ת"א 1408/94

1. נושא החלטה זו הוא השאלה האם יש לדחות ו/או למחוק על הסף תביעה שהגיש התובע נגד הנתבעת.

בתביעה מבקש התובע פס"ד הצהרתי כי נכס שהוא החזיק בו כשוכר בתחום המשיבה ושסווג ע"י המשיבה לצורכי תשלום ארנונה כ"מבנה", צריך להיות מסווג כ"מחסן" וכי נכס אחר שהחזיק בו קטן יותר בשטחו מהשטח על פיו נקבעה הארנונה לגביו ולכן יש לתקן החיובים שחויב התובע ב7- השנים האחרונות שקדמו להגשת התביעה לגבי נכסים אלו והתובע זכאי להחזיר כספים שנגבו ממנו ביתר.

(א) המחוקק, בחוק הרשויות המקומיות קבע מסגרת לברור השגות אזרח על גובה ארנונה שחויב בה ע"י רשות מקומית. המסגרת היא מנהל הארנונה שעל החלטתו ניתן לערער בפני ועדת הערר ומשנקבעה ע"י המחוקק מסגרת כזו אין אפשרות לעורר שאלות כאלו בפני ביהמ"ש.

(ב) התובע מושתק מלעורר הטענות שהוא מעורר בתביעה זו לאחר שבמשך 7 השנים הרלוונטיות הוא קיבל הודעות חיוב בארנונה ולא השיב עליהן.

(ג) לפחות לגבי התקופה עד ל 4.11.91 ודאי שאין התובע יכול לטעון טענות כלשהן לאחר שניתן נגדו כבר פס"ד בת"א 3701/91 שחייבו בתשלום חובות הארנונה עד לתאריך זה בהתאם לדרישת הנתבעת, זאת לאחר שהתובע לא התגונן בפני התביעה שהגישה נגדו הנתבעת.

3. בנוסף לטענות הסף טענה הנתבעת גם לגופו של עניין ולמרות שבד"כ אין רלוונטיות לטענות עובדתיות שבכתב ההגנה לצורך ההכרעה בטענות סף, שכן, בטענות סף יש להכריע לפי כתב התביעה בלבד ובהנחה שכל האמור בה יוכח כאמת, אזכיר בקצרה הן את הטענות העובדתיות בתביעה והן את אלו שבהגנה.

(1) התובע מחזיק בשכירות מבנה (להלן: "מבנה א'") מיום 25.10.87. הוא חויב בארנונה מתוך הנחה לפיה שטח מבנה א' והסככות הצמודות לו הוא 1,760 ממ"ר. בבדיקה שנערכה ב 19.8.93 ע"י נציג הנתבעת התברר כי השטח הוא 1301.80 ממ"ר בלבד. מכתב מנהל מח' הגביה של הנתבעת המאשר זאת צורף לכתב התביעה.

(2) ב 9.6.83 רכש התובע מבנים נוספים (להלן: "מבנה ב'" ו"מבנה ג'") והוא חויב בשנת 1983 בארנונה כאילו היו אלו שטח מבונה בעוד שבפועל המבנים שימשו לאחסון וסיווגם אחרת לקוי בחוסר סבירות קיצוני ההופך את כל הודעות החיוב למצב בו הן בטלות מעיקרן.

(3) לפיכך תובע התובע כי חשבונות הארנונה שהוצאו לו לגבי כל המבנים נשוא התביעה יתוקנו 7 שנים רטרואקטיבית ויוחזרו לו כל הכספים שהנתבעת גבתה ממנו ביתר ושהיא מחזיקה בהם מתוך עשית עושר ולא במשפט.

(א) אכן באוגוסט 1993 תיקנה העירייה בעקבות ביקור במבנה א' את השטח לצורכי חישוב ארנונה, אך תיקון זה לא נובע מטעות שהייתה לפני כן במדידה אלא משינוי בשימוש שנעשה בפועל.

(ב) המדיניות הנקוטה ע"י הנתבעת היא שבכל עת שנעשית מדידה ומתגלה שוני בין גודל השטח לפיו חושבה הארנונה עד כה לבין מה שנמצא בפועל במדידה החדשה, כי אז, בין לחסר ובין ליתר, התיקון נעשה רטרואקטיבית לשנתיים בלבד.

מדיניות זו סבירה ותואמת הלכות שיצאו מלפני בתי המשפט שיש להעדיף את האינטרס של הכלל בסופיות ההחלטות בענייני מס במטרה לשמור על יציבות המינהל ומסגרותיו הציבוריות על פני האינטרס של היחיד שלעתים נפגע ממדיניות זו.

