|
ת"א 2670/01
איאד סאמי קומרי (המבקש בה"פ 512/01 והנתבע בת"א 2670/01)
נ ג ד
עיריית ירושלים (המשיבה בה"פ 512/01 והתובעת בת"א 2670/01)
בית משפט השלום ירושלים
בפני כב' השופטת אורית אפעל-גבאי
[17.9.2002]
חורי נעים ב"כ המבקש
משה וגנר ב"כ המשיבה
פסק דין והחלטה
כללי
1. בפני שתי תביעות שהדיון בהן אוחד.
האחת, ה.פ. 512/01, בה עתר המבקש למתן פסק דין אשר יצהיר, כי לא החזיק בנכס הנמצא בשכונת א-טור והרשום במרשמי המשיבה כנכס שמספרו 172–30669–0139–003 (להלן: הנכס), זולת תקופה של 8 חודשים החל ביום 15.07.88 ועד 15.03.89, וכי אין הוא חייב כלל בתשלומי ארנונה עבור הנכס. השניה, ת.א. 2670/01, בה ביקשה המשיבה – התובעת – לחייב את המבקש – הנתבע – בתשלום סך של 47,644.62 ₪ בגין חוב ארנונה עבור הנכס לתקופה שמיום 15.07.88 ועד ליום 28.02.97.
המבקש ב-ה.פ. 512/01, הוא הנתבע ב-ת.א. 2670/01, יכונה להלן "המבקש", ואילו המשיבה ב-ה.פ. 512/01, היא התובעת ב-ת.א. 2670/01, תכונה להלן "המשיבה".
הרקע העובדתי
2. ב-ה.פ. 512/01 טוען המבקש, כאמור, כי אין לחייבו בתשלום ארנונה עבור הנכס. המבקש מאשר את החזקתו בנכס כשוכר למשך 8 חודשים בתקופה שבין התאריכים 15.07.88 ועד 15.03.89. לטענתו, בתום תקופת השכירות החזיר את החזקה בנכס לבעליו, ולמיטב ידיעתו מאז החזיקו בנכס אחרים. בחודש מרץ 1999, עת פנה המבקש לעיריית ירושלים על-מנת להסדיר את רישומו כמחזיק בנוגע לדירה ששכר, נודע לו כי רובץ על שמו חוב ארנונה בסכום של כ-47,000 ₪ עבור הנכס. זאת, על יסוד החזקתו כביכול בנכס מיום 15.07.88 ועד ליום 28.02.97. המבקש מסר לעירייה תצהיר המפרט את מועדי החזקתו בנכס וסבר כי בכך באה התקלה על תיקונה, ואולם בתאריך 23.11.00 התברר לו כי הוטל על חשבונו עיקול מנהלי על-פי סעיף 319 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: פקודת העיריות).
המבקש טוען, כי המשיבה לא היתה מוסמכת להטיל עיקול מנהלי בגין חוב הארנונה הנטען, שכן הטלתו של עיקול כזה מותנית, על-פי הוראות סעיף 319 לפקודת העיריות, בכך ש"... החייב סירב לשלם או לא שילם את הסכום המפורש בהודעה כאמור בסעיף 306..". היינו, הסמכות להטלת עיקול מותנית בהמצאת הודעת דרישה. דא עקא, המבקש הצהיר, כי בשום שלב מאז עזב את הנכס ועד להגשת התביעה לא קיבל דרישה לתשלום חוב ארנונה בגין הנכס. עוד הוסיף המבקש, כי במשך 4 השנים האחרונות עובר להגשת התביעה התגורר בירושלים. במהלך שנים אלה התנהל אצל המשיבה חשבון ארנונה על שמו בנוגע לשתי דירות ששכר, והודעות על חיוב בארנונה נשלחו לכתובתו הרשומה במרשמי העירייה.
סיכומם של דברים. המבקש טוען כי הוא זכאי שינתן פסק דין המצהיר כי החזיק בנכס אך בתקופה שמיום 15.07.88 ועד 15.03.89, ולכן הוא חייב בארנונה רק בגין תקופה זו. ואולם, עילת התביעה של המשיבה נגד המבקש בגין חוב הארנונה האמור, התיישנה. לכן, יש להצהיר גם כי צו העיקול המנהלי שהוטל בתאריך 23.11.00 מחוסר תוקף ובטל מעיקרו.
3. טענות המשיבה מגולמות בתשובתה להמרצת הפתיחה.
המשיבה טוענת, כי המבקש חייב בתשלום ארנונה בגין החזקתו בנכס בתקופה שמיום 15.07.88 ועד 28.02.97. עוד נטען, כי בתאריך 29.07.93 נערך סקר נכסים, ונמצא כי המבקש מחזיק בנכס.
למשיבה לא נמסרה בכל התקופה הרלבנטית כל הודעה כדין על הפסקת החזקתו של המבקש בנכס. לכן, גם אם לא החזיק המבקש בפועל בנכס, הוא הופך מכוח הוראות הדין למחזיק עקב אי מסירת הודעה במועד למשיבה על הפסקת החזקתו. לנוכח אי תשלום חובות הארנונה פתחה המשיבה בהליכי גבייה מנהליים נגד המבקש על-פי הסמכות המוקנית לה בפרק 15 לפקודת העיריות ("גביית ארנונות"). אשר לטענת ההתיישנות, טוענת המשיבה כי טענה זו היא בבחינת מגן ולא חרב, היינו, יכולה לשמש טענת הגנה בלבד, ואין להעלותה במסגרת התובענה שהגיש המבקש. כמו כן, המדובר בטענה דיונית, אשר אינה מבטלת את החוב עצמו. זאת ועוד, טענת התיישנות יכולה להוות טענת הגנה מפני תובענה, ואולם לא ניתן להתגונן בטענה זו נגד הליך מנהלי דוגמת עיקול על-פי סעיף 319 לפקודת העיריות.
4. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתאריך 18.12.01 הסכים ב"כ המשיבה לבקשת ב"כ המבקש, כי העיקול המנהלי שהוטל על חשבונו של המבקש בתאריך 23.11.00 יבוטל.
עוד הסכימו הצדדים על רשימת עובדות מוסכמות, כמפורט להלן:
א. החוב נשוא התובענות מתייחס לתקופה שמיום 15.07.88 עד 28.02.97, כמפורט בפירוט החוב (נספח א' לתשובה להמרצת הפתיחה).
ב. המבקש הודיע על חדילת האחזקה לראשונה בחודש מרץ 1999.
ג. לצורך הדיון מוסכם, כי המבקש החזיק בנכס בפועל מיום 15.07.88 ועד ליום 15.03.89.
