא ניתן צו ביניים, הקובע שעל העירייה להחזיר את הטובין שנתפסו, על בית המשפט להחליט בפסק דינו, כיצד יש לנהוג בפיקדון ובטובין שנתפסו. יש לשלם מהפיקדון תחילה את הוצאות המשפט, ולאחר מכן את המס ואת הוצאות התפיסה והשמירה. אם הפיקדון מספיק לכל אלה, יש להחזיר לחייב את הטובין שנתפסו. אם נותר חוב, מותר לעירייה להמשיך בפעולות הדיסטרס, ולגבות יתרת החוב. חלק שלישי - גביית היטל השבחה בדרך משפטית # 1319 מבוא סעיף 18 לתוספת השלישית מתיר לרשות המקומית לגבות את היטל ההשבחה בדרך שגובים ארנונה עירונית, ע"ע 304#. חלק זה ידון בדרכי הגבייה המשפטית של הארנונה, החלים גם על גביית היטל השבחה. סעיף 317 לפקודת העיריות מאפשר לעירייה לגבות את הארנונה על-ידי הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט כפי שמוגשות תביעות משפטיות בשל חוב אזרחי. דרך זו יוחדה לרשויות המקומיות בלבד, והמדינה אינה יכולה גבות את חובותיה בדרך זו. דרך זו מאריכה את משך הליכי הגבייה. לפני נקיטה בהליכי הוצאה לפועל יש להקדים ולפנות לבית המשפט בתביעה אזרחית ולהצטייד בפסק דין, אולם רשות מקומית, הבוחרת ללכת בדרך זו, נהנית מיתרונות רבים. היתרון הראשון הוא בכך, שאין הרשות המקומית מחוייבת להחזיק מנגנון, העוסק בגבייה מנהלית, המתבצעת על-ידי תפיסת טובין, הוצאתם, אחסונם ומכירתם. היתרון השני הוא בכך, שאין העירייה מחוייבת לעמוד בתנאים המוקדמים, המחוייבים מכוח סעיף 309 לפקודה. העירייה אינה מסתכנת בתביעת פיצויים על פי סעיף 314 לפקודה. יתרונות נוספים מצויים בחוק ההוצאה לפועל. חייב, אשר לא קיים צו חיוב בתשלומים, שהוצא על-ידי ראש ההוצאה לפועל, צפוי למאסר. מכוחו של חוק ההוצאה לפועל ניתן לעקל מקרקעין. על פי פקודת העיריות לא ניתן לאסור סרבני תשלום, ולא ניתן לעקל מקרקעין. ואמנם, רשויות מקומיות רבות בוחרות בדרך גבייה משפטית. ראה ע"א 60/177 ציגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד יד 1958. # 1320 גביית ארנונה כחוב אזרחי בסעיף 317 לפקודת העיריות (נוסח חדש) הוקנתה לראש העירייה הסמכות לגבות את חיובי המיסים לרשות המקומית כאילו היו חוב אזרחי - 317 1. ארנונה בפיגור - תנאי מוקדם זוהי יריעה רחבה, המצטיינת במחלוקת בין הפוסקים, ואין לדעת בוודאות, אם היא רלוונטית לענייננו. דיון מקיף בה מצוי בספר "ארנונה עירונית" בהוצאת "אוריאן", ולא מצאתי לנכון להביאה כאן. 2. ברירת הסעד התנאי השני להגשת תביעה אזרחית הוא כי העירייה לא נקטה בהליכי דיסטרס לפי סעיפים 309 עד 315 לפקודת העיריות, ואם נקטה בהם, הפסיקה אותם. מהו דינה של תביעה אזרחית, שפתחו בה לפני שנפסקו הליכי דיסטרס, ואלה הופסקו לאחר הגשתה? נראה, שכוונת המחוקק היתה למנוע מהחייב במס את הצורך להתגונן במישור המנהלי ובמישור המשפטי בעת ובעונה אחת. אין זה עניין של חוסר סמכות מהותי, אלא מחסום דיוני בלבד, לכן אם הפסיקה העירייה את הדיסטרס לאחר הגשת התביעה האזרחית, נרפא הפגם הדיוני, וניתן להמשיך בתביעה. "הפסקת הליכים" מהי? אם נתפסו טובין של החייב, יש להודיע על ביטול התפיסה. אם הוצאו מיטלטלי החייב מחזקתו, יש להחזירם לו. אם נמכרו מיטלטלי החייב, נסתיימה פעולת