ע"א 7669/96

בפני כב' הנשיא א' ברק, כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן וכב' השופט י' גולדברג

בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.10.96 בע"א 128/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: נ' קליינברגר, ח' אריאל, ש' ברלינר

בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה וכפל את החיוב שחייב בית משפט השלום את המבקשת לשלם למשיב. נתבקשנו ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לשמוע את הבקשה כערעור ולקבל את הערעור באופן שתידחה תביעת המשיב כולה. החוב הכספי שחויבה בו המבקשת הוא במסגרת השבתם של סכומי יתר ששילם המשיב למבקשת כתשלומי ארנונה לתקופה שבין 1.4.84 ל31.3.91-.

המשיב הוא תושב העיר נהרייה שמחזיק ומפעיל מאז 1981 עסק של פאב בשם B.K ברחובה הראשי של העיר (להלן: "הנכס"). המבקשת סיווגה את הנכס כחנות לצורך תשלום ארנונה עירונית ועד ליום 1.4.90 שילם המשיב את שיעורי הארנונה לפי סיווג זה. בעקבות פניית המשיב למבקשת מתחילת שנת 1991, התברר כי המבקשת גבתה מהמשיב עד ליום 1.4.90 ארנונה ביתר בסווגה את הנכס כחנות במקום פאב. שיעור הארנונה עבור חנות הוא גבוה פי שניים משיעור הארנונה עבר פאב. המבקשת הסכימה להשיב למשיב את מה שגבתה ממנו ביתר רק עבור התקופה המתחילה ביום 1.4.90, אולם סירבה להחזיר לו את תשלומי היתר בסך 9,340 ש"ח, ששולמו לה בתקופה שמיום 1.4.84 עד 1.4.90.

כנגד תביעת המשיב להשיב לו את תשלומי היתר, התגוננה המבקשת בטענה שהמשיב אכן שילם ארנונה בשיעור כפול מזה שהתחייב מנכס מהסוג בו החזיק, אך המשיב מנוע מלתבוע את אשר שילם ביתר, הואיל ולא השיג על חיובי הארנונה, תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום, כאמור בהוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו1976- (להלן: "חוק הרשויות"). חוק זה קובע סדרים ומועדים להגשת השגה וערר על קביעת הארנונה.

בפני הערכאה הראשונה לא נשמעו ראיות. שני הצדדים הסכימו שהמחלוקת ביניהם תוכרע על סמך תצהיריהם של המשיב ושל מנהל ההכנסות של המבקשת (מר יצחק ינקוביץ), ללא חקירת המצהירים "ומבלי שמישהו מודה במשהו". כן הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

בית משפט השלום דחה את הגנת המבקשת באשר לייחוד הסמכות של מנהל ועדת הערר לפי סעיף 3 לחוק הרשויות, תוך שהסתמך על פסיקתו של הנשיא שמגר בבקשת רשות ערעור 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם). על פי פסק דין זה קיימת אפשרות להשיג על חיוב הארנונה בדרך של תובענה רגילה, על אף ייחוד הסמכות למנהל ועדת הערר, "כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות הרשות המקומית...". תוך בדיקת החומר שהונח בפניו, הגיע בית משפט השלום למסקנה "כי הטעות (של המבקשת) מדברת בעד עצמה במקרה הנוכחי וכי הרשות המקומית התרשלה במובן זה שסיווגה את הנכס כפי שסיווגה". עם זאת הגיע בית משפט השלום למסקנה כי למרות שהמשיב אינו אמור לדעת את החוק המסווג את סוגי בתי העסק, כפי שפקידי העירייה אמורים לדעת, יש בהתנהגותו כדי להוות תרומת רשלנות בשיעור 50%.

שני הצדדים לא השלימו עם פסק דין זה והביאו את ריבם בפני בית משפט של ערעור. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת בית משפט השלום לפיה, במקרה הנוכחי, גלומה בכתב התביעה הטענה שהעירייה התרשלה. אמנם גם שופטי בית המשפט המחוזי סברו כי שני הצדדים התרשלו בנסיבות העניין, אך מסקנתם המשפטית הייתה שונה ממסקנתו של בית משפט השלום. שופטי הערעור קבעו כי לא קמה עילה לשלול מהמשיב מחצית הסכום שהמבקשת גבתה ממנו ביתר. בהחליטם לקבל את הערעור הסתמכו על ההלכה הפסוקה, לפיה "רשלנות - ואפילו רשלנות ניכרת - איננה מכשילה את זכות ההשבה..." (ע"א 292/68 יעקב יפת ושות' נ' הרולד איסטוויד פ"ד כ"ג (1) 604,613).

