ת"א 78970/94

1. נגד הנתבע הוגשה תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין נכס ברח' נחלת בנימין 10 ת"א (להלן: "הנכס").

2. הנתבע טען בבקשת רשות להגן שהגיש, כי ביום 24.8.94 עזב את הנכס, אותו שכר במשותף עם מר קלוד אפללו, לאחר ששותפות בינו לבין מר אפללו התפרקה.

עפ"י הטענה, מסר הנתבע לתובעת - לפקידה בשם "אביטל", ביום 29.8.94 הודעה בכתב על חדילת חזקה, וצרף את ההסכם לפירוק השיתוף.

ביחס לתקופת התביעה מיום 1.2.94 ועד ליום מסירת ההודעה לתובעת, הנתבע אינו מכחיש כי הוא חייב לשלם ארנונה. בסיכומים שהוגשו מטעמו, טען בא כוחו כי אין לחייב אותו בריבית והפרשי הצמדה כפי שנקבע בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ1980-.

3. מטעם התובעת העידה ע.ת. 1, הגב' רויטל יצחקי. היא העידה כי עד חודש 12/94 לא נתקבלה כל הודעה בעירייה על שינוי/חילופי מחזיקים (סע' 5 לתצהיר עדותה הראשית של העדה). בסעיף 6 הצהירה כי לה, כמו גם לפקידות אחרות באזור גביה 1, לא ידוע על מכתב הנתבע שצוין בתצהירו, ואין רישום לגביו.

4. הנתבע העיד בעצמו. הוא חזר על גרסתו בבקשת הרשות להגן לפיה מסר ביום 29.8.94 את המכתב נ2/ ואת הסכם פירוק השיתוף נ1/, לפקידה "אביטל".

5. מאחר שאין מחלוקת שהנתבע החזיק בנכס, ולטענתו חדל להחזיק בו, תוכרע המחלוקת שבפני עפ"י הוראות סעיף 325 לפקודת העיריות.

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בניין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה, ולאחר מכן לא יהיה חייב בשעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשעורי ארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". (יצוין כי נוסח הסעיף שצוטט בסיכומי ב"כ הנתבע אינו מדויק).

6. על מנת לבחון את טענות הנתבע יש לבדוק האם הוכיח את יסודות סע' 325 הנ"ל ודהיינו: האם הוכיח הן כי חדל להחזיק והן האם מסר על כך הודעה בכתב לעירייה. האם חדל הנתבע להחזיק בנכס?

7. ב"כ התובעת טען בהקשר זה כי עפ"י ההסכם נ1/, פירוק השותפות היה מותנה בעמידה בתשלומים שאין מחלוקת ששותפו של הנתבע, מר אפללו, לא עמד בהם, ולכן יש לראות את ההסכם כבטל. עוד נטען כי עפ"י סע' 12 להסכם נ1/, ההסכמה לפיה הנתבע לא יכנס לעסק במהלך ניהולו ע"י מר אפללו, מותנית בביצוע תשלומים ע"י מר אפללו, שלא בוצעו. עוד טען ב"כ התובעת, כי הראיה לכך שההסכם לא נכנס לתוקף הינה כי לאחר מותו של אפללו, פעל הנתבע לפי עצת בא כוחו, פרץ לנכס והוציא ממנו רכוש. כן נטען כי הנתבע הודה, כי הוא נשא בנטל חובות השותפות, לרבות ביחס לתקופה שהיא נוהלה רק ע"י מר אפללו.

מכאן, לטענת ב"כ התובעת, שהסכם פירוק השותפות הופר הפרה יסודית ולא נכנס לתוקף.

8. אני סבורה כי יש לקבל את טענות הנתבע לפיהן מיום 24.8.94 פורקה השותפות בינו לבין מר אפללו, והוא חדל מלהחזיק בנכס. הנתבע הוא שהיה צד להסכם נ1/. לטענתו, הסכם זה היה הסכם לפירוק השותפות בינו לבין מר אפללו, כאשר כתוצאה ממנו מר אפללו היה צריך להיות המחזיק הבלעדי בנכס.

"בשלב מסוים אפללו גנב אותי ולכן פירקתי את השותפות" (עמ' 6 שורה 25).

"בעל הבית ידע כי השכירות אחרי שעזבתי הייתה צריכה לעבור לאפללו בלבד, ואז הוא היה צריך להיות השוכר הבלעדי". (עמ' 6 שורות 18-17).

"מהרגע שחתמנו על הסכם (נ1/ - ר.ר.) העסק עבר לאפללו בלעדית, ויש סעיף בחוזה שאסור לי להיכנס לשם".(עמ' 6 שורות 22-21).

9. עולה כי הנתבע, שהינו צד להסכם נ1/ ראה אותו כהסכם תקף לפירוק השותפות ולא כהסכם על תנאי. זוהי פרשנות סבירה להסכם נ1/, אשר לא מצוין בו כי הינו מותנה בתנאי מתלה. הפרותיו של אפללו את ההסכם נ1/ היו יכולות, ככל הנראה, לזכות את הנתבע, בזכות לבטל את ההסכם. אולם, אין כל טענה לפיה ההסכם בוטל ע"י הנתבע בשלב כלשהו, או כי הוא הודיע על ביטול ההסכם לאפללו.

