023797/99 ת"א

בפני תובענה להחזר הארנונה שלטענת התובעת שולמה ביתר במשך שנים. סכום התביעה הינו 5,845 ש"ח למועד הגשתה, 1/3/99.

כמפורט בכתב התביעה, התובעת הינה דיירת בעלת הזכויות בנכס ברח' חובבי ציון 8 הרצליה, הידוע כחלק בחלקה 240 בגוש 6546 ויקרא (להלן: "הבית").

התובעת מתגוררת בבית מאז שנת 1989. התובעת חויבה בתשלומי ארנונה שוטפים ושילמה אותם כסדרם. בתשלום הארנונה, הסתמכה התובעת על מצב שהציגה לה הנתבעת כי שטח הבית הינו 178 מ"ר.

במהלך שנת 1997, ביצעה הנתבעת מדידה מחודשת של שטח הבית, ואז הסתבר כי שטח הבית הינו 163 מ"ר ולא 178 מ"ר כפי שנקבע בטעות. אישור המדידה צורף לכתב התביעה כנספח א'. בעקבות התגלית זיכתה הנתבעת את חשבונה של התובעת בעירייה, עבור התקופה מאז 1/1/96 ואילך, בגין תשלומים ששולמו ביתר.

התובעת דורשת בכתב התביעה הנוכחי את התשלומים שנגבו ממנה במשך שבע השנים הקודמות, מאז 1/1/89 ועד ליום 31/12/95. כמו כן, התובעת ביצעה מדידה חוזרת על ידי מודד מטעמה, ומצאה כי שטח הבית לצורך חישוב הארנונה הוא 160 מ"ר בלבד.

בנספח ב' לכתב התביעה, מביעה הנתבעת את הסכמתה לחייב את התובעת מכאן ואילך, בארנונה בגין שטח של 160 מ"ר. בהתאמה זוכה חשבון הארנונה של התובעת, בגין ההפרש הנ"ל גם כן מיום 1/1/96.

הנתבעת טוענת כי על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו1976- היה על התובעת להגיש השגה בפני מנהל הארנונה על חיוביה תוך 90 יום מיום הודעת התשלום. גודל הנכס הוא אחת העילות בגינן ניתן להשיג על חיובי ארנונה. התובעת לא פעלה בדרך הקבועה בחוק האמור ולא הגישה השגה במועד. כיוון שכך, מושתקת התובעת מלהעלות טענה אחרת כלפי התובעת.

הנתבעת מוסיפה עוד, כי את שטח הדירה ניתן לבדוק רק בזמן אמת, בסמוך למועד הבדיקה, ולפיכך לא ניתן להרחיב, את משך הזמן שבו תוענק לנתבעת ההנחה. לפי הנתונים היו לנתבעת בעבר, גודל השטח היה 178 מ"ר. הזיכוי בגין השנה הקודמת נעשה לפנים משורת הדין. השינוי בין השטחים החייבים בארנונה בדירה, לפני הביצוע ואחריה, נובע משינויים שחלו במדיניות הנתבעת, ולא ניתן לפרוש אותם שנים אחורה.

לחלופין, טוענת הנתבעת, כי דין התביעה להידחות ככל שהיא נוגעת להחזרים כספיים, המתייחסים לתקופה הקודמת חודש מרס 92 וזאת מנימוקי התיישנות.

התובעת הגישה גרסתה בתצהיר עדות ראשית. אף הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית, מפיו של מר וידר מנהל הכנסותיה. כל אחד מן הצדדים חזר על גרסתו. שני הצדדים הסכימו לייעל את הדיון המשפטי, ולהניח את התובענה להכרעתי על פי סעיף 79 א', לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד1984-.

לאחר ששקלתי את הנתונים, ולאור טענות הצדדים בסיכומיהם, אני מעדיפה את עמדתה של התובעת. מתוך התצהירים וממסמכים של המודדים, עולה בבירור, כי אכן שגתה הנתבעת כל השנים, בחישוב שטח הבית.

הנתבעת גבתה כל השנים ביתר ארנונה. העובדה שהתובעת כאזרחית שומרת חוק, לא חלקה על התחשיבים שערכה הנתבעת והסכימה לקבל אותם כמות שהם, בלי שהשיגה עליהם, אינה צריכה לגרום לקיפוח זכויותיה.

הנתבעת מצביעה על נחיצותה של הפרוצדורה הנוגעת להגשת עררים לפי חוק הרשויות המקומיות. אכן, ראוי להקפיד על הפרוצדורה, אשר מסייעת בשמירת מסגרות דיוניות נאותות. ברם, הפרוצדורה איננה חזות הכל. עשיית דין צדק חשובה לא פחות מן הפרוצדורה. ראה: ע"א 413/80 פלונית נגד פלוני פ"ד לה (3) עמ' 57 שם בעמ' 73:

"לעיתים מחייב הצדק מידה רבה של גמישות. בית המשפט הוא אדון לפרוצדורה ולא עבד לה. אין לראותה בבחינה כבלים משעבדים, אלא כמכשיר שיש להשתמש בו ביד אמן, תוך ניצולו הנכון והצודק".