הגבייה לגבי אותם טובין, ואין צורך לבצע כל פעולה על מנת להכשיר את הדרך להגשת תביעה משפטית. בחרה העירייה לנקוט בדיסטרס לגבי חלק מהחוב, רשאית היא לפתוח בתביעה משפטית לגבי החלק האחר. # 1321 פנקסי העירייה - ראיה לכאורה בסעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נקבע - 318 בעת שנחקקה פקודת העיריות, היתה הנהלת החשבונות מתנהלת בפנקסים פשיטא. כיום החליפו אמצעי אחסון המידע הממוחשבים את פנקסי הניר, והאותות המגנטיים החליפו את הספרות, שכתבו פקידי הגבייה בעט נובע. התוצאה היא שכיום לא ניתן להגיש לבית המשפט את הפנקסים עצמם, אלא את תדפיסי המחשב, המביאים לכלל ביטוי בשפה אנושית את האותות המגנטיים. תדפיסים אלה הם "פנקסי העירייה". התדפיסים צריכים לכלול את שם הנתבע, את הפרטים המזהים של הנכס, שבגינו הוטל היטל ההשבחה ואת סכום ההיטל שנקבע, ואשר הינו נשוא התביעה. די בפנקסים אלה כדי להוכיח לכאורה את חוקיות ההיטל שהוטל ואת שיעורו. הפנקסים הם ראיה לכאורה, ויש לפסוק על פיהם. הנתבע רשאי להביא ראיות אחרות לסתירת ה"ראיה לכאורה". בע"א 70/722 שומר הארץ הקדושה, קולג' טרה סנטה נ' עיריית נצרת, פ"ד כה(2) 710, נידונה תביעה אזרחית לתשלום ארנונה, שהגישה העירייה נגד המערער. המערער הכחיש, כי הוא חייב לעירייה את הסכומים, המפורטים בכתב התביעה. העירייה הוכיחה, שנשלחו למערער הודעות על דרישת תשלום כאמור בסעיף 306 לפקודת העיריות, אולם העירייה לא הגישה לבית המשפט את פנקסי העירייה כאמור בסעיף 318. בית המשפט דחה את טענת הנתבע, כי העירייה לא יצאה ידי חובתה להוכיח, שהארנונה נקבעה והוטלה כדין. # 1322 הגשת תביעה בסדר דין מקוצר סעיף 317 לפקודת העיריות, מאפשר לראש העירייה לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי. העירייה רשאית להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך בהתאם לגובה סכום התביעה. תביעה זו יכולה להיות מוגשת כתביעה אזרחית רגילה, ובהתאם לסעיף קטן 202(2) תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, ניתן להגישה גם כתביעה בסדר דין מקוצר - 202 (2) תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בסדר דין מקוצר ניתן לתבוע לא רק חוב הנובע מאי תשלום ארנונה, אלא גם חוב הנובע מאי תשלום אגרת מים, אגרת כבישים, היטל ביוב, היטל השבחה וכיוצא באלה. 1. סכום קצוב "סכום קצוב" פירושו, שהחישוב יהיה עניין אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה. כלומר, ניתן לתבוע חוב בעד מספר שנים, שכן חיבור הסכומים הוא עניין חשבוני, ואינו זקוק להערכה, זוסמן, סדרי הדין האזרחי, סימן 523, וינוגרד, תקנות סדרי הדין, עמוד 388. רבית והפרשי הצמדה הם סכום קצוב. ע"א 77/38 צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא(3) 401. 