ד. מוסכם, כי המבקש לא שילם ארנונה לגבי התקופה בה החזיק בנכס בפועל.
ה. הודעות התשלום בגין ארנונה וכן ההודעה על הטלת העיקול המנהלי, נשלחו לכתובת הנכס.
ו. מוסכם, כי בשנת 1992 הוגשה תביעה נגד המבקש. יש להשלים את הברור בנוגע לתוצאותיה של התביעה והנפקות שלהן בדיון בתובענות הנוכחיות.
ז. מוסכם, כי המבקש רשום כמחזיק דירת מגורים בשכונת בית חנינא במשך ארבע השנים האחרונות ושהוא מקבל הודעות תשלום בגין אותה דירת המגורים לתא דואר ולכתובת הרשומה במירשם העירייה.
ח. מוסכם, כי נעשה סקר בנכס בתאריך 29.07.93 ולא מופיעה חתימה במקום המיועד לחתימת המחזיק בטופס.
באותה ישיבה הוחלט על הגשת סיכומים בכתב בשאלות השנויות במחלוקת בשני התיקים.
טענות הצדדים
5. בסיכומיו בכתב טוען ב"כ המבקש את הטענות הבאות: חוב הארנונה בגין תקופת החזקתו בפועל בנכס (מיום 15.07.88 ועד 15.03.89) התיישן. עוד נטען, כי התביעה בכל הנוגע לחובות הארנונה בגין השנים שקדמו לשנת 1994 התיישנה, משחלפו 7 שנים ומעלה ממועד התגבשותם ועד להגשת התביעה. אשר לחובות הארנונה בגין השנים 1994 עד 1997, היה ידוע למשיבה כי המבקש לא החזיק בנכס באותן שנים. בנסיבות אלה, נקיטת ההליכים המנהליים נגד המבקש והגשת התביעה האזרחית נגדו נגועים בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב (סעיף 8 לכתב הסיכומים מטעם המבקש).
אשר לטענת המשיבה, כי טענת התיישנות יכולה לשמש מגן בלבד ולא חרב, סומך ב"כ המבקש ידיו על פסק דינו של כבוד השופט ביין ב-ה.פ. (חי') 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון (תק-מח 2001(1) 7679), שם קבע בית המשפט בנסיבות הדומות לענייננו, כי טענה בדבר התיישנות יכולה להישמע גם מפיו של מי שמגיש תביעה לפסק דין הצהרתי. נקבע, כי בנסיבות אלה יש לראות את המבקש כמי שמתגונן בפני הליכי הגבייה והאכיפה בהם נוקטת הרשות. מבחינה מהותית, יש לראות את המבקש כנתבע לתשלום חיוב ארנונה, והעובדה שלימינה של הרשות עומדים אמצעי גבייה מנהליים שאינם מזקיקים אותה להליך שיפוטי, אינה מעלה ואינה מורידה (פיסקה 15 לפסק הדין). מוסיף ב"כ המבקש וטוען, כי בענייננו הגישה המשיבה תביעה אזרחית נגד המבקש, ולכן גם אם מנוע המבקש מלהעלות את טענת ההתיישנות שבפיו במסגרת המרצת הפתיחה, אין כל מניעה שיעשה כן כנתבע המתגונן בפני התביעה לתשלום חוב הארנונה במסגרת ת.א. 2670/01.
עוד טוען ב"כ המבקש, כי בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, ולנוכח השיהוי הרב בהגשת התביעה גם בנוגע לחוב שלא התיישן, מושתקת המשיבה ומנועה מלהמשיך בהליכים נגד המבקש. ב"כ המבקש מזכיר בסיכומיו, כי בשנת 1993 נערך סקר מטעם המשיבה (נספח ב' לכתב התשובה להמרצת הפתיחה). עיון בטופס הסקר מעלה, כי הוא אינו נושא את חתימת המחזיק. ודוק: לא נרשם "מסרב לחתום" או רישום דומה. משמעות הדברים היא, כי איש לא נמצא בנכס בעת עריכת הסקר, ובוודאי לא המבקש. מן האמור לעיל עולה, כי המשיבה ידעה או היה עליה לדעת, כי המבקש איננו מחזיק יותר בנכס. המשיבה בחרה להתעלם מידיעה פוזיטיבית זו, אשר הגיעה אליה באמצעות פקיד מטעמה, ולהמתין שהמשיב עצמו יודיע על הפסקת ההחזקה כפי שארע בחודש מרץ 1999.
6. בסיכומיו בכתב טוען ב"כ המשיבה את הטענות הבאות: המבקש ששכר את הנכס נכלל בהגדרת "מחזיק" כמשמעותו בפקודת העיריות, ולכן הוא מחוייב בארנונה. על-פי סעיף 325 לפקודת העיריות, חייב בארנונה גם מי שחדל מלהחזיק בנכס ולא מסר על כך הודעה בכתב לעירייה. לפיכך, יש לראות את המבקש כחייב בארנונה בגין כל התקופה שנתבעה (מיום 15.07.88 ועד 28.02.97).
טענת ההתיישנות שבפי המשיב היא דיונית ולא מהותית, ונזקקים אליה אך ורק בהליכים משפטיים. פקודת העיריות, בפרק 15 שבה, מעניקה לעירייה סמכויות גבייה נרחבות, ובהן סמכויות מנהליות. הרחבת סמכויות העירייה בהקשר זה מובנת על רקע היותה של הארנונה מס, הנגבה על-ידי הרשות המקומית. החיוב בארנונה איננו חוב אזרחי, אלא חוב מס על-פי דין המוטל בצו של מועצת העירייה. לפיכך, ברירת המחדל היא לאכיפת תשלום הארנונה בדרך מנהלית, כגון עיקול. פניה לתביעה אזרחית היא אפשרות נוספת המוענקת לעירייה על-פי סעיף 317 לפקודת העיריות. ההלכה לגבי גבייה מנהלית היא, כי הליכים אלה אינם באים בגדר תובענה בפני בית משפט כמשמעותה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ולכן לא תישמע כנגדם טענת התיישנות. ב"כ המשיבה מוסיף וטוען, כי הפסיקה אישרה, כי כאשר בוחרת העירייה לפעול לאכיפת זכויותיה שלא באמצעות פנייה לבית המשפט אין היא נתונה בסיכון של העלאת טענת התיישנות (עמ' 6 לסיכומים בכתב). זאת ועוד. טענת ההתיישנות היא מגן ואיננה חרב, ומאחר שהמבקש פתח בהגשת הליך משפטי נגד המשיבה, אין לשמוע את טענת ההתיישנות מפיו.
לחלופין נטען, כי גם אם עומדת למבקש טענת התיישנות, כי אז הגשת תביעה על-ידי המשיבה נגד המבקש בשנת 1992 במסגרת ת.א. 20057/92 הפסיקה את מרוץ ההתיישנות.