וכן ע"א 430/74 בסמן נגד גזית בע"מ פ"ד כט (1) עמ' 228 בעמ' 231:

"לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק, ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה".

במקרה שלפנינו, כאשר הנתבעת עצמה הכירה בכך שהחישוב הראשון, לפיו פעלה, היה חישוב שגוי, וזיכתה את התובעת בתשלומים, אפילו רטרואקטיבית, מיום 1/1/96 ואילך, היה עליה להרחיב את היריעה, לכל התקופה.

טענתה של הנתבעת, כי התובעת לא הגישה השגה במועד, ולפיכך היא מושתקת להעלות טענות כנגד אופן חישוב המטרז' בשנים הקודמות, אינן מקובלות עלי. שני הצדדים הכירו בכך שנפלה טעות בחישוב שטח הבית של התובעת. היה על הנתבע לתקן את הטעות לכל ארכה ולא מאז 1/1/96 בלבד.

אכן יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) בתיק בר"ע 2824/91 (לא פורסם) ניתן ביום 16/10/91 עיריית חיפה נגד לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ:

"...על עמדת המערערת גם מכבידה העובדה שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית, העולה על מה שהמשיבה הייתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות כאלה, ראוי היה שהשרות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות".

וכן ראה: דברי בית המשפט העליון, כבוד השופט גולדברג, ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נגד נתן קזז, (לא פורסם), ניתן ביום 5/5/98 שם בעמ' 722 של פסק הדין:

"לא הייתה מחלוקת שהמשיב שילם למבקשת ארנונה כללית בסכום העולה על הסכום שהיה חייב לשלם כדין, ולפיכך בנסיבות אלה, ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר, גם ללא התדיינות, (דברי הנשיא שמגר בפרשת עיריית חיפה נגד לה נסיונל)".

צר כי הנתבעת בעניינו לא הלכה בדרך זו. אני קובעת כי התובעת זכאית לקבל מן הנתבעת החזר הארנונה ששולמה.

יש לבחון את השאלה האם זכאית התובעת להחזר מלוא סכום התביעה, אכן מיום 1/1/89 או שמא יש לצמצם את ההחזר לתקופת ההתיישנות שבע שנים אחורה, ממועד הגשת התביעה.

החקוק הרלוונטי בראש בראשונה הוא חוק ההתיישנות תשי"ח1958-. תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין על פי החוק הנ"ל, סעיף 5 (1) הינה שבע שנים. על פי סעיף 6, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. על פי סעיף 8 כאשר נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ואף שבזהירות סבירה, לא יכול היה למנוע אותם, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

הנתבעת טוענת כי למעשה התובעת, יכלה הייתה להיוודע מהו שטח הבית, אף לפני הזמנת הבדיקה, ולכן אין לומר כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנה באופן שלא הייתה יכולה למנוע אותן, כמובנו של ביטוי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

לגרסת הנתבעת, התובעת הייתה יכולה להזמין מדידות מטעמו, לפני המועד בו הוזמנו. המועד ממנו תמנה תקופת ההתיישנות, הוא המועד שבו נודעה לתובעת לראשונה עילת התובענה. על פי כתב התביעה, ותצהירה של התובעת, עילת התביעה נודעה לה לראשונה ביום 21/7/97 עת ביצעה מדידה חוזרת של שטח הבית. ממועד זה ואילך, שבע שנים אחורה, נמדדת תקופת ההתיישנות. הדבר מביאנו אל שנת 1989. מכאן שגם אם נבחן את סוגיית ההתיישנות דרך עיניה של הנתבעת, היה עליה לזכות את התובעת משנת הארנונה של שנת 1989.

הצדדים נדרשו אף לעניין סעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין, המתייחסת לעוולות. לטעמי אין מקום לתחולת פקודת הנזיקין בעניינו, שכן אין מדובר בעילה נזיקית. החקוק הרלוונטי היחיד הוא חוק ההתיישנות. אך גם לפי חוק ההתיישנות, יש לזכות את התובעת משנת 1989 ואילך. הזיכוי יעשה מאז יולי 98 ואילך.

התביעה מתקבלת. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה, בהפחתת חצי ראשונה של שנת 1989. הואיל וגם הצורך לערוך חישוב מתאים, תוגש פסיקתא לחתימתי לאחר שתיבדק על ידי שני הצדדים עובר להגשתה. כמו כן תשא הנתבעת בתשלום אגרת המשפט כערכה ביום הוצאתה.

מתוך התחשבות במסלול המקוצר, שנקטו הצדדים, וויתור על הליך ההוכחות, אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום י"א באדר א תש"ס, 17 בפברואר 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.