העובדה שמדיניות זו ננקטת הן כאשר מתוקן החישוב בחסר והן ביתר מביאה לידי כך שלעתים יחיד נמצא נשכר מכך שאין מחייבים אותו בחיוב היתר רטרואקטיבית אלא שנתיים בלבד ואילו יחיד אחר שנמצא כי יש לתקן את החיוב לטובתו יוצא נפסד מכך שהתיקון יעשה רטרואקטיבית לשנתיים בלבד. לפיכך גם לגבי התובע התיקון לטובתו נעשה ב 1993 רק לגבי השנים 1992-1991.

(ג) אשר למבנים ב' וג' מוכחשות טענות חוסר הסבירות בסיווג שסווג.

6. לאחר עיון בסיכומי הטענות בכתב של הצדדים, דעתי היא שיש לדחות על הסף את אותו חלק של התביעה המתייחס למבנה ב' וג' (היינו את ס' 17א' מכתב התביעה ואין לדחות על הסף את העתירה ביחס למבנה א' (היינו, את ס' 17ב').

7. אסביר תחילה את חלקה הראשון של החלטתי ולאחר מכן את חלקה השני.

8. המחוקק קבע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו1976- את הדרך להשיג ולערור על קביעת ארנונה. משנקבעה ע"י המחוקק הדרך והמסגרת ביהמ"ש לא יזקק לתביעות להשבת כספים על יסוד טענה שהסיווג לקה בחוסר סבירות קיצונית כאשר התובע יכול היה להביא טענתו זו בפני מי שהמחוקק נתן לו הסמכות לבדוק טענה זו ולהכריע בה. ראה ע"א 730/89 מיכשוילי נ' עיריית ת"א פדי מה (3) 769, שם נאמר כי אין לאפשר למי שחייב בארנונה להתגונן בפני תביעה שהוגשה נגדו לתשלומה בטענה שהיה יכול להעלותה בהשגה, אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסוימת להשיב על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה.

9. ולא רק על דרך ההגנה אי אפשר להעלות טענה כזו אלא גם לא על דרך התביעה כפי שמנסה לעשות התובע במקרה שלפני, כך נקבע כבר בע"א 177/60 ציקלר נ' עיריית ירושלים פדי י"ד 1938 ועל כך חזר ביהמ"ש העליון בע"א 1130/90 עניין מצות ישראל נ' עיריית פתח תקווה, תקדין עליון 92 (3) 1371.

10. לגבי נושא זה מסכים אני ובכל הכבוד לפסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בת"א 5015/88 בעניין איחוד סוכנויות בטוח בע"מ נ' עיריית חיפה שדחתה תביעת השבה שהסתמכה בין היתר על זכות השבה מכוח חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה תש"מ 1980) וכן מכוח עשית עושר ולא במשפט. הנימוק הוא, שלעומת אינטרס הפרט לקבל בחזרה מה שנגבה ממנו ולא היה צריך להגבה קיים אינטרס לגיטימי של הרשות המקומית לקבוע את תקציבה על יסוד הנחות בעניין הכנסות צפויות מארנונה כפי שאלו נקבעו ע"י מי שהוסמך לקובעם.

11. לגבי חלק זה של התביעה לא עזרו לו לתובע גם הדברים שנאמרו בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל, שם נאמר (ועוד נחזור לדברים אלו), כי כאשר אין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולמה ארנונה כללית ביתר, ראוי שהרשות הציבורית תחזיר מה ששולם ביתר. בענייננו, כעולה מהאמור בכתב ההגנה, העירייה חולקת על טענת חוסר הסבירות ועל כל טענות התובע לגבי מבנים ב' וג' ולכן אין מנוס מדחייה על הסף של אותו חלק בתביעה המתייחס למבנים אלו.

12. לא כך הוא, לעניות דעתי, לגבי מבנה א', כתבתי "לעניות דעתי" מפני שאני ער לכך שבעניין זה יצאו מלפני ביהמ"ש פסקי דין שלפיהם צריך הייתי לדחות על הסף, גם חלק זה של התביעה (ראה ע"א 241/90) עיריית ירושלים נ' טיטלבאום פד"י תשנ"א ב' 427 וראה גם פסק דינה הממצה של כב' השופטת חרות בביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א יפו ת"ק 3003/90.

אני סבור שהן הדברים שכתב כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לבטוח תקדין עליון 91 (3) 2563, והן על יסוד חוק היסוד כבוד האדם וחירותו אין לדחות על הסף את טענת התובע בחלק זה של התביעה כפי שיוסבר להלן.

13. נחזור לבדוק ועתה ביתר עומק את עמדות שני הצדדים כעולה מכתבי טענותיהם לגבי מבנה א'.