אשר לטענות המבקש ביחס להשתק ומניעות, המדובר בטענות החורגות מן הטענות שבגינן הוסכם על הגשת סיכומים בכתב. טענות בדבר שיהוי, מניעות והשתק יש לסמוך על מערכת עובדתית, ואולם בענייננו לא נשמעו ראיות והמבקש לא הוכיח את התנאים העומדים ביסודן של טענות אלה. עוד נטען, כי טענות אלה אינן יפות כנגד גביית חוב ארנונה שהינו מס מכוח דין, ובכל מקרה הן אינן יכולות לשמש עילת תביעה בפי תובע, אלא טענות הגנה בלבד.
חיוב המחזיק בארנונה
7. החובה לשלם ארנונה כללית מוטלת על המחזיק בנכס.
"מחזיק" מוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...". בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק, כי "המחזיק" לצורך החיוב בתשלום ארנונה הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס", ואין ללמוד מהמונח "למעשה" המופיע בהגדרת ה"מחזיק" כי נדרשת החזקה פיסית דווקא (ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית ת"א-יפו, פ"ד לט(3) 341, 344; ע"א 650/88 יריב הספקה לחקלאות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק), פ"ד מז(5) 144, 146; רע"א 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661, 663).
בענייננו, אישר המבקש כי החזיק בנכס בפועל בתקופה שמיום 15.07.88 עד 15.03.89. עוד הוסכם, כי המבקש הודיע למשיבה על הפסקת ההחזקה רק בחודש מרץ 1999.
בנסיבות אלה, יש לבחון את השאלה האם חלים חיובי הארנונה על המבקש בתקופה שבה חדל מלהחזיק בנכס אך לא הודיע על כך למשיבה.
בהקשר זה קובע סעיף 325 לפקודת העיריות, כדלקמן:
"325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלים או מחזיקים של קרקע או של בניין שהוא חייב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".
מן האמור בסעיף 325 לפקודת העיריות עולה, כי על-מנת שיופטר המחזיק מחובתו לשלם לעירייה ארנונה אין די בעובדה שחדל מלהחזיק בנכס. עליו למסור על כך הודעה בכתב לעירייה, וכל עוד לא מסר הודעה כאמור, רשאית העירייה להמשיך ולראות בו "מחזיק" החייב כלפיה בתשלום ארנונה גם אם בפועל הפסיק להחזיק בנכס. סעיף 325 דורש מן המחזיק לנקוט פעולה אקטיבית כדי לעדכן את העירייה בדבר השינוי בזהות המחזיקים, שאם לא כן ימשיך המחזיק הרשום להחשב כמחזיק וכחייב בארנונה.
על תכליתו של סעיף 325 לפקודת העיריות עומד המחבר ה. רוסטוביץ בספרו "ארנונה עירונית" (מהדורה רביעית, הוצאת אוריאן, תל-אביב, התשנ"ו-1995), בעמ' 302: "פקודת העיריות ביקשה להקל על העירייה באיתור החייב הנכון והאמיתי במס, ולכן מטיל סעיף 325 לפקודה חיוב בארנונה על מי שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת החזקה בנכס, והריהו בבחינת 'מחזיק קונסטרוקטיבי'. הוראת סעיף 325 מאפשרת לרשות המקומית לשמור על רציפות מס גם כאשר נערכים חילופים תכופים של מחזיקים, המקשים לעקוב אחר המחזיק שיש לחייבו בארנונה בכל עת".
האמור לעיל מתייחס ליחסים שבין העירייה לבין המחזיקים. בכל הנוגע ליחסים שבין המחזיקים לבין עצמם, החובה לתשלום ארנונה היתה ונותרה על המחזיק למעשה.
וכך נאמר בעניין זה ב-ע"א (תל אביב) 1982/97 כהן צדוק נ' עיריית תל-אביב יפו (תק-מח 99(2) 131): "ואולם, המשך החזקה 'קונסטרוקטיבי' זה, חל, כאמור, אך ורק ביחסים שבין המחזיק הרשום ובין העירייה, ואילו ביחסים שבין המחזיק הרשום ובין המחזיק בפועל, מחייבת ההוראה הנוגעת לחבות המהותית. חבות זו נובעת מהוראות סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, לפיו חלה החבות לתשלום ארנונה על 'מחזיק בנכס' ו'מחזיק' הוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות כ'אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...'. ראוי לציין, כי ההסדר הנורמטיבי המפורט לעיל... מתקיים ביחסים שבין המחזיק הרשום ובין המחזיק בפועל, לצידם של הסדרים נורמטיביים נוספים החלים בהקשר זה ביחסים שבין צדדים אלה. כוונתנו, למשל, להסדרים רלוונטיים המצויים בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, והוא הדין גם באשר למערכת היחסים שבין המחזיק הרשום, כמחזיק לשעבר ובין הבעלים..." (פיסקה 7 לפסק הדין).
כאמור, בענייננו, הודיע המבקש למשיבה על הפסקת ההחזקה לראשונה בחודש מרץ 1999. דרישת המסירה של הודעה בכתב לעירייה על חדילת ההחזקה היא דרישה מהותית ואין המדובר בהוראה טכנית גרידא (ה.רוסטוביץ, שם, בעמ' 302; ע"ש 467/93 פז חברת נפט בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א, מובא בעמ' 809 בספרו הנ"ל של רוסטוביץ. ראה פיסקה 10 לפסק הדין).
בנסיבות אלה, וכל עוד לא נמסרה הודעה בכתב על-ידי המבקש בדבר חדילת החזקתו, לא התקיים התנאי הפוטר את המבקש מחבותו בתשלום ארנונה. יש לקבוע, איפא, כי המבקש חייב בתשלום ארנונה בגין כל תקופת החזקתו – ההחזקה בפועל מיום 15.07.88 ועד 15.03.89; וההחזקה הקונסטרוקטיבית מיום 15.03.89 ועד תום תקופת החיוב בתאריך 28.02.97.
חוב הארנונה שהתיישן
8. המבקש העלה טענת התיישנות.
זאת הוא עשה הן במסגרת המרצת הפתיחה והן בכתב ההגנה במסגרת ת.א. 2670/01.
המבקש טוען, כי התביעה ביחס לחוב הארנונה עד לתאריך 17.01.94 התיישנה, וזאת בשים לב לכך שכתב התביעה ב-ת.א. 2670/01 הוגש בתאריך 17.01.01 (ראה סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958) (להלן: חוק ההתיישנות).
סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". כאמור, משמשת טענת התיישנות טענה בפי הנתבע בלבד, ואין היא יכולה להוות עילה לתובענה בפי תובע. כך נקבע ב-ע"א 522/71, 360/72, 557/72, 558/72 בר"ע 142/72 מוריס בנין נ' אלברט בנין ואח', פ"ד כח(2) 309. אומר כבוד השופט י. כהן (כתוארו אז): "כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק 'אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה'. מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות, והיא שאם 'הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה'. זאת היא התוצאה ותו לא; על כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות" (בעמ' 326).
בפרשת בתי זיקוק לנפט בע"מ, אשר הוזכרה על-ידי ב"כ המבקש בסיכומיו, הגיע כבוד השופט ביין למסקנה, כי בנסיבות אותו עניין ניתן היה להעלות טענת התיישנות גם בתובענה לפסק דין הצהרתי. ואלה דבריו (בפיסקה 15 לפסק הדין): "בניגוד לדעת המשיבה, אני סבור כי ניתן להעלות טענת התיישנות גם כאשר המבקשת היא פורמאלית 'התובעת' ולא הנתבעת בהליך הנוכחי. התובענה היא לפסק דין הצהרתי שמטרתה 'להגן' על הזכויות הנטענות של המבקשת בפני פעולות גבייה ואכיפה בהן נוקטת המשיבה. אמנם טענת התיישנות היא 'מגן' ולא 'רומח' (ראה ע"א 360/72; 522/71; 558; 557/72 מוריס בנין נ' אלברט בנין... לשון אחרת: התיישנות אינה יכולה לשמש עילת תביעה אלא מדובר בטענת הגנה, אך השאלה אם מדובר בעילת תביעה או הגנה אינה נבחנת לדעתי במישור החיצוני הפורמאלי אלא לפי מהותם הפנימית של הדברים... במקרה הנדון, מי שהוא מבחינה מהותית 'המוציא מחברו' היא המשיבה, התובעת מן המבקשת חוב ארנונה. העובדה שעומדים לימינה אמצעי גבייה מנהליים שאינם מזקיקים אותה להליך שיפוטי, אינה מעלה ואינה מורידה. לדעתי, מהבחינה המהותית יש לראות את המבקשת כנתבעת לתשלום חוב הארנונה ולכן רשאית היא עקרונית להזקק לטענת התיישנות" (בפיסקה 15 לפסק הדין) (וראה גם: ה"פ 176275/01 סרור יפה נ' עיריית רמת גן (לא פורסם) המסתמך על האמור בפסק דינו של כבוד השופט ביין).
איני סבורה, כי בענייננו נדרשת הכרעה לגופו של עניין בשאלת האפשרות לטעון טענת התיישנות במסגרת כתב תביעה, כחלק מעילת התביעה, שהרי טענת ההתיישנות הועלתה על-ידי המבקש כנתבע במסגרת כתב ההגנה ב-ת.א. 2670/01. כפי שכבר הוזכר, בענייננו מתבררות באופן מאוחד שתי תביעות. תביעת המבקש מזה ותביעת המשיבה מזה. מאחר שהמשיבה ראתה להגיש תביעה לתשלום חוב הארנונה ולא הסתפקה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים נגד המבקש (עניין אליו עוד נשוב להלן), כי אז לא יכול להיות חולק על זכותו של המבקש להתגונן נגד התביעה בטענה כי זו התיישנה. בענייננו איננו מצויים באותו "מילכוד" האמור בעמ' 8 לפסק דינו של כבוד השופט ורדי ב-ת.א. 176375/01 שהוזכר לעיל, בו הרשות המקומית אינה מגישה תביעה אזרחית רגילה בגין חוב הארנונה כדי לא לחשוף עצמה לטענת התיישנות, ומנסה לעקוף מחסום זה באמצעות עשיית שימוש בהליכי גבייה מנהליים תוך העלאת הטענה – אשר גם אליה עוד נשוב להלן – כי לא ניתן להתגונן נגד הליכים אלה בטענת התיישנות בשל כך שאין הם הליכים משפטיים.
סיכומה של נקודה זו. המבקש, הוא הנתבע ב-ת.א. 2670/01, רשאי להתגונן נגד התביעה לתשלום חוב הארנונה בטענת התיישנות. אוסיף למעלה מן הצורך, כי לגופו של עניין נראים לי הדברים שנאמרו על-ידי כבוד השופט ביין בעניין בתי זיקוק לנפט בע"מ, ולו נדרשתי להכריע בעניין זה, הייתי מאמצת אותם בכל הכבוד.
9. כפי שהוזכר זה עתה, בעניין בתי זיקוק לנפט בע"מ עלתה גם שאלת האפשרות לטעון טענת התיישנות בנוגע לנקיטתם של הליכי גבייה מנהליים.
ב"כ המשיבה הפנה לשורה של אסמכתאות בהן נקבע, כי בעת שהעירייה עושה שימוש במסלול הגבייה המנהלי, אין היא נתונה בסיכון של העלאת טענת התיישנות (ה"פ 775/99 יוסף בן אלי נ' עיריית ירושלים (פסק דינו של חברי כבוד השופט יעקובי – לא פורסם); ת.א. 11660/99 אברהם גן צבי נ' עיריית ירושלים (פסק דין נוסף של כבוד השופט יעקובי אשר לא פורסם) (שני פסקי הדין צורפו לסיכומי המשיבה); בר"ע 1517/98 עיריית חיפה נ' יצחק יעקבי, תק-מח 98(3) 1825, ואסמכתאות רבות נוספות המוזכרות בפסקי דין אלה). מנגד, נפסק בעניין בתי זיקוק לנפט בע"מ, כי "... כאשר מדבר השופט י. כהן על כך שטענת ההתיישנות איננה יכולה לשמש כנגד נושה אשר 'אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובו', אין הכרח לפרש ביטוי זה כמתייחס ל'הליכים משפטיים' בבית משפט דווקא, אלא 'הליכים משפטיים' בהקשר זה, הם לפי תפיסתי, הליכים שבהם נעזר הנושה ברשות שלטונות לגביית חובו, או אם הנושה הוא בעצמו רשות שלטונית הוא משתמש בסמכויות אכיפה מנהליות שהחוק מעניק לו... במקרה הנדון, פעלה המשיבה בהליכי גבייה מכוח כוחות המסורים לה לפי פקודת המיסים גבייה, פקודת העיריות ופקודת המועצות האיזוריות. אני סבור, שיש לראות שימוש בכוחות אלה כאנלוגיים להגשת תביעה לעניין התיישנות. העובדה שהמחוקק איפשר לרשויות מקומית 'לדלג' על שלב הגשת התביעה אינה מעלה ואינה מורידה, ויש לראות פעולה זו לעניין התיישנות כפעולה שהיא שוות מעמד להגשת תביעה" (פיסקה 15 לפסק הדין).