2. ראיה בכתב בהמ' 67/323 סיבי דימונה בע"מ נ' מועצה מקומית דימונה, פ"מ נז 340, נפסק: "אין צורך שתביעה של רשות מקומית תהיה מבוססת על ראיה בכתב. הוראת החוק, המאפשרת הגשתה של תביעה כזו בסדר דין מקוצר כלולה בתקנה 202(2) ולא בתקנה 202(1)(א), שבה נדרשת ראיה בכתב. גם מבחינת הדין המהותי אין צורך בצרוף הודעת הדרישה לכתב התביעה, הואיל והחיוב נוצר מכוח דין ולא מכוחה של הודעת הדרישה. הוראת סעיף 306 לפקודת העיריות, וסעיף 19(א) לפקודת המועצות המקומיות, לפיהן יש להמציא תחילה לחייב הודעה בכתב, אינן מתיחסות להליך אזרחי. כוונת הוראות אלה היא לגביית מיסים בדרך מנהלית, שלא על-ידי פניה לבית המשפט, אלא על- ידי נקיטת אמצעי הוצאה לפועל." היתרון שבהגשת תביעה בסדר דין מקוצר על פני סדר דין רגיל הוא בכך, שהנתבע אינו רשאי להגיש כתב הגנה, אלא עליו להקדים ולהגיש בקשת רשות להתגונן. העירייה אינה צריכה לפתוח בהוכחת התביעה, אלא הנתבע-המבקש חייב להקדים ולהוכיח, כי יש לו עילת הגנה לכאורה. # 1323 בקשת רשות להתגונן נתבע, המעוניין להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר, חייב להגיש בקשת רשות להתגונן ולתמוך אותה בתצהיר בהתאם לתקנה 205 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. תצהירו של הנתבע חייב לגלות הגנה אפשרית, שאינה "הגנת בדים". העירייה רשאית לחקור את המצהיר על תצהירו. אם בחקירה זו היא מצליחה להפריך את העובדות, עליהן מתבססת הגנתו, היא עשויה לזכות בפסק דין, מבלי שיהיה עליה להגיע לשלב ההוכחות. כאשר העובדות והטענות, המובאות בבקשת הרשות, אינן עולות כדי הגנה לכאורה, נדחית הבקשה, וניתן פסק דין על פי כתב התביעה. # 1324 טענות הגנה טענות הגנה ספורות עומדות למי שמוגשת נגדו תביעה לתשלום היטל השבחה כחוב אזרחי. מרבית הטענות, המקובלות בתביעות אזרחיות, דינן להידחות על הסף בתביעה לתשלום היטל השבחה. 1. טענות הגנה אפשריות טענות ההגנה שלהלן אינן מתיימרות למצות את כל הטענות האפשריות. לטענות מקדמיות ע"ע 104# 1325#. ניתן לסווג את טענות הגנה: א. תקיפה עקיפה של הטלת היטל ההשבחה - כאשר זו נעשתה ללא סמכות, והיא בטלה מעיקרה; ב. טענת פטור מהיטל השבחה; ג. טענת "פרעתי" - המפרטת את החיובים ואת התשלומים; ד. תביעה שכנגד וקיזוז; ה. שומה אחרת או ערעור שנתקבלו; ו. טעות בזיהוי הנתבע, כלומר, המצאת תביעה לאדם בעל שם דומה; ז. טענה, שהחיוב בהיטל ההשבחה הוטל או צריך היה להטילו על נישום אחר. תוקפו של החיוב בהיטל אם שומת היטל ההשבחה לא הוצאה על פי הוראות התוספת השלישית, ניתן להתעלם ממנה ולהתגונן מפני תביעה לגבייתה. כך למשל, אם הודעת השומה של הוועדה המקומית אינה נתמכת בשמאות של שמאי מקרקעין או אם הודעת השומה לא הוצאה על-ידי הוועדה המקומית, אלא על-ידי הרשות המקומית. טענת פטור מהיטל השבחה נישום רשאי להעלות טענה שהוא פטור מהיטל השבחה בגין אחת מהוראות הפטור שבתוספת השלישית. ראוי להעלות את בקשת הפטור בפני הוועדה המקומית, אולם אין בתוספת השלישית הוראה, המחייבת נישום, שבקשתו לפטור נדחתה, להגיש על הודעת הדחייה "שומה אחרת" או ערעור לבית משפט השלום. בהעדר הוראה מחייבת בדבר דרכי ההתנגדות עקב דחיית בקשת הפטור, נפתח הפתח לנישום להעלות את טענתו במסגרת הגנה בפני תביעה אזרחית. טענת "פרעתי" אין לטעון טענת "פרעתי" על דרך הסתם, מבלי לפרט תשלומים ומועדים, התומכים בטענה והמורים, שאין בטענה "הגנת בדים". הנתבע חייב "להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות", זוסמן, סדרי הדין האזרחי, סימן 