(א) התובע חויב בארנונה בגין מבנה א' לגבי התקופה מיום 25.10.87 ועד אוגוסט 1993 מתוך הנחה עובדתית ששטח המבנה והסככות הצמודות לו 1760 מ"ר.

(ב) מהמכתב של מנהל מח' הגביה של הנתבעת שצורף לכתב התביעה עולה כי במדידה שנעשתה נמצא שהשטח הבנוי כולל סככות הוא 1422 מ"ר.

(ג) בכתב ההגנה המקורי נאמר (ס' 2ב') כי השוני לא נובע מטעות במדידה אלא משוני מבני שנעשה בפועל. משמעות הדברים היא שבמועד כלשהו נהרס ע"י התובע חלק ממבנה קיים וזו בלבד הסיבה להפרש שנמצא בין המטרז' לפיו נקבעה הארנונה בזמנו לבין המטרז' שנמצא במדידה מאוגוסט 1993.

(ד) בעת שהופיעו ב"כ הצדדים בפני ביום 21.5.96 ביקש ב"כ הנתבעת לתקן את כתב ההגנה ובמקום שוני מבני לכתוב שוני בשימוש. אני הרשיתי זאת והתיקון נעשה בכתב ידי בגוף כתב ההגנה המקורי.

14. כאשר הרשיתי התיקון, לא הייתי ער ועו"ד גזיאל ב"כ התובע לא הפנה תשומת לבי לכך, כי לשינוי זה בכתב ההגנה עשויות להיות השלכות על ההחלטה בשאלה שלפני, שכן, אם לא תמחק התביעה על הסף ויאופשר לתובע להוכיח כי מעולם לא הרס שום חלק של המבנה הרי שיתברר בעליל כי אכן הארנונה חושבה מלכתחילה על יסוד נתון מוטעה לגבי גודל השטח המוחזק. לעומת זאת לפי התיקון קשה מאד להוכיח שהשימוש צומצם במועד כלשהו.

לפיכך כאשר אני צריך להחליט עתה אם למחוק על הסף חלק זה של התביעה, אני מחליט על יסוד מה שהיה כתוב בכתב ההגנה המקורי, היינו, שטענת הנתבעת היא כי לא הייתה טעות, אלא התיקון נעשה על יסוד שינוי בשטח שנעשה בין המדידה הראשונה לשניה, שניתן להוכיחו או לשלול קיומו בקלות.

15. ממכתבו של מנהל מחלקת הגביה עולה למעשה הודאה שהחיוב מעולם לא היה יכול להיות לפי 1760 ממ"ר כאשר שטח המגרש כולו אינו עולה על 1634 ממ"ר. לפיכך ברור שטעות כלשהי הייתה כאן מלכתחילה והשאלה שבמחלוקת היא לכן רק מה גודלה של הטעות.

16. כשזהו המצב אין לחסום באיבה את תביעת התובע שביהמ"ש יצהיר לאחר שתוכח לו היקף הטעות שמלכתחילה צריך היה לחשב את הארנונה רטרואקטיבית על בסיס הנתון האמיתי.

17. כל הפסיקה עליה סומכת הנתבעת יתדותיה ניתנה לפני שנפל דבר בישראל וחוקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הקובע בס' 3 כי "אין פוגעים בקנינו של אדם".

הוראת חוק יסוד זו מחייבת אותנו לראות בשמירה על קנינו של הפרט ואי פגיעה בו ערך עליון כשהפגיעה מותרת ויכולה להיות "מוכשרת" כך אם היא עומדת בפוסקת ההגבלה של ס' 8 לחוק היסוד, היינו, "רק כשהיא נעשית למטרה ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש".

שיקול האינטרס של הציבור שהרשות המקומית תוכל לסמוך על הנתונים עליהם היא בנתה את תקציבה מספיק לדעתי כדי לא לאפשר פניה לביהמ"ש דוגמת הפניה לגבי מבנה ב' וג', אך אין הוא מספיק כדי לאפשר לרשות מקומית להסתמך על טעות ברורה שהיא טעתה כדי להשאיר בכיסה כסף שגבתה כארנונה על יסוד טעות זו.

18. המדיניות להחזיר כסף לשנתיים אחורנית בלבד, אינה עומדת אף היא בפוסקת ההגבלה, לעניות דעתי, ואם אכן הייתה טעות הרי שזו לעולם חוזרת בין כשמדובר בפרט ובין כשמדובר ב"רשות" (להוציא כמובן לגבי התקופה שמעבר לתקופת ההתיישנות, שכן, חוק היסוד לא מבטל חקיקה קיימת).

