The portal of land and taxation Israel

זהו סיפורו הקפקאי, של אדם אשר ניתן נגדו, על פי הסכמתו ולמרות שלא היתה לו כל זיקה ממשית לנכס, פסק דין. מני אז, הוא נרדף ע"י עיריית רמת-גן, לתשלום חוב שכלל אינו חובו.

אחת לכמה זמן, שולפת העירייה את ציפורניה ומטרידה אותו בהליכי עיקול והוצאה לפועל. כאשר התובע מיידע ומזכיר לה, כי הוסכם על ביטול ועיכוב ללא הגבלה, מתרצה העירייה, ומבטלת מייד את ההליך בו נקטה. התיק חוזר לתרדמת חורף, עד הפעם הבאה.

הליך ההוצל"פ האחרון, ננקט כנגד התובע ביום 24/6/02. כוס יסוריו גדשה, והוא נחפז אל בית המשפט, והגיש את התביעה הנוכחית, מייד ביום 25/6/02.

גם הפעם, כמו הפעמים הקודמות, ביטלה עיריית רמת-גן, את העיקול שהטילה (בטעות) בתיק ההוצל"פ על חשבונות התובע מבנק המזרחי, מייד כשקיבלה את כתב התביעה. העיקול בוטל עוד ביום 1/7/02.

אולם, הפעם לא הסכים התובע להסתפק בכך, והוא מבקש לקבל פיצוי כספי על הטרדה הכלכלית והנפשית שנגרמה לו לאורך השנים, כתוצאה מהתנהגות הנתבעת.

סכום התביעה הועמד על סך של 27,375 ₪, נכון למועד הגשתה, 25/6/02.

משכך, הסכימו הצדדים, בישיבת יום 15/1/03 בפני, לוותר על הליך הוכחות פרונטלי, ולהסתפק בהשלמת טיעונים על ידי סיכומים בכתב.

המנוחה, שושנה (רוזה) איזדורפר ז"ל, היא חמותו של התובע. בבעלות המנוחה, היה בין השאר, מחסן קטן ברח' ד"ר כהן 3 רמת-גן, הידוע כחלק מחלקה: 268 בגוש: 6127. (להלן: "המחסן"). בעלה של המנוחה היה אינסטלטור, שהשתמש במקום כמחסן כלים. שטחו של המחסן 12 מ"ר, ואין הוא מחובר לחשמל או למים.

זכויות הבניה בבניין נוצלו במלואן, ולכן אין למחסן ערך, וכפי שנטען ע"י התובע באחת מתביעותיו, ולא הוכחש על ידי הנתבעת, דיירי הבניין השתלטו על המחסן והם עושים בו שימוש לצרכיהם.

המנוחה נפטרה ביום 4/8/77. ביום 23/5/78, ניתן בבית הדין הרבני בת"א –יפו, צו ירושה, לפיו חולק עזבון המנוחה, בשלושת חלקים שווים בין שלושת בנותיה: פרלמן פנינה; פרקש מרים; פיליפ אסתר. (רעייתו של התובע דכאן). המחסן לא יוחד למי מן הבנות היורשות.

בכל זאת, החליטה עיריית רמת-גן, מסיבה שלא בוססה בתשתית הראייתית בפני, לרשום בספריה את התובע דכאן, כמחזיק במחסן. מכאן, החלה להתגלגל שרשרת של הליכים משפטיים שנקטה העירייה כנגד התובע.

להלן יפורטו ההליכים המשפטיים הקודמים בין הצדדים:

תביעה זו, הוגשה ביום 15/8/93, מטעם עיריית רמת-גן כתובעת, ונגד יונה פיליפ (התובע דכאן) כנתבע. סכום התביעה הינו 13,144 ₪ והרקע לה הוא: "הנתבע היה ו/או הינו מחזיק ו/או בעל נכס בתחום שיפוטה של התובעת". (סעיף 2 שם). כלומר, רקעה של אותה תביעה, מעורפל כהוגן.