בענייננו, כפי שהוזכר לא אחת, לא הסתפקה המשיבה בנקיטת צעדי גבייה מנהליים והגישה תביעה אזרחית לתשלום החוב. בעשותה כן, נהגה המשיבה על-פי הוראות סעיף 317 לפקודת העיריות, הקובע כדלקמן:
"317. על אף האמור בסעיפים 309–315, כל מקום שהארנונה בפיגור, רשאי ראש העירייה במקום לנקוט הליכים לפי הסעיפים האמורים, או במקום להמשיך בהם, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי".
בהקשר זה יש להזכיר את פסק הדין שניתן ב-ת.א. (י-ם) 73/71 מטלון נ' עיריית ירושלים, פסקים מחוזיים ע"ט 347, שם קובע בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כבוד השופט שרשבסקי): "התביעה הוגשה ע"פ ס' 317 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: הפקודה), כלומר המדובר בתביעת הארנונה כחוב אזרחי ולכן חלים עליה דיני ההתיישנות כמו על כל תביעה לתשלום חוב אזרחי" (בעמ' 349).
סעיף 317 לפקודת העיריות מסמיך את העירייה לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי במקום לנקוט הליכי גבייה מנהליים או במקום להמשיך בהם. כאשר בוחרת העירייה בהליכים המשפטיים, היא עושה כן במקום הליכי הגבייה המנהליים. בעשותה כן, מכפיפה העירייה עצמה ל"כללי המשחק" הנוהגים בהליכים משפטיים, ובהם האפשרות כי תועלה על-ידי הנתבע טענת התיישנות.
בענייננו, הועלתה על-ידי המבקש טענת התיישנות במסגרת נימוקי ההגנה נגד התביעה לתשלום חוב הארנונה. על-פי הוראות חוק ההתיישנות (סעיפים 2 ו-5(1)) תביעה לתשלום חוב מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים מיום היווצרות עילת התביעה, היינו, החובה לשלם ארנונה. בנסיבות אלה, יש לקבל את טענת המבקש כי התביעה ביחס לחוב הארנונה שהתגבש עד לתאריך 17.01.94 – התיישנה. לא למותר לציין, כי גובה חוב הארנונה עד למועד האמור, אותו יש לנכות מסכום התביעה, לא התברר בטיעוני הצדדים. כמו כן, לא התבררה גם השאלה מהי התקופה המדוייקת שחוב הארנונה בגינה התיישן, היינו, מהו המועד המדוייק בו נוצר החוב שהתיישן בתאריך 17.1.94.
למען הסר ספק מובהר, כי יש לראות במשיבה כמי שזנחה את הליכי הגבייה המנהליים, עת בחרה לתבוע את המבקש על-פי סעיף 317 לפקודת העיריות. כפי שראינו, סעיף זה נוקט במילה "במקום", היינו, נקיטתם של הליכי תביעה "במקום" הליכי גבייה מנהליים. אני סבורה כי לא יהא זה ראוי לאפשר לעירייה לשוב להליך המנהלי אשר נזנח על ידה מקום שהתביעה שהגישה נדחית מחמת התיישנות. בכל מקרה, תהיה זו התנהגות שאיננה מתיישבת עם סטנדרד ההגינות המוטל על העירייה ושאיננה בתום לב, אם לאחר דחיית התביעה בכל הנוגע לחוב שהתיישן, תחדש העירייה את הליכי הגבייה המנהליים לגביו (ראה האמור בעמ' 345, 401–402 לספרו הנ"ל של רוסטוביץ). אך מובן, כי קבלתה של ההלכה שנפסקה על-ידי כבוד השופט ביין בעניין בתי זיקוק לנפט בע"מ מונעת את היתכנותה של האפשרות שתוארה, שכן על-פי האמור שם גם הליכי גבייה מנהליים חשופים לטענת התיישנות וכמוהם כהליכים משפטיים לעניין זה.
האם הופסק מרוץ ההתיישנות?
10. במגמה להדוף את טענת ההתיישנות, טענה המשיבה כי הגשת התביעה על ידה נגד המבקש בשנת 1992 במסגרת ת.א. 20057/92 הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. במסגרת העובדות המוסכמות הוסכם, כי אכן הוגשה תביעה כאמור, ואולם נאמר גם, כי "יש להשלים את הברור בנוגע לתוצאותיה של התביעה והנפקות שלהן בתובענות הנוכחיות".
סיכומי המשיבה אינם כוללים כל מידע עובדתי נוסף בנוגע לאותה תביעה שהוגשה בשנת 1992, והמשיבה סומכת ידיה על עצם הגשתה כמפסיקה את מרוץ ההתיישנות. לעומת זאת, בתשובת ב"כ המשיבה מיום 28.11.00 לפנייתו של ב"כ המבקש (נספח ה2 להמרצת הפתיחה) נאמר, כי המדובר בתביעה שנמחקה מחמת חוסר מעש.
סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע לאמור:
"15. הוגשה תובענה לפי בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
סעיף 15 לחוק ההתיישנות דן בתביעה שנדחתה ולא בתביעה שנמחקה, ואולם בפסק הדין שניתן ב-רע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' מחמוד ואח', פ"ד מג(2) 624, 627 נפסק, כי: "... אין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון, כמו המקרה שלפנינו, שהתובענה הופסקה". בפסק הדין שניתן ב-ע"א 502/88 שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833, נפסק, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל גם על תביעה שנמחקה, כפי שהוא בענייננו (בעמ' 835).
בענייננו, כאמור, לא המציאה המשיבה פרטים אודות ההליך שנקטה בשנת 1992. יש להניח, כי לו היה ניתן פסק דין המקבל את התביעה, היתה המשיבה ממהרת להוציאו אל הפועל. נראה, איפא, כי אכן המדובר בתביעה שנמחקה מחמת חוסר מעש, שכן המשיבה ראתה לכלול את מלוא סכום החוב, גם זה שהתגבש לפני 1992, בכתב התביעה שהגישה בשנת 2001. על-פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות על-פי חוק ההתיישנות במשך "חיי" התביעה שנמחקה או שנדחתה באופן שלא נבצר להגישה מחדש. בענייננו, לא הביאה המשיבה כל נתונים בעניין זה, כך שסעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו יכול לעמוד לזכותה. סיכומה של נקודה זו. בהליך שנקטה המשיבה בשנת 1992 אין כדי להפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות או להאריכה.