19. אדרבא, מרשות ציבורית ניתן לצפות אף יותר מאשר מהפרט. לא כל "מגן" שהפרט רשאי להסתתר אחריו ראוי הוא שגם הרשות תסתתר מאחוריו. הרשות הציבורית מופקדת גם על חינוך הציבור ולא רק על אסיפת אשפתו וכיצד תראה רשות ציבורית כאשר היא מסרבת להחזיר כסף שגבתה בטעות תוך הסתתרות מאחורי טענות פורמליות.

בדיוק לכך התכוון לדעתי כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר, כשאמר מה שכבר הוזכר "כשאין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולמה ארנונה כללית ביתר ראוי שהרשות הציבורית תחזיר מס ששולם ביתר".

20. בהחליטי כך עומדים לנגד עיני דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בע"א 20/82 אדרס נ' הרלו לעניין פרשנות חוק עשית עושר ולא במשפט (פדי מ"ב (1) ע' 221 בעמ' 273) "אמת המבחן המדריכה אותו היא תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל". וכן דבריו בבג"צ 170/87 אסולין נ' עיריית קריית גת פד"י מ"ב (1) 678 שם הביע הסתייגות מהמצב המשפטי הנוכחי ולפיו תביעה נגד הרשות נדחית לעתים מחמת שיהוי כאשר תביעה כזו כלפי הפרט תחסם רק לפי מה שנקבע בחוק ההתיישנות. השופט ברק אומר שם:

"נראה לי כי חולשה זו של הזכות המינהלית אינה רצויה כלל, ניתן להסביר תופעה זו בהסברים היסטוריים שונים, אך דומה שכיום יש לשאוף לכך שהזכות המהותית במשפט המנהלי תעמוד איתן על רגליה היא".

21. הואיל והטעות התגלתה רק ב1993- אין להשתיק את התובע על הסף בגין פסה"ד שניתן נגדו ב1991- ובכך נופלת גם טענת הסף הנוספת של הנתבעת.

22. העולה מהאמור הוא שאני מוחק על הסף את סע' 17א' מכתב התביעה ואינני מוחק על הסף את סע' 17ב', על מנת שהתובע יוכל להוכיח אם ועד כמה הייתה טעות בכך שנקבע לו, כשנקבע לו, חוב ארנונה ביחס למבנה א' לפי 1760 ממ"ר ועל מנת שביהמ"ש יוכל להצהיר, אם יתברר שאכן הייתה טעות, כי על הנתבעת לתקן את החיוב רטרואקטיבית 7 שנים אחורנית ולערוך את חשבון החוב והזכות של התובע בגין מבנה זה בהתאם למה שיתברר ויוצהר".

23. התביעה במסגרתה, בה אני נותן החלטתי זו הוגשה מלכתחילה לביהמ"ש השלום, יחד עימה הוגשה ע"י התובע תביעה נוספת להצהיר כי משאיות וציוד אחר שהנתבעת ניסתה לתפוס כדי לגבות את חובות הארנונה מהתובעת, שייכים לא לתובע אלא לחברה בשם "אחים דוידי בע"מ". שתי התביעות אוחדו לפי החלטת כב' הנשיא קיטאי והוא זה שגם החליט להעביר הדיון בהם לבימ"ש נכבד זה. לפני החלטת ההעברה הוא נתן לתובע שני סעדים זמניים, בראשון החליט לעכב את הגביה מהמשאיות והמיטלטלין ובשני החליט לעכב בכלל את הגביה עד שיוחלט אם התובע חייב בכלל חוב לעירייה.

24. עתה אני מתבקש ע"י הנתבעת לבטל את הסעדים הזמניים. ודאי הוא שאין מקום לביטול הסעד הראשון, שכן, גם אם חייב התובע ובמלוא החוב, עדיין יש לברר אם ניתן לגבותו מהמשאיות והמיטלטלין שהחברה טוענת כי הם שלה ולא של התובע (בפני תביעה זו אינני מוצא בתיק כל כתב הגנה של הנתבעת).

לגבי הסעד הזמני השני, נראה לי כי בעקבות החלטתי זו לדחות על הסף חלק של התביעה, אין עוד מקום לעכב את הגביה ככל שהיא מתייחסת למבנים ב' וג', וכך אני מורה.

25. בשולי החלטתי זו נראה לי לנכון להמליץ בפני שני הצדדים לשים קץ להתדיינות בתביעה בכך שהתיקון כפי שנעשה ממכתב מר שושני מנהל מח' הגביה מ1.9.93-, שנתיים לאחור יבוצע 7 שנים לאחור.