בקיעים בסופיות השומה של הארנונה
בעקבות בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית
לביטוח בע"מ ובעקבות רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזז.
מאת: משה וקנין
|
|
א. מבוא
פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות והצווים לפיה והוראות אחרות בחיקוק תשלום
ארנונה כללית רשאי תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום, להשיג עליה לפני מנהל
הארנונה על יסוד טענות אלה:
1. הנכס שבשבילו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום.
2. נפלה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו.
3. הוא אינו מחזיק כמשמעותו בסעיף 1 ו-269 לפקודת העיריות.
מנהל הארנונה (שמונה ע"י המועצה) ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה. לא
השיב תוך שישים יום, יחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה. הרואה עצמו מקופח
בתשובת מנהל הארנונה, רשאי לערור עליה לפני ועדת ערר ולאחר מכן לפנות לבית המשפט
המחוזי - והחלטתו הינה סופית.
הכלל העולה מחוק הערר הוא, כי הדרך היחידה לתקיפת ההחלטה המנהלית באשר לשומת
הארנונה, הינה זו הקבועה בו. מי שנמנע מלעשות כן, החמיץ את האפשרות שניתנה לו
לתקיפת השומה, והחלטת המנהל כמוה כפסק דין שאפילו הוא מוטעה, הרי משלא ערערו
עליו בדרך ובמועד הקבועים לכך, הפך לסופי. אם האזרח נמנע מלתקוף את השומה בדרך
שנקבעה, הרי שניתן ליחס לו החלטה לשלם את הנדרש, או שניתן ליחס לו תשלום מתוך אי
אכפתיות גמורה.
העקרונות לעיל נועדו לקביעת סופיות השומה, שאלמלא כן, אין רשות יכולה לנהל את משק
הכספים שלה בצורה תקינה.
אותו עקרון סופיות השומה הוא שהביא את המחוקק לחוקק את חוק הערר לעניין תקיפת
החיוב בארנונה. בחוק זה, כפי שפורט לעיל, מפורטים הסמכויות הענייניות, ההליכים,
המועדים והעילות לתקיפת השומה. כל טענה שיש לנישום, יש להעלותה ע"פ חוק הערר,
משלא עשה כן, הפכו החיובים בארנונה, לגבי אותן שנים שלא השיג עליהן במועד, לסופיים.
אין לכל רשות מנהלית, ועדה או בית משפט, למעט הקבועים בחוק הערר, הסמכות העניינית
לדון בתביעת תובע להשבת כספים כלשהם. לעניין זה, יפים דבריה של כב' השופטת גרסטל
בעניין פס"ד אבינירי 3 בעניין הסמכות הייחודית המופיעה בחוק הערר "משניתנה הסמכות
הייחודית לדון בטענות אלו למנהל הארנונה וועדת הערר, אין לבית המשפט סמכות עניינית
לדון בטענות, ולכן אם לא העלה בעל הדין שכנגד את טענת תחולתו של סע' 3 הנ"ל - חייבת
הייתה השופטת קמא להעלותו מיוזמתה, שכן פסק דין או החלטה שניתנו בחוסר סמכות
בטלים".
להלן תובא תמצית הפסיקה (בעיקר של בית משפט העליון) שהתייחסה לעניין עקרון סופיות
השומה: בפסק דין עוזרי 4. נאמר "משעבר זמנה של הגשת הערר ולא הוגש ערר, זכאית
הרשות המקומית לראות את השומה הנידונה כסופית, ועל כן יש לראות באי הגשת ערר
במועדו הקבוע בחוק, משום הודעה מכללא מצד האזרח שנדרש לשלם, בחבותו לשלם".