532. תביעה שכנגד קיזוז נתבע בסדר דין מקוצר, המגיש בקשת רשות להתגונן, המגלה עילת הגנה, והוא טוען שיש לו "תביעה שכנגד", יקבל רשות להגן, ויכול בית המשפט, אם הנסיבות מצדיקות את הדבר, להתיר לו להגיש כתב הגנה על מנת שבגדרו תוגש התביעה שכנגד. מאידך גיסא, רק במקרים יוצאים מן הכלל תינתן לנתבע רשות להתגונן, רק על-מנת שבגדרה יגיש הנתבע תביעה שכנגד. טענת קיזוז היא טענת הגנה ככל טענה אחרת, ובעטייה תינתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שהדין המהותי מכיר בה. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, סימן 537. שומה אחרת או ערעור שנתקבלו שומה אחרת, שאושרה במלואה או בחלקה בערעור או בהחלטת השמאי המכריע משנה את סכום היטל ההשבחה, שהוטל בשומת הוועדה המקומית. הוגש ערעור על-ידי הוועדה המקומית לבית המשפט המחוזי, תהיה זו הגנה טובה בתביעה אזרחית, שכן, שומת הארנונה הופחתה על-ידי בית משפט השלום, וזו השומה התקפה עד להכרעה בערעור. נדחתה השומה האחרת, והוגש ערעור לבית משפט השלום, אין בכך הגנה בפני תביעה אזרחית שכן שומת היטל ההשבחה בתוקף. זיהוי הנתבע לנישום, הנתבע בבית המשפט, עומדת הטענה, שאין הוא האדם ששמו רשום בלוח השומה כבעל הנכס, אלא יוסף בן שמעון אחר. ע"א 68/714 זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג(2) 623. חיוב שהוטל או צריך היה להטילו על נישום אחר לנתבע עומדת הטענה, כי החיוב בהיטל ההשבחה הוטל על נישום אחר, וכי הוא נדרש לשלמו. כן עומדת לו הטענה, כי על פי התוספת השלישית היה על הוועדה המקומית להטיל את היטל ההשבחה על נישום אחר. 2. טענות שאינן טענות הגנה בע"א 89/739 מיכקשוילי נ' עיריית ת"א יפו, פ"ד מה(3) 773, אמר השופט בך: "מסכים אני עקרונית עם עמדת בית המשפט המחוזי, לפיה טענות, אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה, אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסויימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה. עמדה זו הותוותה כבר בע"א 68/714, בעמ' 627-628", ואכן בתי המשפט דחו מגוון רחב של טענות שונות, ואלה יובאו להלן. המקרים שיובאו, אינם מתיימרים למצות את כל הטענות, שאין להיעתר להן. טענות נגד השומה שומת היטל ההשבחה מורכבת משמונה יסודות ע"ע 905#: א. זהות הנישום - נושא ההיטל; ב. תיאור המקרקעין - נשוא ההיטל; ג. פירוט אירוע המס; ד. סכום ההשבחה; ה. סכומי הפטורים וההנחות; ו. סכום היטל ההשבחה; ז. סכום ההצמדה; ח. מועד התשלום. בתוספת השלישית נקבע, כי נישום, שאינו שבע רצון משומת היטל ההשבחה רשאי להגיש "שומה אחרת" של שמאי מקרקעין מטעמו וכן לערער בשאלות משפטיות לבית משפט השלום. בכל נושא הנתון לסמכותו של השמאי המכריע או של בית משפט השלום, יש להשיג על שומת היטל ההשבחה, אך ורק בדרך, שנקבעה בתוספת השלישית, לפיכך אם נישום לא פעל בדרך האמורה, הופכת השומה של היטל ההשבחה לשומה סופית, ובתביעה לגביית החוב בהיטל השבחה, אין לבית המשפט סמכות להענות להגנה באותן עילות. הפסיקה טרם סיימה להגדיר את גבולות הסמכות של בית המשפט בשאלות משפטיות. כך למשל, אין הלכה בשאלה, האם יש לבית המשפט סמכות