חוב הארנונה שלא התיישן
11. עתה עלינו לבחון את טענת המבקש בכל הנוגע לחוב שלא התיישן, היינו חוב הארנונה בגין התקופה שמיום 17.01.94 ועד 28.02.97.
אשר לכך טוען המבקש, כי המשיבה "שתקה" ולא יידעה את המבקש אודות חובו אלא באמצעות נקיטת הליכי גבייה מנהליים בשנת 2000 והגשת תביעה בשנת 2001. המבקש לא יכול היה לדעת על קיומו של החוב, והדבר נודע לו לראשונה בעת שפנה לעירייה באקראי בחודש מרץ 1999. בנסיבות אלה, מתקשה המבקש לנהל את הגנתו ולהגיש הודעה לצדדים השלישיים אשר החזיקו בנכס אחריו. עוד נטען, כי בסקר שערכה המשיבה בשנת 1993 היה כדי להעמיד את המשיבה על כך שהמבקש אינו מחזיק בנכס, ולכן יש לראותה כמי שידעה כבר בשנת 1993, כי המבקש איננו מחזיק עוד בנכס.
בנסיבות אלה, לפי הטענה, יש לומר כי הגשת התביעה על-ידי המבקשת נגועה בשיהוי ובחוסר תום לב, ולכן המבקשת מנועה ומושתקת מלתבוע את חוב הארנונה שלא התיישן.
12. העלאתה של טענת מניעות נגד רשות מקומית המבקשת לאכוף על הפרט חוב ארנונה שהוא חייב בו, היא בעייתית. ראינו לעיל, כי תקופה ארוכה (עד להלכה שנפסקה בעניין בתי זיקוק לנפט בע"מ) נהגו בתי המשפט לפסוק, כי כאשר הרשות מפעילה הליכי גבייה מנהליים המוקמים לה מכוח פקודת העיריות, לא ניתן לטעון נגדה טענת התיישנות. הטעם שניתן לכך הוא, שהעירייה איננה נושה רגיל. היא גוף ציבורי בעל סמכויות נרחבות, אשר המחוקק צייד בסמכויות גבייה עצמאיות מרחיקות לכת. סמכויות אלה מיועדות לשרת את רווחת הציבור אשר עתיד ליהנות מן השרותים שהעירייה תוכל לספק מתוך כספי הארנונה שייגבו. בעוד שהזכות להגיש תביעה אזרחית מתיישנת, לא מתיישנת הזכות לגבות את חוב הארנונה בדרך מנהלית. דברים אלה יפים מקל וחומר, כאשר המדובר בחוב ארנונה שלא התיישן. בפסק הדין בעניין בתי זיקוק לנפט בע"מ ובפסקי הדין אשר הלכו בדרכו היה מדובר בחוב ארנונה שהתיישן. חיפוש יסודי במאגרי המידע השונים העלה, כי עד כה לא קיבל בית משפט כלשהוא טענת מניעות והשתק בנוגע לחוב ארנונה שלא התיישן, וב"כ המבקש לא העמיד את בית המשפט על פסק דין אשר קיבל טענה כזו.
13. "דוקטרינת השיהוי קרובת משפחה היא לדוקטרינת ההתיישנות..." (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 325). כך, בלשונו של כבוד השופט חשין, אשר ממשיך ואומר בעניין זה: "אל בקעה אחת נאספים אינטרסים משלושה מקומות: ממקומו של התובע (הנפגע, הזכאי), ממקומו של הנתבע (הפוגע, החייב), וממקומו של הציבור הרחב, ודוקטרינת ההתיישנות על סעיפיה וסניפיה הרבים והשונים אמורה ליצור מעין-איזון בין שלושה אלה, כנראה לחברה מעת לעת... בעוד אשר דוקטרינת השיהוי דוקטרינה גמישה היא, וההכרעה בטענת שיהוי ניתנת לשיקול דעתו של בית המשפט מעניין לעניין – על-פי נסיבותיו ועל פי עקרונות השיהוי – נושא ההתיישנות גובש בכללים חרותים, ושיקול דעתו של בית המשפט מצמצם עצמו לפירושם ולהחלתם של כללים פורמאליים אשר נקבעו בחוק..." (שם).
דוקטרינת השיהוי יובאה למשפטנו מן המשפט המקובל האנגלי, מתוך דיני היושר, והיא הוחלה באותם עניינים בהם נתבקש סעד מן הצדק. "דוקטרינת השיהוי מקורה בדיני היושר האנגליים. היא נקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, והיא מוחלת בעניינים שבהם מתבקש סעד מן היושר. בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הונהג דין אחד לתביעות מן הדין ולתביעות מן היושר, ונקבע שגם תביעה שביושר מתיישנת על-פי דיני ההתיישנות הכלליים. עם זאת, נשמרה האפשרות לדחיית תביעה שביושר מחמת שיהוי והושארה לשיקול דעתו של בית המשפט. הלכה זו משתמעת מסעיף 27 לחוק ההתיישנות, המורה בסיפא שלו: '... אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי'" (ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן ואח', וערעור שכנגד, פ"ד מז(5) 1, 9–10; להתפתחות הפסיקה, ראה גם: ז. יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל, כרך א', 1991, בעמ' 52 ואילך).
בפסק הדין שניתן בימים אלה ב-ע"א 2140/01 שלמה נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ (פסק הדין ניתן ביום 19.8.02 וטרם פורסם), נאמר בהקשר זה: "סעד ההצהרה, מקורו בדיני היושר. מאז קבלת חוק ההתיישנות, מתיישנת תביעה שביושר כדרך שמתיישנת תביעה שבדין, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי קצרה מתקופת ההתיישנות.." (להבחנה בין שיהוי והתיישנות, ראה גם: ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2) 802, מעמ' 807 ואילך).
14. ראינו, כי טענת השיהוי יפה נגד תביעה שמקורה בדיני היושר. ואולם, האם ניתן להתגונן בטענת שיהוי בתביעה שמקורה מן הדין, כפי שהוא בענייננו? זמן רב שררה ההלכה, כי לגבי תביעה על-פי הדין יכול שיהוי להביא לדחייתה רק כאשר אין בחוק החרות הוראה בדבר התיישנות, ואולם מקום שהחוק קובע הוראת התיישנות, אין מקום לטענת שיהוי (ראה: ע"א 522/71, 360/72, 557, 558, בר"ע 142/72 מ. בנין נ' א. בנין ואח', פ"ד כח(2) 309, שהוזכר לעיל, בעמ' 340; ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, פ"ד ל(1) 732, 734). ב-ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה ואח' נ' ל. יונגר ואח', פ"ד מה (3) 749, אומר כבוד השופט בך את הדברים הבאים: "הכללים הקובעים את התקופה שבה רשאי אדם לישון על זכויותיו מוסדרים במסגרת דיני ההתיישנות. אם כדבר שבשיגרה ניזקק לטענת השיהוי לאחר שדחינו את טענת ההתיישנות, עלול הדבר להתפרש כעקיפת כללי ההתיישנות שנקבעו על-ידי המחוקק. על כן, מקום שקיימים כללים ברורים בדבר אורך תקופת ההתיישנות, יש לנהוג משנה זהירות בקבלתה של טענת שיהוי: יש הגורסים, כי טענת שיהוי מקומה רק במקום שדיני ההתיישנות אינם חלים... אך גם אם נסכים שניתן לעורר טענת שיהוי במקרים מסויימים עליהם חל חוק ההתיישנות (וזוהי אכן דעתי), עדיין אין לומר שנקבל טענה כזו בהיעדר קיומן של נסיבות מיוחדות" (בעמ' 755).
