עמ"נ 104/02

נירית מורד-עצמון - עו"ד המערערת

נ ג ד

1. מנהל הארנונה

2. עירית טבריה

בית משפט מחוזי נצרת

כב' השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון

ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר של עירית טבריה

[28.11.02]

החלטה

זהו ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר של עירית טבריה אשר דחתה את השגת העוררת וקבעה כי השטחים הציבוריים המשותפים הנמצאים בבניין משרדים בו מחזיקה העוררת בבניין בית המעלות הידוע כגוש 15052 חלקה 20 ברח' הירדן 100 טבריה (להלן: "הבניין") הם ברי חיוב על פי החלק היחסי ברכוש המשותף בבניין של המחזיקים במשרדים שהעוררת היא אחת מהם.

העוררת טוענת את הטענות הבאות:

1. צו הארנונה לשנים 2000-2001 איננו מטיל חיוב בארנונה בגין שטחים ציבוריים בבניין ולכן נעשה חיובה של העוררת בחריגה מסמכות.

2. העיריה לא פעלה בהתאם לעקרונות הסבירות והמידתיות שעה שלא זו בלבד שחייבה את העוררת בארנונה בגין השטחים הציבוריים שבבניין אלא חייבה אותה ואת יתר המחזיקים בבניין בתעריף זהה לתעריף בו מחוייב הנכס העיקרי - משרדה של העוררת ומשרדים אחרים בבניין וביחס בלתי סביר בין שטח המשרד לשטחים המשותפים.

העוררת מסתמכת על כך ש:

1. בצו הארנונה הנ"ל לא קיימת הגדרה ספציפית למבנים כגון מרכז מסחרי או קניון.

2. הגדרת "המשרדים", המופיעה בסעיף 3.1 לצו הינה כדלקמן:

" משרדים או יחידות המשמשים לבעלי מקצועות חופשיים כגון: עורכי דין, סוכנויות ביטוח, מהנדסים, אדריכלים, שרטוט, מיכון משרד, וכל מקום שבו מבוצעת עבודה הניתנת להגדרה כעבודה משרדית ייחשב לצורך הטלת הארנונה כמשרד."

3. הגדרת המונח "משרדים" בצו הארנונה – איננה מטילה כל חבות לתשלום בגין החלק היחסי בשטחים המשותפים הציבוריים שבבניין על מחזיקי המשרדים, והוא הדין בסעיף 1.1.3 לצו, בו מוגדרת "יחידת שטח" כדלקמן:

" פירושה כל מ"ר של נכס. חלק ממ"ר העולה על 0.5 מ"ר, יחושב כמטר שלם. בשטח היחידה נכלל כל שטח הבניין, לרבות חדרי מגורים, כניסה, ממ"ד, פרוזדורים, מטבח, הול, אמבטיה, שירותים, סככות, מחסן, יציע מרפסות, גזוזטראות, קירות חוץ, קירות פנים, וכל שטח מקורה אחר חיצוני ופנימי למעט מקלט בבתים פרטיים ".

מדובר בהגדרה ולא בחיוב.

סעיף 3 לצו, וההגדרה שבסעיף 3.1 לצו, אינם מטילים על העוררת כל חבות לתשלום כל שהוא בגין חלקם היחסי בשטחים הציבוריים שבבניין. המשיבה איננה מפרשת בסעיף 3 לצו, באשר לגובה ואופן החיוב של שטחים הציבוריים אשר בבניין המשרדים.

4. לעומת זאת, כאשר מדובר בשטחים משותפים במבני מגורים, קובעת המשיבה בצו במפורש, בסעיף 2.4 לצו, כי הללו יחוייבו באופן יחסי לפי שטח הדירות:

" שטח משותף לשתי יחידות דיור או יותר (כגון: חדרי מדרגות, חדרי הסקה, פרוזדורים וכו') ייכלל בשטח הדירות באופן יחסי, לכל יחידת דיור"

5. על סמך זאת, טוענת העוררת כי כאשר רצתה המשיבה לחייב בארנונה שטחים משותפים בבתי מגורים, לא הסתפקה בהגדרה הכללית המופיעה בסעיף 1.1.3 אלא קבעה כך מפורשות בצו. מכלל ההן למדים לאו.

בשתיקתה של המשיבה בצו בעניין הטלת חיובים על שטחים משותפים בבניינים הכוללים משרדים ו/או חנויות, הביעה את כוונתה כי אין לגבות תשלומים בגין השטחים המשותפים בבניינים שאינם למגורים.