להענות לערעור במקרה של סירוב הוועדה המקומית להיענות לבקשת פטור והאם סמכות זו היא סמכות ייחודית, השוללת את הזכות לתקיפה עקיפה ולהגנה מפני תביעה אזרחית לגביית היטל ההשבחה. לדעתנו, יש לייחס לבית משפט השלום ואף לשמאי המכריע סמכות טבועה לדון בכל הסוגיות המשפטיות העולות מהטלת היטל ההשבחה, אולם בהעדר הוראה מפורשת אין להתייחס אל סמכות זו כאל סמכות ייחודית, ולפיכך ניתן להעלות נושאים מסויימים גם בתקיפה במסגרת משפטית אחרת. בע"א 68/267 עוזרי נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד כב(2) 711. פסק הדין עסק בחיוב במס עסקים, והוא יפה לענייננו, שכן סעיף 5 לפקודת הרשויות המקומיות (מס עסקים) החיל על גביית מס עסקים את הוראות פקודת העיריות בקשר לגביית ארנונה. השופט ויתקון פסק: "טענות המכוונות לגובה החיוב במס, לא יהא מקומן בדיון בתביעה אזרחית, המוגשת נגד החייב על פי פקודת העיריות. טענות אלה היה צריך להשמיע בפני בית הדין למס עסקים, ואם הנתבע לא עשה כן, הרי שהוא מן הצועקין ואינם נענין. הוא הדין בנתבע שלא הגיש השגה בפני מנהל הארנונה, וערר על החלטתו לוועדת הערר." בתביעה, לפי סעיף 317 לפקודת העיריות, אין בית המשפט אמור לבדוק, אם יש מקום לשינוי השומה, משום שהנכס לא סווג נכון, או מפני שהשומה מוגזמת מכל סיבה אחרת. ההכרעה בכל אלה מקומה בפני ועדת הערר. ע"א 66/681 עבודי נ' המועצה המקומית קרית חרושת, פ"ד כא(1) 477. בין אם הגיש הנישום ערר לוועדת הערר ועררו נדחה, ובין אם לא הגיש והזמן לכך עבר, עניין שנידון בערר, או אפילו לא נידון, אם יכול היה להיות מובא לדיון, אין להעמידו עוד בסימן שאלה, ואחת היא אם המועצה גובה את החוב בדרך מנהלית, או אם היא בוחרת להגיש תובענה לבית המשפט, או אם הנישום בעצמו יוזם תובענה לביטול החבות. אם לא בא העניין בפני ועדת ערר, קיימת שומה שלא ניתן עוד לערער עליה, והיא מונעת את הנישום מלהתנכר לחבות שנקבעה בה. ע"א 68/714 זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג(2) 623. הסכם מפורש או משתמע בת"א 81/2676 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, הוגשה תביעה להשבת ארנונה. הארנונה שולמה תחת מחאה, ולטענת התובעת היא נגבתה שלא כדין. במקרה זה החליטה מועצת עיריית תל אביב-יפו להטיל תוספת לארנונה הכללית בשיעור של 30% על מגורים ועסקים ותוספת בשיעור של 50% על בנקים וחברות ביטוח. מי שהוטלה עליו תוספת של 30%, רשאי היה להקדים את תשלום מלוא הארנונה הכללית, ואז קיבל פטור מהתוספת לארנונה, כמו כן ניתן הפטור לכל מי, ששילם את המיסים מראש לכל השנה. שר הפנים אישר את החלטת המועצה, וההודעה בדבר כך פורסמה, הכל בהתאם לסעיף 278 לפקודת העיריות. העירייה פרסמה מנשר ובו נאמר, כי מי שישלם את מלוא חובותיו עד ל31.12.80-, לא תחול עליו כל תוספת ארנונה. התובעת טענה, כי פעלה על סמך ה"מצג", וכי שינתה את מצבה לרעה. נפסק, כי המנשר אינו מעניק זכויות או חובות, אשר לא הוענקו במפורש על פי דין או חוק. אין למנשר כל נפקות משפטית, ואין לדלות מתוכו היווצרות זכויות או מצג שווא. מעמדו ומשמעו של פרוספקט חזרה ועלתה בבקשת רשות להתגונן, שהוגשה בת"א 86/13147 