בפסק דין זיס 5 נאמר "על כורחך אתה אומר, שגם מעשה המנהל, השומה עצמה, אם לא
השיגו עליה תוך מועד הקבוע בפני בית הדין, היא סופית ואין אחריה ולא כלום". ובעמוד 627
מול האות ז' "היוצא מכאן שבין אם הגיש הנישום ערר לועדת ערר ועררו נדחה ובין אם לא
הגיש והזמן לכך עבר, עניין שנדון בערר, או אפילו לא נדון אך יכול היה להיות מובא לדיון, אין
להעמידו בסימן שאלה עוד" ובעמוד 628 רישא "אם לא בא העניין בפני ועדת ערר, אין לך
אמנם מעשה בית דין כמשמעותו הטכנית, אך שומה, שאין לערור עליה עוד, מונעת את
הנישום מלהתנכר לחבות שנקבעה בה. מעשה המנהל כמעשה בית דין". ובעמוד 628, מול
האותיות א-'ב' סיפא "... ואין הוא רשאי לעקוף את ההליך שנקבע לצורך כך ולהעלות את
הטענה עכשיו בפני בית המשפט". למותר לציין את האמור בעמוד 630 מול האות א' סיפא
"מטרתן הגלויה של הוראות אלה היא לאפשר, עד למועד קבוע, אומדן הכנסותיה של רשות
מקומית, ואמנם ברי שרשות מקומית לא תוכל לנהל ענייניה כיאות אם יוכל נישום, אחר עבור
שנים, לחלוק על חבותו".
על טעם אחרון זה חזר בית המשפט העליון גם בבג"צ סולי קלפיש 6. פסק דין נוסף שחזר על
העקרונות לעיל הינו בדיע רמאדאן 7 וכן בפסק דין קיטאי 8, שם נדחתה התביעה על הסף,
בטענה שגם טענת חוסר סמכות או חריגה מסמכות יש לטענה בהליכי ההשגה והערר. ראה
בעמוד 400 מול האותיות א-'ד' ומול ו-'ז ' ובעמוד 401 מול האותיות ג-'ו'.
פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות הינם בעניין טיטלבאום 9, וכן פסק דין חברת מצות ישראל בע"מ 10
ופס"ד מיכקשוילי 11 ובג"צ הידוע דשנים וחומרים כימיים 12, שם נאמר "הלכה היא
מלפנינו, כי כאשר קובע המחוקק מפורשות דרך ייחודית לערעור או להשגה על החלטה כלשהי
מנהלית או משפטית - אזי על המערער לפנות ולילך בדרך זו". בית המשפט העליון, חזר על
הלכה זו בבג"צ דשנים (מספר 2) 13 ושם נאמר בעמוד 11 מפני כב' השופט א' גולדברג
"נסיבותיו המיוחדות של פסק הדין הקודם (הכוונה לבג"צ דשנים הראשון - מ.ו.) שהצדיקו
לדעת הרוב את הדיון בנושאים "הטכניים", אינן קיימות בענייננו. לפיכך, ואף אליבא דרוב
בפסק הדין הקודם, אין כל הצדקה כי נסיג בבג"צ 92/1468 את גבולם של הפורומים
שהוסמכו לדון בכגון דא בחוק הערר. מה עוד שדעת חברי השופט אור והנמקותיו בפסק הדין
הקודם מקובלות עלי, ואף לדעתי אין עלינו להידרש לעניינים המנויים בסעיף 3 לחוק הערר
שבעיקרם נוגעים לעובדות), כשאין לראות את הדיון בהם כדיון אגבי, כמובנו בסעיף 76 לחוק)
בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, ובירורם אינו נדרש לבירור מחלוקות אחרות
שבסמכותנו".
אם היה ברור עד כה כי מלשון החוק עולה בבירור עקרון סופיות השומה, ושזוהי אף עמדת
ההלכה הפסוקה כפי שהובאה לעיל, הרי שפסיקת בית המשפט העליון בבר"ע 91/2824 (לה נסיונל)
ורע"א 96/7669 (קזז) וכפי שיובאו בפרוט להלן גרמו לבקיע רציני בכך. בהלכות
שנקבעו, בהשלכותיהן ובמסקנות העולות מהן, אעיר את הערותיי.