יגיעות רבות יגע בא-כח המבקשת לשכנענו להעניק רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להשגת המטרה אף העניק הפרקליט המלומד לנימוקיו אצטלא של חשיבות ציבורית ועקרונית. לשיטתו אם תישאר על כנה קביעת בית משפט קמא, יהיו הרשויות המקומיות בישראל צפויות לתביעות רבות להשבת תשלומים ששולמו ביתר. הפרקליט המלומד צופה שפסיקת בית משפט קמא "תזעזע את המצב המשפטי הקיים עד כה בסוגיית הטעות שבסיווג". כן נתונה דאגת בא-כח המבקשת למנגנון המנופח של פקחים שידרשו בכל רשות מקומית כדי להקפיד על קביעת הסיווג הנכון של כל נכס שעבורו נגבית ארנונה.

הדברים אינם "כצעקתה". באותה מידה שהמקרה בפרשת עיריית חיפה נ' לה נסיונל לא היה ראוי להיות נדון בפני ערכאה שלישית, כך גם עניינם של המבקשת והמשיב דנן אינו מן הדין להיות נדון בדרגת ערעור נוספת.

במקרה שבפנינו מדובר במחלוקת עובדתית שגדריה נתחמו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה והנושא לא חרג מן העניין שהיה לצדדים הישירים שנקשרו לתיק. הנושא הוא בעל אופי כספי ואיננו מעלה שאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית ומשום בחינה אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בהחלטתו המנחה של בית משפט זה לעניין שיקולי בית המשפט בדונו בבקשה לרשות ערעור (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה בע"מ) פ"ד ל"ו (3) 123).

גם לחששו של בא כח המבקשת מפני "הצפת" בתי המשפט בתביעות השבה נגד רשויות מקומיות, אין לו על מה שיסמוך. אכן, על פי האמור בבר"ע 103/82 הנ"ל (שם בעמ' 128):

"חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט בעניין משקלה היחסי, תדירותה... ושיקולים כיוצא באלה" (ההדגשה שלי - י.ג.)

ברם, ניתן לשער שמספרם של המקרים, בהם התעוררה שאלה דומה למקרה שבפנינו ונדרשה בהם הכרעת בית המשפט, היה קטן ביותר. לא הובא לעיוננו שום פסק דין הדן בשאלה דומה ושניתן לאחר שנת 1991, מועד החלטת בית המשפט בפרשת עיריית חיפה נ' לה נסיונל.

לאור מידת תדירותה של השאלה הנדונה, עליה עמדתי זה עתה, אין, לדעתי, כל הצדקה לחזור ולדון בה בערכאה שלישית. יתירה מזו המבקשת הייתה מטיבה לעשות אילו סיימה עניין זה מחוץ לכותלי בית המשפט במקום לדבוק בהתדיינות שנמשכה שבע שנים נוספות מאז שהמשיב החל לשלם ארנונה לפי סיווג של פאב. לא הייתה מחלוקת שהמשיב שילם למבקשת ארנונה כללית בסכום העולה על הסכום שהיה חייב לשלם כדין ולפיכך "בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות" (דברי הנשיא שמגר בפרשת עיריית חיפה נ' לה נסיונל).

למרות מסקנתנו זו נחווה דעתנו גם לגופו של עניין, כדי להעמיד דברים על מכונם. נקדים ונציין כי גם בערעור עצמו לא נמצא ממש.

השגותיה של המבקשת בפני ערכאתנו התמקדו בטענות אלה:

(א) לא הוכח שהמשיב ניהל בעסקו פאב החל משנת 1984.

(ב) לא היה מקום להיזקק לטעת הרשלנות משזו לא הועלתה בתביעתו של המשיב.

(א) שתי הערכאות שקדמו לנו קבעו כממצא עובדתי כי בנכס התנהל פאב החל משנת 1981. המשיב הצהיר על עובדה זו בתצהירו מיום 24.8.93 בחקירה ראשית ועל כך לא נחקר, לאור ההסכם הדיוני שבינו למבקשת. בתצהיר מיום 12.9.83 שהוגש מטעם המבקשת, לא נעשה ניסיון לטעון אחרת. כל שנאמר בתצהיר של המבקשת הוא כי המשיב מנהל בעסק פאב וכי עד ליום 1.4.90 היה הנכס מסווג כחנות ורק מאותו יום שונה סיווגו לפאב ודיסקוטק "לאור בקשת התובע" (ראה סעיפים 2,3 ו4- לתצהיר).

"(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) .....

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו;

(3) ......".

בית משפט זה הביע את דעתו כי יש מקום להוסיף ולהרחיב בדרך של חקיקה את זכות ההשגה, הערר והערעור מעבר לתחומים שהותוו בסעיף 3 לחוק הרשויות "כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל" (בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה פ"ד מ"ב (3) 441, 446). בד בבד פסק בית משפט זה כי "אין בחוק הנ"ל (חוק הרשויות) הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל, בין היתר, את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, עניין הראוי לבירור לגופו..." (ראה בר"ע 2824/91 הנ"ל).

בכתב התביעה טען המשיב כי "נפלה טעות ביד הנתבעת (המבקשת) בכל הנוגע לסיווג החנויות והמחסנים". שתי הערכאות שלפנינו פרשו וקבעו כי לא בטעות גרידא עסק כתב התביעה כי אם בטעות שהייתה פרי רשלנותה של המבקשת, שגם המשיב תרם לה את תרומתו.