זליקסון נ' עיריית תל אביב-יפו. פרוספקט של העירייה ציין, שכדאי לשלם מיסים מראש, כדי שלא תחול על האזרח כל תוספת מס, וכן יהיה פטור מהצמדת הארנונה. בית המשפט קבע, כי הרשות עמדה בהתחייבויותיה. היא לא חייבה בהצמדה וגם לא חייבה בתוספת מס. העירייה תקנה טעות בגובה החייב, והמונח "העלאת מס" אינו מיוחס לתיקון טעות. שאלה דומה עלתה גם בת"א 86/1839 עיריית תל אביב נ' אנגלנדר. ביום 9.6.84 ערך פקיד העירייה את חישוב חוב הארנונה, שחייב בו הנתבע עד ליום 31.3.85 - סוף שנת הכספים באותה שנה. הנתבע נתן בידי העירייה צ'קים דחויים לפרעון חובו. ביום 11.7.84 פורסם חוק רשויות מקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), תש"מ1980-, שנכנס לתוקפו ביום 1.8.84. לפי חוק זה, כל הסדר תשלומים נושא רבית והצמדה על התשלומים הנדחים. העירייה הגישה תביעה לתשלום רבית והפרשי הצמדה על התשלומים הנדחים, על פי מועד פרעון הצ'קים בפועל. הנתבע התגונן בטענה, שעל-ידי קבלת הצ'קים הדחויים ממנו, הסכימה העירייה, כי במתן צ'קים אלה פרע הנתבע את מלוא המגיע ממנו. נפסק, כי תוצאת חקיקת החוק במקרהו של הנתבע היא כי החישוב, שהיה נכון ביום עריכתו, פסק להיות נכון, והעירייה היתה חייבת לגבות ריבית והפרשי הצמדה מכוח החוק החדש. בע"א 88/250 קופת-חולים של ההסתדרות הכללית נ' עיריית באר-שבע, פ"ד מג(4) 488, הקימה קופת-חולים בבאר-שבע את בית-החולים "סורוקה". הקופה והעירייה הסכימו, כי בית-החולים יקבל את כל תושבי העיר, לרבות מי שאינם חברי הקופה, ובסעיף 6 להסכם נקבע: "העירייה מתחייבת לפטור ו/או לגרום לכך שקופת-חולים תהיה פטורה מתשלום המיסים העירוניים הארנונות וההיטלים כולל מיסי אשפה, החלים על שטח בית-החולים, הבניינים והמבנים הנמצאים בו והמשמשים את צרכי בית-החולים". העירייה חייבה את הקופה בארנונה החל משנת 1975, וזו עתרה לפסק דין המצהיר, כי היא פטורה מתשלום מיסים עירוניים. השופט קדמי פסק: "ככלל - יש להתייחס להתחייבות חוזית כזו כאל התחייבות הניתנת לביטול באורח חד-צדדי מצדה של הרשות, כאשר "צרכי ציבור חיוניים אינם מתיישבים עם קיומו ועם מילוי תנאיו". נקבע, כי לא נתקיימו במקרה דנן "צורכי ציבור חיוניים", המצדיקים חזרה מן ההתחייבות, שנטלה על עצמה המשיבה בהסכם: א. מצוקתה הכספית של העירייה אינה רלבנטית, והיא שקולה כנגד מצוקתו הכספית של בית-החולים. ב. את מקום השתתפותו בנטל המיסים מחליפים השירותים הרפואיים, הניתנים למשלמי המיסים. ג. אין המדובר במפעל תעשייתי מצליח, אלא במוסד ציבורי במצוקה כספית. משלוח הודעת צד ג' אין נותנים לנתבע רשות להתגונן רק על מנת לשלוח הודעה לצד שלישי. ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, סימן 537. # 1325 התיישנות טענת ההתיישנות היא טענה מקדמית, ויש להעלותה בהזדמנות הראשונה. דיון מקיף בשאלת ההתיישנות מצוי בת"א 71/73 מטלון נ' עיריית ירושלים, פ"מ עט 347. העירייה הגישה תביעה לתשלום ארנונת רכוש לשנים -1958 1962, והמערער ביקש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. בית משפט השלום דחה את טענת ההתיישנות בנימוק, שעילת התביעה נולדה רק אחרי שחלפו 15 יום, מיום