ב. הלכת לה-נסיונל 14
1. משיבה, שהינה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, החזיקה שנים רבות נכסים ברחוב שמריהו
לוין 10 בחיפה (להלן: "המשרד").
2. המערערת (עיריית חיפה) חייבה את המשיבה בארנונה כללית כמחזיקה במשרד הנ"ל,
בחשבון המתנהל ע"ש המשיבה.
3. מרכיבי החיוב מתבססים על האמור בפקודת העיריות/חוק ההסדרים ובצו המסים
העירוני. בין שאר מרכיבי החיוב, מופיע נתון בדבר שטח הנכס. שאר הנתונים, אזור סיווג וכו',
אינם רלבנטיים לענייננו.
4. יצוין, כי מדי שנת מס מתקבלת החלטת מועצת העירייה בדבר צו המסים לאותה שנת
כספים (כיום עד 12/1), נשלחות בהתאם הודעות תשלום לחייבים בארנונה ובהן פירוט
סיווגיהם, שטחי נכסיהם והסכום לתשלום.
5. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי בכל שנות המס נשוא התביעה, נשלחו למשיבה הודעות
תשלום כמוסבר לעיל, ובהן, בין היתר, פירוט שטח הנכס.
6. כמו כן, אין מחלוקת כי המשיבה פנתה לעירייה רק בשלהי שנת הכספים 88/87 בהשגה
לגבי שטח הנכס ובטענה, כי השטח שבו היא מחזיקה קטן מהמפורט בהודעת התשלום.
7. אין מחלוקת כי בעקבות ההשגה הנ"ל, העירייה מדדה את שטח המשרד ונמצא כי הוא קטן
מהמפורט בהודעת התשלום והחיוב תוקן בהתאם (השטח שנמצא 183 מ"ר, השטח שחויב
בטעות היה 260 מ"ר). המשיבה זוכתה בגין התקופה מיום השגה ואילך.
8. המשיבה דרשה תיקון החיוב והחזר כספים ששילמה ביתר לטענתה אף לגבי שנים שקדמו
להשגתה (דהיינו לפני שנות המס 88/87), והעירייה סירבה להיענות לבקשה וזאת תוך כדי
שהיא מסתמכת על סופיות השומה שבחוק הערר. כאשר המשיבה לא השיגה לגבי שנות מס
קודמות ל - 88/87, הפכו השומות בארנונה לסופיות, ולפיכך אין להתייחס לתשלומים לפיהן
כאל תשלומים ביתר.
9. בערכאה הראשונה, הגישה המערערת (שהינה המבקשת בבית משפט השלום) בקשה
לדחיית התביעה על הסף בבית משפט השלום (ת"א 88/710) וטענה שכתב התביעה אינו מגלה
כל עילה. המערערת (המבקשת) טענה, כי הייתה מוטלת חובה על המשיבה לנקוט בהליכי ערר
ובמועדים שנקבעו לכך בהתאם לחוק הערר ומשלא עשתה כן, הרי שהשומה הפכה לסופית.
על כן, התשלום אינו תשלום ביתר ואין כל עילה לתביעת השבה.
כב' השופט פיכמן דחה את בקשת המערערת (המבקשת) וזאת לאור שתי עילות נפרדות
שהועלו ע"י המשיבה:
א) "השבה" מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.)
ב) "רשלנות" במובן האמור בסעיף 35 של פקודת הנזיקין (נ"ח).)
טענת המשיבה הייתה - שמעשה העירייה, בשעה שקבעה בדרישתה לתשלום הארנונה, ששטח
משרד המשיבה הינו 260 מ"ר (במקום 183 מ"ר שהוא השטח הנכון), מהווה מעשה של
התרשלות, שכן כך נמנעה העירייה (המבקשת) מלנהוג בזהירות ובמיומנות כפי שהייתה
צריכה לנהוג כאשר קבעה את שטח המשרד לצורך חיוב בארנונה. בכך ביצעה העירייה
המבקשת) כלפיה מעשה רשלנות במובן סעיף 35 הנ"ל, וכתוצאה ממעשה הרשלנות נגרם לה )
נזק כשיעור ההפרש שנגבה ממנה ביתר, סכום הפרש זה היא תבעה, כאשר לדבריה אין
להעלות על הדעת לאפשר לעירייה להשאיר בידיה סכומי כסף שנגבו מהאזרח שלא כדין
כתוצאה מרשלנותה של המערערת (העירייה) ועריכת תחשיבים שאין להם אחיזה במציאות.