מכל מקום, גם אם נאמר שטענת התרשלות, טענה משפטית חדשה הייתה, גם אז לא הייתה כל מניעה להיזקק לה. לא עילת תביעה חדשה העלה כאן המשיב כי אם טענה משפטית חדשה ובכך לא היה שום פסול (ע"א 271/75 שושן נ' שושן ואח' פ"ד ל' (1) 473, 476 וכן בג"ץ 351/88 הנ"ל בעמ' 445). מסקנה משפטית איננה עילת תביעה וממילא לא הייתה חובה לטעון אותה בכתב התביעה. במקרה מסוים אף נטענה טענה משפטית מסוימת לראשונה בפני בית המשפט העליון, אחרי שהעניין נדון בשתי ערכאות קודמות. בית המשפט לא נמנע מדיון בטענה החדשה, בקובעו כי "לפי תקנה 423 (כיום תקנה 462) לתקנות סדר הדין האזרחי, מוסמך בית משפט זה לפסוק את אשר צריך היה לפסוק אילו נטענו הטענות המשפטיות כדבעי" (ע"א 120/70 חברת גן החיות תל-אביב נ' קליינמן פ"ד כ"ד (2) 641, 643).

ושוב לענייננו: הטענה המשפטית, לפיה התרשלה המבקשת, לא הייתה חדשה.הטענה עמדה במוקד טיעוניהם של שני הצדדים בכתב סיכומיהם בפני בית משפט השלום. המבקשת אף הגדילה לעשות, כאשר הגדירה בסיכומיה את השאלה המשפטית היחידה שבמחלוקת, כך:

"השאלה היחידה לדיון בעניין זה היא האם התרשלה העירייה בחיוב היתר או שהמדובר ברשלנות התובע המובילה למניעות" (ראה סעיף 5 לסיכומי המבקשת).

ניתן אפוא לסכם ולומר כי לא הייתה כל מניעה לכך שבית משפט השלום יסיק את רשלנותה של המבקשת כמסקנה משפטית מעובדות המקרה וטיעוני הצדדים עצמם.

(ג) לעניין הוכחת טענת ההתרשלות: המבקשת הוסמכה לחייב את תושבי עירה בתשלום ארנונה. גובה התשלום נקבע, בין השאר, על פי מהותו של העסק. לשם קביעת מהות העסק המתנהל בתחומה הוסמכה המבקשת לנקוט בפעולות שונות ובין השאר: להיכנס בכל עת סבירה לנכסים ולערוך בהם בדיקות ומדידות וכן לדרוש מכל בעל או מחזיק בנכס למסור כל ידיעה או מסמך הקשורים בו (ראה סעיף 287 לפקודת העיריות[נוסח חדש]).

הארנונה לגבי בתי עסק מסוג פאב נקבעה, לראשונה, בתחומי העיר נהרייה בתחילת שנת המס 1984/85. דא עקא שגם אחרי 1.4.84 המשיכה המבקשת לגבות מהמשיב ארנונה לפי סיווג של חנות, למרות שמאותו יום, היה עליה לגבות ארנונה לפי סיווג של פאב. אין מחלוקת על כך שההפרש בגובה תשלום הארנונה בין שני סוגי בתי עסק אלה, התבטא בעשרות אחוזים. בפועלה כרשות ציבורית, חובה היה על המבקשת ליידע את המשיב כי בעקבות צו המסים החדש שנכנס לתוף ביום 1.4.84, ישלם מי שמחזיק בפאב או בדיסקוטק ארנונה בגובה מחצית החיוב החל לגבי חנות. תחת זאת נהגה המבקשת בשב ואל תעשה והמשיכה לגבות עבור הכנס של המשיב את שיעור הארנונה שגבתה על 1.4.84, לפי סיווג של חנות.

מצב דברים זה, שנמשך לאורך שבע שנים (עד להגשת התביעה) היווה, ללא ספק, מעשה התרשלות מצד המבקשת כלפי המשיב. כאמור, אפילו היה למשיב חלק במעשה הרשלנות כפי שקבעו שתי הערכאות שלפנינו, לא היה בכך כדי לשלול את זכות המשיב להשבת מלוא הכספים ששילם ביתר. "אדם המשלם בחושבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף, שעה שההוראה איננה חלה עליו, טועה טעות יסודית ולכאורה הוא זכאי להשבה" (פרידמן/דיני עשיית עושר ולא במשפט, 503).

העולה מכל האמור כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. לחילופין, ידחה הערעור גופו.

מקובל עלי כפי שקבע חברי השופט י' גולדברג, כי במקרה הנדון בו גבתה הרשות המקומית מהמשיב ארנונה ביתר, מחמת סיווג שגוי של בית העסק שניהל, עליה להשיב לו את אשר גבתה ביתר, ואין מקום לחייבו ברשלנות תורמת.

לפיכך, מצטרפת אני להכרעה לפיה יש לדחות את ערעור ולהשאיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.