שהומצאה למערער דרישת המשיבה לתשלום הארנונה, ומאחר שמאותו מועד לא חלפו שבע שנים. התביעה הוגשה על פי סעיף 317 לפקודת העיריות, כלומר כחוב אזרחי, ולכן חלים עליה דיני ההתיישנות כמו על כל תביעה לתשלום חוב אזרחי. השאלה היא מתי התחילה תקופת ההתיישנות. מיום הטלת המס חלפו יותר משבע שנים. מתום 15 יום מיום המצאת דרישת התשלום למערער לפי סעיף 306 ו309- לפקודת העיריות, חלפו כשבועיים. השופט קבע, כי העירייה לא היתה יכולה להגיש תביעה נגד המערער, אלא אחרי שעברו 15 יום מאז שהומצאה לו דרישה לפי סעיף 306. השאלה היא האם רק ביום שעברה התקופה ההיא נולדה עילת תביעתה, או האם היא נולדה ביום שנקבע כיום הפרעון. על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-, מתחילה תקופת ההתיישנות "ביום שבו נולדה עילת התובענה". החוק אינו מציין את היום, בו יכול היה התובע לראשונה להגיש תביעה, אלא את היום בו נולדה עילת התביעה. במקרה דנן, כפי שמלמד נוסח החוק עצמו, התנאי, שעברו 15 יום מיום שהומצאה למערער דרישה לתשלום חוב הארנונה, נוגע רק לשאלת הסעד, הניתן למשיבה לשם גביית החוב לפי הדרך הקבועה בפקודה. כלומר, כל עוד התנאי ההוא לא קויים, לא היה בידי המשיבה לקבל פסק דין נגד המערער, והיתה למערער בכך משום הגנה טובה נגד תביעה כספית, אילו הוגשה בטרם קויים התנאי. אך בהגנה זאת אין פגיעה בזכות המשיבה להיפרע מהמערער, ולזה היא היתה ונשארה זכאית מאז חל לראשונה זמן פרעון החוב. עילת התביעה של המשיבה נולדה במועד פרעון החוב הנתבע. זו מניעה דיונית אך לא פגיעה בחוב עצמו. התוצאה היא כי התביעה התיישנה. ראה ע"א 62/114 קורצמן נ' מיכלסון, פ"ד טז(4) 2677. ברע"א 91/2987 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661, זכתה העירייה בתביעתה לגביית ארנונה מאלמוני. לאחר מתן פסק הדין התברר לעירייה, כי בנכס החזיק פלמוני, ולכן תבעה אף אותו. נקבע, כי העירייה לא הייתה מנועה מלתבוע את פלמוני, ככל שהזכות לתובעו לא התיישנה, שכן חובת תשלום הארנונה חלה מדעיקרא על פלמוני. בע"ה 94/1 שאולי נ' הוועדה המקומית ירושלים, נפסק, כי סעיף 4(5) לתוספת לא קבע כל הגבלה של זמן בין תכנית משביחה לבין זו שבאה אחריה, או בין תכנית ראשונה לבין האחרונה, ולכן לא חלה התיישנות על תביעת היטל ההשבחה. כשביקש המחוקק לקבוע פטורים מן ההיטל בשל חלוף זמן של החזקה במקרקעין עשה כן במפורש, כמו בסעיף 19(א)(6) או 19(ג)(2) לתוספת השלישית. משלא נקבעה הוראה מיוחדת של פטור או התיישנות לעניין תשלום ההיטל, ומשנקבע, שהרשות המוסכמת רשאית לשום את ההשבחה ולגבות ההיטל כעליית שוויים של המקרקעין למן תכנית ראשונה עד אחרי התכנית האחרונה, בלא הגבלת זמן, אין כל משמעות להתיישנות הדרישה להיטל השבחה, ואין לקבל את טענת ההתיישנות. ההתיישנות היא של הזכות להגיש תביעה אזרחית. נראה, כי התיישנות זו אינה חלה על הזכות לגבות את חוב המס בדרך מנהלית.
המחברים: הנריק רוסטוביץ, פנחס גלדקוב, אריה קמיל, אביהו פרידמן
עריכה: סיגלית ג'רבי עו"ד
עריכה לשונית: שרה ורד
הוצאת אוריאן, 1996
* * *
כל הזכויות שייכות להוצאה
מותר להוריד קובץ זה, להדפיסו, ולעשות בו שימוש לא מסחרי