כב' השופט פיכמן החליט לא לדחות את התביעה על הסף ואיפשר למשיבה להוכיח את
טענותיה כמפורט לעיל.
ערעור של המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 89/115 נדחה ע"י כב' השופט ד'
קציר ביום 90.12.23, ומכאן הוגשה ע"י העירייה בר"ע 91/2824 לבית המשפט העליון להרשות
לה לערער על פסק הדין של כב' השופט קציר לגבי דחיית הבקשה לסילוק על הסף.
כב' הנשיא שמגר דחה את הבר"ע על אף שטען כי מקובל עליו שיש לפעול בהתאם לחוק הערר
במקרים המנויים בסעיף 3. סיבת הדחייה נומקה בכך שאין בחוק הערר הוראה החוסמת
פנייה בתביעה רגילה לבית המשפט כאשר הדיון בפני בית המשפט כולל בין היתר את הטענה
של התרשלות של הרשות המקומית, עניין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף.
ג. הלכת קזז 15
נתן קזז (המשיב) החזיק והפעיל פאב בנהריה מאז שנות ה-80. העירייה סיווגה את הנכס
כחנות לצורך תשלום ארנונה. שיעור הארנונה בצו המסים של העירייה גבוה פי שניים מזה
שנקבע בעבור פאב.
1. בשנת 1984 נקבע ע"י מועצת עיריית נהריה כי עסקי פאב יחויבו במחצית הסכום של
תשלומי הארנונה לעומת עסקים המסווגים כחנות.
2. על אף קביעה זו, העירייה לא עשתה בדיקה מחודשת והמשיכה לחייב את המשיב בתשלומי
הארנונה עפ"י סיווג הפאב כחנות. כך, יצא, שהמשיב שילם תשלומי ארנונה ביתר.
3. בשנת 1990 התברר למשיב כי חויב בתשלומי יתר בארנונה. המשיב פנה בדרישה לעירייה
שתשיב לו את הכספים שלא היה חייב לשלם. העירייה הסכימה להשיב את תשלומי היתר
משנת 90, מועד בו הבחין המשיב בטעות ופנה לעירייה.
4. העירייה סברה כי היה על המשיב להשיג על תשלומי הארנונה תוך 90 יום מיום קבלת
הודעת התשלום, עפ"י חוק הערר, אם לא השיג במועדים אלו, הרי שאבדה זכותו לקבלם
במועד מאוחר יותר, והשומה הינה סופית.
5. המשיב (שהינו התובע בבימ"ש השלום) ביקש בתביעתו להורות לעירייה להשיב לו את
התשלומים שנגבו ממנו ביתר.
6. בית משפט השלום דחה את הגנת העירייה באשר לייחוד הסמכות של מנהל הארנונה,
וועדת ערר לפי סעיף 3 לחוק הערר והשתית את החלטתו על האמור בבר"ע 91/2824 (לה
נסיונל הנ"ל) כאשר סבר, כי בכתב התביעה גלומה הטענה שהעירייה התרשלה, ואם כך,
בהסתמך על הבר"ע הנ"ל, הרי שאין בחוק הערר הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה
כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות
המקומית, עניין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף.