סיכום תמציתי של ההלכה בעניין זה מצוי ב-ע"א (ירושלים) 4479/98, 4485/98 נלי בר לב נ' יעל מיכאלי, תק-מח 99(2) 3391, באלו המילים: "שיהוי, בדומה להתיישנות, היא טענה הנוגעת להשפעת חלוף הזמן על הזכות המשפטית. ברגיל מועלית טענה כזו כלפי תביעות וסעדים המבוססים על דיני היושר (האקוויטי), שבהם ניתן ליתן משקל גם להתנהגותו של צד להליך. לכן, ניתן לשלול סעד כאמור ממי שהשהה את תביעתו יתר על המידה, אם הנסיבות מעידות על זניחת התביעה, שינוי מצב לרעה בעטיו של חלוף הזמן וקיפוח אפשרויות הנתבע להוכיח את טענותיו... הגישה הרווחת היא, כי ניתן להעלות טענת שיהוי, מעבר לעילות שיסודן בדיני היושר, רק כאשר דיני ההתיישנות הרגילים אינם חלים (ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309, 339, 340). יש הסוברים שאף מעבר לכך, בנסיבות מיוחדות ותוך נקיטת זהירות יתרה, בשל קיומה של זכות שטרם התיישנה (ע"א 410/87 עזבון המנוחה ליברמן ז"ל נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755, מול ו)" (פיסקה 17 לפסק הדין).
סיכומם של דברים. ספק רב אם טענת השיהוי כוחה יפה נגד תביעות מכוח הדין, כפי שהוא בענייננו, ובכל מקרה המדובר בטענה הנשקלת במסורה ומתקבלת בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. "לא על נקלה ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שייעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסויימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונות הוכחה, לפני שימצא בית המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שיהוי (ע"א 206/75 [11])" (ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', פ"ד לו(2) 309, 317).
15. מהן, איפא, הנסיבות המצדיקות קבלת טענת שיהוי למרות שלא תמה תקופת ההתיישנות?
ההלכה היא, כי לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק את דחיית התביעה, אלא רכיבים עובדתיים נוספים המתוספים לחלוף הזמן (ע"א 403/63 זאב תמיר נ' ישראל שמאלי, פ"ד יח(1) 47, 53). אחד האלמנטים שעל הטוען לשיהוי להוכיח הוא, כי "... יש לראות בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות או להזנחה או לייאוש מצד הקונה..." (ע"א 554/84 הנ"ל, בעמ' 810; וראה גם: ע"א 5793/96 ח. חיים ואח' נ' א. חיים, פ"ד נא(5) 625, 635). כאשר המדובר בגביית חוב ארנונה, המשול לחוב מס, אותו גובה העירייה עבור הציבור כולו במסגרת מילוי תפקידיה על-פי דין, קשה לתאר מצב בו ניתן יהיה לומר כי העירייה ויתרה על זכותה לתבוע את חוב הארנונה לפני שהתיישן, וספק רב אם העירייה רשאית לעשות כן. מכל מקום, בעובדות הדלות שנפרשו בענייננו, במסגרת ההסכמות שבין בעלי הדין, לא ניתן לומר כי אי המצאת דרישות תשלום לחייב בארנונה מגעת כדי ויתור על הזכות לגבות את חוב הארנונה באמצעות הגשת תביעה אזרחית לתשלום החוב.
לא למותר להביא בהקשר זה דברים שנאמרו ב-רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נו(3) 595, בעמ' 604, מפי כבוד השופטת ביניש: "... כאשר דנים אנו בהשתהותה של הרשות בפעולותיה, בוחנים אנו למעשה טענה מהותית הנוגעת לפגם בפעולת המינהל. מטעם זה, במסגרת הביקורת השיפוטית שאנו מפעילים על הרשות המנהלית נבחן בין היתר את דרכי פעולתה, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו. כך למשל נבחן אם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, אם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות ואם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק, כך בדרך כלל... אולם, כאשר הפעולה המנהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על-פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, איננה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד" (ההדגשה במקור – א.א.ג).
המסקנה אליה הגעתי על יסוד כל האמור לעיל היא, כי דינה של טענת השיהוי שהעלה המבקש להידחות.
16. מסקנה זו מתחזקת לנוכח המגמה המסתמנת בפסיקת בתי המשפט, לפיה המצאת הודעה בכתב המכונה "דרישת תשלום" לפי סעיפים 306 ו-309 לפקודת העיריות איננה תנאי מוקדם להפיכת חוב הארנונה ל"ארנונה בפיגור" ולהגשת תביעה לבית המשפט על-פי סעיף 317 לפקודת העיריות. סעיף 317 נוקט בצרוף "ארנונה בפיגור". צרוף זה מוגדר בסעיף 309 לפקודת העיריות. מכאן, לכאורה, תנאי להפיכתו של חוב ארנונה ל"ארנונה בפיגור" הוא המצאת הודעה לחייב תוך 15 ימים מיום שחל פרעונו של חוב הארנונה, "בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה", כקבוע בסעיף 306 לפקודות העיריות, ואי תשלום החוב בתום 15 ימים לאחר המצאת ההודעה כאמור (סעיף 309 לפקודת העיריות). ואולם, לא כך פוסקים בתי המשפט בשנים האחרונות, וכיום נראה שההלכה היא כי לא נדרשת המצאת דרישת תשלום או "הודעה בכתב" לחייב בארנונה כתנאי להתגבשות זכותה של העירייה לתבוע על-פי סעיף 317 לפקודת העיריות (להתפתחות הפסיקה, ראה: ה. רוסטוביץ, שם, בעמ' 396–401). עמדתו של המחבר רוסטוביץ היא, כי "... ניתן לראות בכתב התביעה ובהזמנה לדין 'דרישת תשלום' כמשמעה בסעיף 306" (שם, בעמ' 401).