לדעתה, למצב חקיקתי זה כיוון הנשיא ברק באמרו:

"...לעיתים מה שנראה כשתיקה, למעשה איננו שתיקה כי אם הסדר שלילי. את שהמחוקק הסדיר במפורש הוא הסדיר לחיוב, ואת אשר לא הסדיר במפורש הוא הסדיר לשלילה"

(ראה: אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך ראשון בעמ' 467)

ולדברים דומים כיוון השופט זילברג באמרו:

" יש ושתיקתו של מחוקק יפה מדיבורו, או לפחות יפה כדיבורו, ואם הוא נמנע מקבוע הלכה, מקום שהיה צריך או יכול לעשות כן, הרי שתיקתו מדברת בעדה, ואומרת לנו, בפה מלא מה היתה עמדתו כלפי השאלה הנדונה ".

(ראה: ע"א 167/47 מינקוביץ נ' פישנצר, פ"ד ב' 39,43).

לפיכך, טוענת העוררת כי הואיל והמשיבה לא ציינה בצו את המונח "שטחים ציבוריים" או "משותפים" בהקשר של בנייני משרדים, הרי שאין צורך לדון בשאלה מהם סוגי השטחים הציבוריים שבבניין עליהם חלה חובת תשלום הארנונה ותחת זאת יש לקבוע כי כל השטחים, שאינם שטחי משרדים או חנויות כהגדרתם בסעיף 3 לצו, פטורים מתשלום ארנונה, מאחר וזו הוטלה שלא כדין ובחוסר סמכות.

הוסכם בין הצדדים כי תחילה תינתן החלטה בעניין מקור הסמכות של הרשות להטיל ארנונה על שטחים משותפים-ציבוריים בבניין המשרדים בו העוררת הינה בעלת משרד.

1. סעיפים 1.1.2 ו – 1.1.3 לצו הארנונה, שואבים סמכותם מכוח סעיף 269 לפקודת העיריות, וקובעים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שכל בניין בשטח העירייה הוא בר חיוב בארנונה.

2. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: "החוק") מסמיך את העיריות להטיל את הארנונה ולגבותה על פי הוראותיו. נאמר בסעיף 8 (א) לחוק:

"מועצה תטיל בכל שנת כספי ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי מחזיק הנכס"

3. מכח סעיף זה וסעיף 12 (א) לחוק, פרסמו שר האוצר ושר הפנים תקנות המתייחסות לשנת התקציב 2000 (תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000) (להלן: "התקנות") הקובעות את סמכותה של המועצה המקומית להטיל בצו, ארנונה כללית על נכסים שונים וכן קובעות את תעריפי המקסימום והמינימום בגדרם תוטל הארנונה.

בסעיף 3 (1) לתקנות נקבע העקרון לפיו:

"מועצה רשאית להטיל ארנונה כללית לגבי

(1) בנין – לכל מטר מרובע, בהתחשב בסוג הבניין, שימושו והמקום בו הוא נמצא".

4. מכוחן של התקנות, אשר עודכנו בשנת 2001, נקבע צו הארנונה של עירית טבריה לשנים 2000-2001 (להלן:ב "הצו" או "הצוים"). בצו הארנונה מגדירה המשיבה את הסוגים השונים של הנכסים אשר בתחומה של העיריה, בין היתר, מבני מגורים, משרדים, בנקים, קומות בידור וכיוב'. סיווג הנכסים, ובנוסף מיקומם הגיאורגרפי, הם הפרמטרים הקובעים לצורך קביעת תעריף הארנונה השנתי בו מחוייבים הנכסים.

5. בסעיף 1.1.1 תחת הכותרת "הגדרות והוראות כלליות" של צו הארנונה לשנת 2001 של עירית טבריה נאמר כי:

"הכללים להלן יחולו על כל סוגי הנכסים המשמשים לכל מטרה שהיא להוציא מקרים בהם נאמר אחרת".

בסעיף 1.1.3 מופיעה הגדרת יחידת שטח המתייחסת לא רק לבתי מגורים אלא גם למבנים שאינם משמשים למגורים.