7. בית משפט השלום קבע, כי העירייה התרשלה בסווגה נכס זה כ"חנות" והעירייה יכלה
לצפות כי סיווגו הלא נכון של נכס עלול לפגוע בכיסו של המחזיק בו והיה עליה לנקוט בצעדים
לבירור מהותו של העסק המתנהל בו בטרם יידרש המחזיק בנכס לשלם את הארנונה שנקבעה
לו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי קזז התרשל, שכן, מה שגילה בתחילת שנת 1991 יכול היה
לגלות בשלב מוקדם יותר. בהתחשב בכך ששני צדדים התרשלו החליט בית משפט השלום, כי
על העירייה להשיב לקזז רק מחצית הסכום שנגבה ממנו ביתר.
8. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (בע"א 94/128), קיבל את
ערעורו של קזז ודחה את הערעור הנגדי של העירייה, וקבע שההחלטה להשיב לקזז רק
מחצית הסכום שניגבה ממנו ביתר הינה החלטה מוטעית.
9. בית המשפט אמר כי התרשלותו של קזז לא גרמה כל נזק לעירייה ולפיכך אין בה כדי
להכשיל את זכות ההשבה ולהצדיק את התעשרותה ולו רק במחצית הסכום ששולם לה על ידו ביתר.
10. בית המשפט ציטט קטע נוסף מההחלטה שניתנה בהלכת לה-נסיונל, אשר זו לשונו:
"אוסיף כי על עמדת המערערת גם מכבידה העובדה שאין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם
למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה הייתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות
כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות".
לאור האמור לעיל, בית המשפט קיבל את ערעורו של קזז ודחה את הערעור שכנגד של
העירייה. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה ע"י העירייה בקשת רשות ערעור. בית
המשפט העליון, מפי כב' השופט גולדברג, שכתב את פסק הדין על דעת כב' הנשיא אהרון
ברק, וכב' השופטת שטרסברג-כהן, דחה את בקשתה של העירייה וקבע את הקביעות הבאות:
1. אין לקבל את טענת העירייה, כי חיוב העירייה להחזיר את כל הכספים אשר גבתה מעבר
לנדרש יביא להצפת בתי המשפט בתביעות. עובדתית, מספר המקרים בהם נדרש בית
המשפט לעסוק בסוגיה זו הוא קטן מאוד ועל כן אין מקום לטענת העירייה.
2. כאשר ברור שהאזרח שילם ביתר מכפי שהוא חייב מכוח הדין, על העירייה להשיב לו
כספים ששילם אף ללא דיון בבית משפט.
3. סעיף 3 לחוק הערר, הורחב בפסיקה המשפטית, כך שיש להרחיב את מספר המקרים בהם
מוקנת הזכות להשיג על הארנונה, וכן סעיף זה אינו חוסם פניה בתביעה רגילה בפני בית
משפט רגיל, כאשר עולה טענה של התרשלות הרשות המקומית.
4. רשלנות העירייה התבטאה בכך, שעפ"י סעיף 287 לפקודה היא מוסמכת להיכנס בכל עת
סבירה לנכסים לשם קביעת סיווג הנכס לפי מהות העסק שמתנהל במקום ולחייב ארנונה
בהתאם. במקרה דנן, הארנונה לגבי בית עסק מסוג פאב נקבעה, לראשונה, בתחומי עיריית
נהריה בשנת 1984. חובה היה עליה ליידע את קזז על סיווג החדש. תחת זה נהגה העירייה
ב"שב ואל תעשה" והמשיכה לגבות עבור העסק ארנונה לפי סיווג של חנות.
5. בית המשפט העליון קבע, שמצב דברים זה היווה, ללא ספק, מעשה התרשלות מצד
העירייה. אפילו היה לקזז חלק במעשה הרשלנות, לא היה בכך כדי לשלול ממנו את זכות
ההשבה המלאה.
התוצאה הסופית, בקשת רשות ערעור שהוגשה ע"י העירייה נדחתה.
ד. הערות וביקורת להלכת קזז
1. בחוק הערר נקבע עקרון סופיות הדיון בעניינים המפורטים בו, בהתייחס לארנונה הכללית.