10. הסכם תקף אינו מתבטל גם אם הינו מופר בהפרות - ואפילו יסודיות, אלא נדרש אקט של ביטולו ע"י הצד הנפגע, וכאמור אין כל טענה שאקט כזה בוצע. לו היה ההסכם מתבטל היה מקום לבחון את שאלת תחולת הביטול (למפרע אם מכאן ולהבא) מבחינת יחסי הנתבע עם העירייה - אך, כאמור, אינני סבורה כי שאלה זו מתעוררת במקרה שלפנינו.

11. אינני סבורה כי העובדה שהנתבע פרץ לחנות לאחר מותו של אפללו על מנת לקחת משם חפצים, עפ"י ייעוץ משפטי של בא כוחו, יש בה כדי לשנות ממסקנתי הנ"ל. גם העובדה שהנתבע שילם לחלק מהנושים חובות של השותפות בנסיבות שלא הובהרו - אין בה כדי להשליך על חובת הנתבע לשלם לתובעת חוב ארנונה.

12. אני סבורה כי הנתבע הוכיח כי הודיע בכתב כנדרש על חדילת חזקה בנכס, באמצעות מסירת המסמכים נ1/ ונ2/. המחלוקת העובדתית בהקשר זה מתייחסת לשאלה האם אכן נמסרו המסמכים הנ"ל לפקידה בעירייה - כגרסת הנתבע, אם לאו. אכן, לזכות התובעת עומדת החזקה כי היא פועלת כדין וכי לו היה המכתב נ2/ מתקבל ע"י מי מפקידיה, היה הדבר נרשם ובא לידי ביטוי ברישומיה. עם זאת, אין מדובר בחזקה חלוטה, ואין ספק שקיימת אפשרות שבשל טעות, בלבול, אי סדר וכד' נשמט המכתב נ2/ מרישומי התובעת ולא נרשם ברישומיה.

13. מקובלת אלי טענות ב"כ הנתבע בסעיף 4 לסיכומיו. קיומה של ההודעה בכתב לתובעת (נ2/) - שלא ראיתי מקום למסקנה כי היא מזויפת, עולה בקנה אחד עם הגרסה שהודעה זו נכתבה ע"י הנתבע על סמך ייעוץ של פקידי העירייה - כאשר לגרסת הנתבע נאמר לו טלפונית כי עליו להגיע לעירייה, ולמסור את ההודעה. הוא רשם את פרטי השיחה הטלפונית על פתק ופעל בהתאם.

מקובל עלי שהשיבוש בשם הפקידה שלה מסר הנתבע את המסמכים, (אביטל במקום רויטל) יש בו כדי להוסיף לאמינות הנתבע, וללמד כי אין מדובר בגרסה שהומצאה ע"י הנתבע בדיעבד. הנתבע אינו יליד הארץ, והגיע ארצה בשנת 1980, ולכן יתכן שטעה בהבנת השם שנאמר לו.

"אמרו לי טלפונית להגיע לעירייה ולמסור את ההודעה באזור מסוים, רשמתי זאת על פתק. כשהגעתי, מסרתי את ההודעה וכל המסמכים לפקידה באזור הזה, שאלתי לשמה ורשמתי את השם על גבי הפתק הנ"ל.

אם אתה אומר לי שאין שם פקידה בשם אביטל, אני אומר שרשמתי את השם ואני משוכנע שזה מה שאמרו לי" (מ' 5 שורות 7-2).

עדות זו מפרטת את מהלך העניינים שהוביל למסירת ההודעה והיא עדות שלמה ואמינה בעיני.

15. אינני סבורה שהעובדה שבנ2/ צוין כי חוב הנתבע עד יום 24.8.94 סולק במלואו - עניין שהוכח בדיעבד כלא נכון - יש בה כדי לשלול מאמינות גרסת הנתבע ביחס למסירת המכתב. כאשר נוכח הנתבע כי הוא אכן חייב כסף בגין התקופה עד ל24.8.94- - הסכים לשלם החוב בגין תקופה זו, ולא כפר בחובתו לעשות כן.

16. סיכומה של נקודה זו - הנתבע הוכיח כי מסר הודעה בכתב על חדילת חזקה ביום 29.8.94 לעירייה. החוב בגין התקופה עד 29.8.94.

17. כאמור, הנתבע לא חלק על כך כי הוא חייב לשלם את הארנונה בגין התקופה מ2/94- עד סוף חודש אוגוסט 94.

בא כוחו טען כי אין לחייבו בהפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ1980-, בגין החוב, שכן היה מוכן לשלמו.

טענת הנתבע לפיה הגיע לעירייה בכוונה לשלם את החוב שאינו שנוי במחלוקת נטענה בצורה סתמית ולא מפורטת. יתרה מזאת, הטענה ביחס להפרשי ההצמדה והריבית אינה אחת הטענות שבגינן ניתנה רשות להגן.

18. אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם את הסכום המפורט במוצג ת4/ שהוא סכום החוב לתקופה 8-2/94 בסך 7,189 ש"ח, נכון ליום 2.1.97. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום בפועל.

19. נוכח התוצאה האמורה - אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבע בסך 2,000 ש"ח + מע"מ.