6. לאור זה עולה כי אין צורך בהגדרה ספציפית למבנים כגון מרכז מסחרי או קניון כפי שטוענת העוררת. אולם מאידך יש ממש בטענה כי מדובר בהגדרה ולא בחיוב. גם אם נאמר כי החיוב נמצא בסעיף 1.0, 1.1.1 ו- 3.1, הרי, מהעובדה שבסעיף 2.4 לצו נוספה בשנת 2002 תוספת בדבר שעור אחזקת המחזיק בנכס בבית משותף בחלק היחסי מן השטחים המשותפים ואופן חישוב התעריף בשטח משותף ביחידות דיור משותפות ואלה לא נקבעו לגבי בעלי משרדים – נובעת התוצאה הפשוטה כי נתונים אלה חסרים לגבי שטחים משותפים ציבוריים במבנים שאינם בנייני משרדים. עצם העובדה שחוקק סעיף 2.4 המכיל פרמטרים אלה לגבי שטח משותף ביחידות דיור משותפות מעיד על כך שהיה צורך בסעיף הזה, ואם כך, הרי שצורך זה קיים גם לגבי שטחים משותפים במבנים אחרים שאינם בתים משותפים ושיש בהם שטחים משותפים או ציבוריים.

7. אני מסכימה עם טענת ב"כ המשיבה כי אין זה סביר כי בעלי דירות בבית משותף יחוייבו בארנונה בגין הרכוש המשותף ואילו בעלי עסקים לא יחוייבו.

יחד עם זאת, אינני סבורה כי שתיקתו של המחוקק במקרה זה מעידה על הסדר שלילי, לדעתי היא מעידה על שכחה אולם כשמדובר בחוקים פיסקלים אין מקום לספקולציות והדברים חייבים להיות ברורים.

העובדה שצו הארנונה בשנת 2002 מצא לנכון לתקן את ס' 2.4 מעידה על כך שהיה צורך בתוספת והיה צורך בהסרת הספק.

8. התוספת של המילים "למען הסר ספק" מעידה על כך כי קיים ספק וספק כזה יש לפרש בחוק פיסקלי לטובת האזרח כאמור ב: ע"ש 390/98 (נצ') תנובה מרכז שיתופי נ' עיריית טבריה, דינים ועוד כרך כו (10) 558, 568:

"חוק פיסקלי חייב להיות ברור וחד משמעי, ויש לפרשו על דרך הצמצום. אם לשון החוק נותרת סתומה לאחר בחינה פרשנית מילולית תכליתית ולא עולה ממנה מטרה תחיקתית מסתברת, דהיינו לשון החוק מעורפלת ומעוררת ספק רציני לגבי כוונתו האמיתית של המחוקק, מן הראוי להמנע מפגיעה בחירות הקניין ומהטלת מס."

9. בהעדר נתונים המופיעים בס' 2.4 אין לדעת כיצד יש לחייב את המחזיקים בנכס במבנה שאינו למגורים שיש בו שטחים משותפים ציבוריים.

מבלי להיכנס לשאלת סבירות אי חיוב שטח משותף בבניין משרדים, יש ממש בטענה העוררת כי רציונל שונה יכול לעמוד בפני מחוקק המשנה בבואו להטיל חיוב בארנונה על שטח משותף בבניין מגורים לבין הרציונל אשר מנחה את הרשות ביחס לחיוב, של נכס עסקי בחלקים מרכוש משותף, במיוחד כאשר מדובר בבנין משרדים שבו חלק מהרכוש המשותף הנו בשימוש ציבורי. (וזאת מבלי להתייחס לבנין המשרדים נשוא הערר).

10. שתיקתו של מחוקק המשנה לגבי שטחים משותפים ציבוריים במבנים שאינם מבני מגורים יכולה להביא לפירוש על פיו יחול על מבנים אלה סעיף 12 של צו הארנונה שכותרתו: "נכסים אחרים – בניין שלא הוגדר בהיטל" קובע:

"מבנה או חלק ממנו שאיננו משמש למגורים ושאין לגביו סעיף מפורט בצו הארנונה, ישלם על פי סעיף 9.2 לצו הארנונה."

11. סעיף 9.2 מתייחס לבתי עסק, מעדניות, בתי מסחר ו/או חנויות אחרות והוא קובע 156.75 ₪ תעריף למ"ר עד 50 מ"ר ומעל 50 מ"ר 104.81 ₪. בעוד שהתעריף שחל על משרדים לפי 3.1 הוא 215.33 ₪ על 35 מ"ר ראשונים ו-144.17 מעל 35 מ"ר ראשונים. מכאן שיכול לחול בילבול מה התעריף שיחול על השטחים המשותפים הציבוריים בבניין משרדי מעבר ל 35 מ"ר הראשונים ומעבר ל – 50 מ"ר.

12. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי הצו משנת 2001 יכול להטיל על העוררת ארנונה לשנה זו בגין חלקה ברכוש המשותף הציבורי.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתנה היום כ"ג בכסלו, תשס"ג (28 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.