חוק זה הינו בגדר "לקס ספציאליס" בסוגיית הארנונה. ההלכה שנקבעה בפסקי הדין הנ"ל
הינה, כי חייב ונישום שלא נקט בהליכים עפ"י חוק הערר שהינו כאמור "לקס ספציאליס"
הופך חיובו לסופי, כאילו ניתן פסק דין לגביו, וממילא התשלום אינו תשלום יתר ועל כן אין
לדבר כלל על השבתו.
2. כאשר קיים חוק מיוחד שמסדיר את הליכי הערר אין להשאיר בידי החייב, שלא נקט
בהליכים אלה, עילות נוספות כגון: עילת הרשלנות כעילה להשבת תשלום מס. דבר זה בעצם
נותן אפשרות לתקוף, בדלת האחורית, בהתאם לעילה נוספת ועצמאית, אשר לא נקובה כלל
בעילות חוק הערר.
3. עילת הרשלנות אינה מוזכרת כלל בחוק הערר ומבדיקה נראה שהמחוקק לא הטיל כל
חובה על הרשות המקומית לבדוק מידי שנת מס את שטחי הנכסים אשר להם היא שולחת
דרישות תשלום. יש הנחה שהחיובים הינם תקפים ונכונים לאור סעיף 318 לפקודה המציין
"פנקסים ראיה לכאורה - פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי
הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית
השומה ועל תקפן".
4. חוק הערר מאפשר לנישום/החייב בלבד להגיש השגה לעירייה, אין אפשרות הפוכה. כך
יוצא שחוק הערר מטיל על הנישום החייב בארנונה את החובה כאשר נפלה טעות בגודל הנכס
לפנות לעירייה ולהגיש את ההשגה. כך, שעל פני הדברים אין כל מקום לדבר על
טענת רשלנות במסגרת חוק הערר.
5. פרקטית - יש לזכור כי מדובר בעשרות אלפי חיובים, כאשר יש תחלופה רבה (בעיקר
בעסקים) של שוכרים, ושינויי חזקה במשך שנה, תוספת שטח או הפחתה, שינויים בסיווגים.
כיצד ניתן ליחס רשלנות לרשות המקומית במצב זה? כוונתי, כיצד תוכל רשות להוכיח עובדות
שאירעו לפני 5 ,3 שנים גם אם יבואו 50 עדים שיעידו שהמקום היה "פאב", כיצד תבדוק
זאת? אין לעירייה כלים לבדוק את המצב העובדתי שהיה בעבר. הלוא ידוע שעובדות יכולות
להשתנות (במיוחד כשמדובר על תוספת שטחים, או שינוי בשימושים). ברגע שנכיר בעילת
הרשלנות כפי שקבע כב' הנשיא, הרי שהוא מטיל חבות על העירייה לבדוק כל נכס, בתחום
הרשות המקומית, לפני שליחת דרישות תשלום שנתיות מידי שנת מס. אין ספק שהרשויות
המקומיות לא יכולות לעמוד בנטל זה, והרשות לא הייתה יכולה לקיים את חובותיה
וסמכויותיה בהתאם לפקודת העיריות. פקודת העיריות הכירה באי יכולתה של הרשות לדעת
מה קורה בכל נכס ונכס ועל כן הטילה חובה על הודעה על פרטי עסקה (מכר, שכירות) על בעל
הנכס או נציגו (ראה סעיף 326 לפקודת העיריות). יש חובה להודיע ואין ההודעה פועלת
רטרואקטיבית אלא מיום הדיווח ואילך בלבד. מגמה זו אף בוטאה בפסיקת בית המשפט
העליון בפסק דין מיכקשוילי 16 שם נאמר ע"י כב' השופט ג' בך "ניכר בפקודת העיריות (נ"ח),
כי מגמתה שלא להכביד על העירייה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה "מחזיק" לגבי
נכס מסוים לצורך תשלום ארנונה. בדרך כלל רשאית היא להסתמך על רישום ועל הודעות
מתושביה בדבר שינוי מצב. כך, למשל, נאמר בסעיף 326 לפקודה, כי מי שחדל להיות בעלים
או מחזיק של נכס (ומשום כך, כמובן, אין ביכולתו לעשות שימוש בנכס), חבותו בתשלום
ארנונה מסתיימת רק עם משלוח הודעה על כך לעירייה, ולא עם חדלות הבעלות או החזקה
בפועל. וכך גם קובע סעיף 330 לפקודה, המסדיר מצב בו נכס נהרס או "ניזק במידה שאי
אפשר לשבת בו", כי המחזיק יחדל לחוב בארנונה רק משמוסר הוא הודעה על האירוע
לעירייה...".
