ההיתר כלל סיווגים שונים, כאשר לכל סיווג נקבע שיעור העלאת הארנונה לעומת השנה הקודמת. הבנק חויב לפי "עסקים ששטחם מעל 150 מ"ר" לגביהם הותרה העלאת ארנונה בשיעור של 35%, שעה שלטענתו צריך היה לחייבו לפי "כל נכס שלא פורט", לגביו שעור ההעלאה שהותר הינו 20% בלבד.

ביהמ"ש נדרש לטענת שיהוי שהעלתה העיריה, והדגיש כי לא ניתן לומר ש"עילת התביעה" לגבי כל אחת מהשומות נוצרה בתאריך קביעת הסיווג בשנת 89. עילת התביעה נוצרת עם הוצאת השומה. שאלת משנה, המשליכה על הדיון בסוגיית השיהוי, הינה השאלה מה אופי הטענות הנטענות כלפי העירייה. במקרה זה מדובר בפרשנותו של ההיתר שניתן בשנת 89. ביהמ"ש הוא שבוחן עתה את החוק ומשמעותו, ובוחן האם הפרוש שניתן לו על ידי העירייה הוא הפירוש הנכון. לפיכך, השאלה הינה שאלת חוק, ולא דרך הפעלת שיקול הדעת על ידי הרשות.

אמנם פסיקה מוקדמת קבעה שמקום בו חלים דיני ההתיישנות, אין לטענת השיהוי מקום, משום ש"היושר הולך אחרי הדין, ומקום שיש דין מפורש גם היושר אינו נוהג אחרת" (ע"א 206/75 פ"ד ל(1), 732); אולם פסיקה מאוחרת הבהירה כי יתכנו מקרים מסוימים עליהם חל חוק ההתיישנות, בהם ניתן יהיה לעורר את טענת השיהוי (ע"א 410/87 פ"ד מה(3), 749). במקרים אלה, על ביהמ"ש לנהוג במשנה זהירות בקבלו את הטענה. כך או אחרת, כאשר מעלה צד את טענת השיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה, וכי אין הדברים נעוצים בחלוף הזמן בלבד. במקרה זה לא הובאה כל ראייה בדבר אותן נסיבות מיוחדות, ודין טענת השיהוי להדחות.

לגופו של עניין, כאמור, חויב הבנק לפי "עסקים ששטחם מעל 150 מ"ר" שעה שלטענתו צריך היה לחייבו לפי "כל נכס שלא פורט". הבנק ביסס טענותיו על הנוהג המתמשך שבא לידי ביטוי בצווי הארנונה משנים קודמות, אשר הבחין באופן ברור בין בנקים ובין עסקים אחרים. להוכחת ההפרדה בין "בנקים" ל"עסקים", נסמך הבנק על פסיקה, היתרים נוספים משנים שונות, צו המיסים וחוזר מנכ"ל.

בדחותו את טענת הבנק, הדגיש ביהמ"ש כי לעיתים ההפרדה בין "בנקים" ל"עסקים" נעדרת, לעיתים עמומה ולעיתים ברורה. כך או אחרת, אין לראותה ללא התכלית בגינה היא נעשתה; ולא ניתן לומר כי היא מצביעה בברור על כך שמקום בו לא מצויין סיווג נפרד לבנקים אין לכלול אותם במסגרת סיווג "עסקים".

כך, למשל, נקבע בבג"צ 462/78 כי בשל תכונותיהם הייחודיות של הבנקים, מהווים אלו עסק מסוג שונה וייחודי עד כדי היותם "ענף שלם של המשק" ולפיכך ניתן לחייבם בתעריף גבוה במיוחד. ההבחנה נועדה לצורך שילוב יסוד כלכלי במבחן השימוש בנכס. לא עולה ממנה הקביעה כי מכאן ואילך לא ייחשבו יותר בנקים כ"עסקים", וכי בכל הנוגע לחיובי ארנונה יופעל הסדר שונה לגביהם. יתר על כן, את ההבחנה לה טוען הבנק אין לראות במנותק מתכליתה - כאשר התכלית הינה מימושה של המטרה הסוציאלית בדבר חלוקת נטל המס על פי מידת היכולת.

בבג"צ 397/84 חזר ביהמ"ש והבחין בין הבנקים לבין "משרדים אחרים או עסקים אחרים", למען אותה תכלית. אף שהבנק הובחן במקרה זה מעסקים אחרים, ודאי שאין לומר כי הבחנה זו הינה מכאן ואילך, וכי מאחר והוצא הבנק מסיווג "עסק" לעניין אחד, לא יוכל הוא להכלל בתוכו שוב, אם יתבקש הדבר בנסיבות העניין.

ביהמ"ש הוסיף כי הבנקים הוכרו כבעלי הכנסה גבוהה במיוחד, ולפיכך מוקמו על ידי הרשויות השונות בראש סולם משלמי המס. כאשר מעונינים היו הן המחוקק והן מחוקק המשנה ב"ריסון" העלאת שיעורי הארנונה ביחס לבנקים - הם עשו כן במפורש. הפרוש הראוי ביותר להיתר במקרה זה, הן מבחינת כוונת המחוקק והן מבחינת תכלית החוק, הינו הפירוש שנתנה העירייה, ועל פיו בנק הינו "עסק". העיריה פעלה אפוא כדין, ודין תביעתו של הבנק להדחות.

ת"א 001228/00 (נצרת) בנק דיסקונט לישראל נ' עירית עפולה.

_________________
* המאמר מפורסם באדיבות מערכת סקירה משפטית.