אחד הטעמים המובאים שם הוא, כי החיוב בארנונה איננו חיוב אזרחי, כי אם חוב מס על-פי דין. החיוב מוטל בצו של מועצת הרשות המקומית. המועד לתשלום המס קבוע בצו בדבר הטלתו, ואינו תלוי במשלוח הודעה על-פי סעיף 306 לפקודת העיריות. על-פי סעיף 300 לפקודת העיריות "החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה", היינו, במועד שנקבע בצו הטלת הארנונה, בין אם נדרש בהודעה לעשות כן ובין אם לאו.
בפסק הדין שניתן ב-בר"ע 1517/98 שהוזכר לעיל, אומר בית המשפט המחוזי בחיפה:
"האם המילים 'על אף האמור' המופיעות בריש סעיף 317, מבטלות את חובת המצאת הדרישה ככל שהדברים אמורים בהליכים אזרחיים? סבורני כי על השאלה האמורה ניתן להשיב בחיוב, שכן מטרת הדרישה דנן הינה התראה מפני נקיטת הליכים מנהליים, בעוד שנקיטת הליכים אזרחיים מחייבת המצאת כתב תביעה (ובו פירוט הדרישה) – חיוב המקביל לדרישה דנן וממלא את אותה מטרה... חרף הצורך והרצון באחידות הלשון החקיקתית, אין הגיון בהטלת חובת התראה כפולה על הרשות המקומית מקום שתובע 'רגיל' רשאי להסתפק בהתראה אחת ויחידה – היא משלוח כתב התביעה וההזמנה לדין".
סיכומה של נקודה זו. המצאת דרישה לתשלום לחייב בארנונה איננה מהווה תנאי מוקדם להגשתה של תביעה אזרחית לתשלום סכום המס על-פי סעיף 317 לפקודת העיריות. עם הגשת כתב התביעה והמצאתו לידי הנתבע החייב בארנונה, אשר לא קיבל דרישת תשלום, מובא דבר החיוב בארנונה לידיעתו, והוא יכול לכלכל את צעדיו בהתאם (להתגונן נגד התביעה או לנקוט בהליכי השגה וערר).
17. לכל האמור לעיל יש להוסיף את המגמה העולה מביטולו של סעיף 280 לפקודת העיריות. סעיף 280 לפקודת העיריות התיר למועצת העירייה להפחית ארנונה או לוותר עליה, בהתחשב במצבו החומרי של החייב. הסמכות היתה נתונה למועצת הרשות המקומית בלבד. סעיף 280 בוטל בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. מאז לא חוקק הסעיף פעם נוספת, ולכן, לגבי ארנונה שהוטלה בשנות הכספים 1993 ואילך, אין למועצה סמכות להפחיתה או לוותר עליה.
18. ראינו עד כה, כי לא ניתן להקים נגד תביעת המשיבה בנוגע לחוב הארנונה שלא התיישן מחסום דיוני על יסוד דיני השיהוי והמניעות.
בנסיבות אלה, בחנתי את האפשרות שמא ניתן לראות בתוצאות סקר הנכסים שנערך בשנת 1993 משום הודעה בכתב של המבקש על הפסקת ההחזקה בנכס לפי סעיף 325 לפקודת העיריות. כפי שכבר הוזכר, בשנת 1993 נערך סקר אשר תוצאותיו צורפו כנספח ב' לכתב התשובה להמרצת הפתיחה. יתכן, כי המדובר בסקר שהתבקש לנוכח מחיקתה של התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקש בשנת 1992 מחמת חוסר מעש. עניין זה לא התברר, והוא איננו כלול בעובדות שהצדדים הסכימו עליהן.
בחנתי את טופס סקר הנכסים, ואולם לא ניתן ללמוד ממנו דבר אודות ממצאי סקר הנכסים שנעשה. אכן, לא מופיעה חתימת המחזיק במקום המיועד לכך בטופס, ואולם מלבד נתון זה הטופס "שותק". כך, למשל, בחנתי את תוכנה של הערה בשפה הערבית המופיעה בסעיף המשמש להערות הפוקד, ואולם המדובר בהערה על כך שהנכס משמש כמכולת וכמקום למימכר כעכים. אין כל הערה בדבר זהות המחזיק; האם קיים מחזיק במקום; האם המכולת היתה פתוחה בעת הסקר, וכיוצא באלה נתונים.
בנסיבות אלה הגעתי לכלל המסקנה, כי לא ניתן לקבוע בנסיבותיו של העניין שבפנינו, כי נתן לראות בסקר הנכסים משום הודעה מטעם המחזיק על חדילת ההחזקה. לא למותר להזכיר, כי דרישת המסירה של ההודעה בכתב לעירייה על הפסקת ההחזקה היא דרישה מהותית ואין המדובר בעניין טכני גרידא (ראה ההפניות בפיסקה 7 לפסק הדין).
סיכום
19. על יסוד כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעות ההדדיות של הצדדים להתקבל בחלקן, כפי שיפורט להלן: אשר לחוב הארנונה של המבקש שנוצר עד לתאריך 17.1.94, דינה של התביעה לתשלומו להידחות מחמת התיישנות. בכל הנוגע לחוב הארנונה של המבקש שנוצר מתאריך 17.1.94 ועד לתאריך 28.2.97, דינה של התביעה לתשלומו להתקבל.
אשר על כן ניתן בזאת פסק דין בהמרצת הפתיחה (ה"פ 512/01) המצהיר כי חוב הארנונה ביחס לנכס שהתגבש עד לתאריך 17.1.94 התיישן. חוב הארנונה בגין התקופה שמיום 17.1.94 ועד 28.2.97 לא התיישן, והמבקש נושא בו.
אשר לתביעה ב-ת.א. 2670/01 – לא ניתן לקבוע את סכום החוב שהמבקש חייב למשיבה על יסוד הנתונים המופיעים ב"פירוט החוב" (נספח א' לתשובת המשיבה ל-ה"פ 512/01), בשל כך שהתחשיב כולל גם את החוב שהתיישן. לפיכך, ניתנת בזאת החלטה הקובעת את עצם קיומו של החוב. אשר לסכום החוב, מתבקשים הצדדים להגיע להסכמה בעניין זה ולהגיש פסק דין פורמלי לחתימתי. זאת, תוך 14 ימים מיום המצאת פסק הדין וההחלטה לידיהם. אם לא יעלה בידם להגיע להסכמה, כי אז עליהם להודיע על כך לבית המשפט תוך אותה התקופה וייקבע דיון נוסף בעניין זה.
בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו.
ניתן היום י"א בתשרי, תשס"ג (17 בספטמבר 2002) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.