6. אין ספק שבעל נכס אשר מחזיק בנכס בפועל הוא שיודע או צריך לדעת את גודל נכסו,
והנחה זו לדעתי, היא הבסיס לחוק הערר, ועל כן, לנישום ניתנה הרשות, רוצה לנצל אותה,
ינצלה, ויגיש השגה על החיוב שחייבה אותו הרשות המקומית בהודעת התשלום. אם לא הגיש
השגה וערר לפני מי שהוקנתה לו הסמכות העניינית לכך, בהליכים ובמועדים שנקבעו לכך
בחוק הערר, הרי החיוב לאותה שנת מס הינו סופי ואין לערער יותר על כך.
7. יוצא, שהדרך לתיקון טעות בחיוב כפי שנקבע ע"י המחוקק בחוק הערר מוטל על
הנישום/החייב שעליו להפנות את תשומת הלב ולהשיג על הטעות. היה וצדק החייב בהשגתו,
על הרשות המקומית לתקן לשנת המס שלגביה השיגו, התיקון יצפה פניו לעתיד אך לא לפני
העבר. מגמה זו אף מתיישבת עם ההלכה הנוהגת "שכל הטוען לפטור ממס עליו הראיה
להראות כי הוא בא בתחומי הוראת הפטור". ראה בפסק דין מ.ל.ל. 17 הסמכות העניינית
לתיקון החיוב בגין טעות בשטח, הינה בהשגה למנהל הארנונה ואם דחה את ההשגה פונים
לועדת ערר ומשם לבית המשפט המחוזי.
8. הבאת הנושא לדיון לבית המשפט שלא כפי שקבוע בחוק הערר גורם לעקיפת חוק הערר
ויצירת ערעור נוסף בדרך עקיפה, ואין ספק שהמחוקק לא התכוון לכך בחוקקו את חוק הערר.
9. יש לזכור שרשות מקומית פועלת על פי תקציב, שנקבע מראש ומסי הארנונה מהווים חלק
חשוב הימנו, כך שהשבה מאוחרת, בגין חיובי הארנונה שלא השיגו בגינם ולאחר שהעירייה
כבר עשתה שימוש בכסף לצרכי הציבור, תפגע קשות וללא הצדקה בציבור עצמו. וזה יבוא על
חשבון התקציב השוטף ויפגע בשירות שיינתן לכלל האזרחים.
10. יצוין כי בתאריך 94.7.8 18 תוקן חוק הערר ע"י הוספת סעיף 7 א' כדלקמן: "בהודעת
תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר
האמורים בחוק זה". משמעות התיקון שרשות מקומית חייבת לציין בהודעת התשלום
השנתית שנשלחת לנישומים את זכות ההשגה, עילות ההשגה, מועדי ההשגה, בפני מי משיגים
וכו'. תיקון זה מאפשר לנישום לבדוק את הדרישה שהוא קיבל מהרשות ובכך להדוף טענה
מצידו שאין הוא יודע את זכויותיו.
בית המשפט הנכבד, התעלם "ממאזן הנוחות" המחייב אף הוא, כי הנטל להודיע ולעדכן את
העירייה, בדבר שינויים שונים, יהא מוטל על שכמו של הנישום, בהיותו מחזיק או בעל זכות
שכירות חוזית, שאם לא כן, יפגע הדבר בהכנסות הרשות המקומית וכן בסופיות השומה.
ה. סיכום
נראה שיש להשאיר את ההלכה שרווחה בבית המשפט העליון ואשר נאמר בה במפורש שחוק
הערר הינו חוק מיוחד לתקיפת חיובי ארנונה.
אין להכניס עילה חדשה המכונה "עוולת הרשלנות" לחוק הערר. יש לפרש את המושג "נפלה
טעות בציון גודל הנכס" בחוק הערר ככולל בתוכו את עוולת הרשלנות, וממלא מי שלא נוקט
בהליכים בהתאם לחוק הערר ובמועדים שנקבעו בו, הרי שהחיוב הינו נכון, אמיתי וסופי.
כל תשלום שנעשה ע"י הנישום לגבי העבר ואשר לא הוגשה בגינו השגה אינו נחשב כתשלום
יתר ואין לדבר על השבתו כלל. כל תוצאה אחרת, תגרום לכך, שהרשות המקומית צפויה
להיתבע בכמות גדולה (וזה מה שקורה במיוחד לאחר פס"ד "קזז") בטענות שונות ומשונות,
כאשר חוק הערר יעשה פלסתר וירוקן מכל תוכן.
--------------------------------------------------------------------------------
1. החלטה ניתנה ע"י כב' הנשיא שמגר לשעבר ב - 91/10 (טרם פורסם).
2. פסק הדין ניתן ע"י כב' השופט גולדברג ב - 98.5.5 (טרם פורסם).
3. בר"ע 96/1527 דבורה אבינירי נ' עיריית תל -אביב - יפו, החלטה של כב' השופטת ה. גרסטל מ-96.6.2 (טרם פורסם).
4. ע"א 98/267 יחיאל עוזרי נ ' עיריית ראשון לציון, פד"י כב(2) עמ 711 '.
5. ע"א 68/714 יהודה זיס נ ' מועצה מקומית אשדוד, פד"י כג(2) עמ 623 ', בעמוד 627 מול האות ו'.
6. בג"צ 84/129 סולי קלפיש נ ' המועצה המקומית סביון פד"י לט(2) עמוד 110, עמ 112 ' מול האותיות ב', ד', ה-'ו'.
7. ע"א 77/157 מדינת ישראל נ ' בדיע רמאדאן פד"י לב(2) עמ 673 ', בעמוד 675 מול האותיות א' סיפא, ב' רישא.
8. ע"א 85/367 מדינת ישראל נ ' יהונתן קיטאי, פד"י מא(3) בעמוד 398
9. ע"א 90/251 עיריית ירושלים נ' טיטלבאום אברהם בפ"מ תשנ"א ב', עמ 427 ' וראה בעמוד 429 קטע אחרון ובעמוד 430.
10. ע"א 90/1130 חברת מצות ישראל בע"מ נ ' עיריית פתח תקוה, בפ"ד מו(4) עמ 779 '.
11. ע"א 89/739 א' מיכקשוילי נ ' עיריית תל אביב-יפו בפ"ד מ"ה(3) 769.
12. בג"צ 89/764 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ ' עיריית קריית אתא, בפ"ד מו(1) עמ 793 '.
13. בג"צ 92/1468 91/3369 90/5705 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא (טרם פורסם).
14. בר"ע 91/2824 עיריית חיפה נ' לה-נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ.
15. רע"א 96/7669 עיריית נהריה נ' נתן קזז.
16. ע"א 89/739 א' י' מיכקשוילי אח' נ ' עיריית תל אביב -יפו, בפ"ד מה(3) עמוד 769 בעמוד 775 ב', ג'.
17. ע"א 86/852 פקיד שומה ירושלים נ' מ.ל.ל חיפה עיבוד נתונים אלקטרוניים בע"מ ואח ' פ"ד מג(1), בעמוד 689 א'.
18. פורסם בס"ח 1471, כ"ט בתמוז תשנ"ד 1994.7.8.
|
|
עמוד השער 
משפט 