הוגשה בקשת רשות להגן, ושם פירט מר פיליפ כי אינו מחזיק במחסן, אינו עושה בו שימוש, והדירה שיש לו באותו רחוב, מצויה בכלל בתחום שיפוטה של עיריית בני-ברק. עוד איזכר, כי הוא בסה"כ בעלה של אחת משלושת יורשות המחסן, וכי עובדה זו בשילוב עם מגוריו באותו רחוב בו שוכן המחסן, גרמה ככל הנראה לשרבוב שמו אל כתב התביעה.

לטענת התובע, כאשר הגיע לדיון באותו תיק שהיה קבוע בפני כבוד השופטת נורית אחיטוב, (בשיבתה כשופטת שלום), ביום 28/2/94, הוא פגש בחוץ את עו"ד יגאל שפירא. עו"ד יגאל שפירא שייצג באותו הליך את עיריית רמת-גן, העניק לו "יעוץ משפטי", ולפיו אין לו כל סיכוי לזכות בבקשתו לרשות להגן. על רקע זה הסכים מר יונה פיליפ, כי ינתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התובענה ובלבד שפסק הדין לא ימומש. ההסכמה אושרה על ידי בית המשפט וקיבלה תוקף של פסק דין.

מר יונה פיליפ טוען כי פסק הדין בתיק אזרחי 49675/93 הנ"ל ניתן נגדו בעורמה, ולאחר שקיבל עצות מטעות מב"כ עיריית רמת-גן. לגרסתו, התברר לו בדיעבד, כי אילו היה עומד על קיום הדיון בבקשתו לרשות להגן היא היתה מתקבלת, והיה מתברר כי אין לעירייה כל בסיס בדין לתבוע אותו.

כך או כך, הוא הסכים לפסק דין נגדו באותו הליך, רק משום שהוסבר לו על ידי ב"כ העירייה, כי זהו פסק דין "פורמלי" שלא ימומש לעולם.

חרף הבטחתה של עיריית רמת-גן, שלא ינקטו נגד יונה פיליפ הליכי הוצל"פ, נחפזה לפתוח תיק הוצל"פ מייד לאחר שניתן פסק הדין. במסגרת התיק החלו להתבצע הליכים כנגד יונה פיליפ ובכללם, בקשה לחקירת יכולת.

בראות יונה פיליפ כי הליכי הוצל"פ החלו להינקט נגדו, ולאחר שפסק הדין מקור הנזק, בתיק אזרחי 49675/93, כבר הפך חלוט ולא ניתן היה לבטלו בערעור, הוא נקט בדרך הפתוחה בפניו, והגיש המרצת פתיחה לביטול אותו פסק דין.

באותו שלב כבר הבין מר יונה פיליפ, כי לא יוכל להתמודד בגפו מול עיריית רמת-גן, ושכר יעוץ משפטי, את עו"ד ישי גלעדי, המלווה אותו בתיק עד היום. מר יונה פיליפ, הגיש תצהיר ומסגרת המרצת הפתיחה. דיון התקיים ביום 20/6/95 בפני כבוד השופטת גב' הילה גרסטל.

בהסכמת הצדדים, למעשה בוטל פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת אחיטוב בתיק אזרחי 49675/93. ההסכמה בין הצדדים מצאה ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 20/6/95 כדלקמן:

"בשלב זה מסכימים הצדדים להצעת בית המשפט, לפיה:

1...

2. מבלי שהדבר יהווה הודאה בכל טענה מכל הטענות המוזכרות בתצהיר, ו/או בתובענה, מסכימים הצדדים לביטולו של פסק הדין אשר ניתן בהסכמה ביום 28/2/94 על ידי כבוד השופטת אחיטוב ויגישו בקשה מתאימה לצורך קביעת מועד לדיון בבקשת רשות להגן.

3...

4. עד למתן פסק דין חדש בתיק אזרחי 49675/93 לא ינקטו כל הליכי הוצל"פ בתיק הוצאה לפועל 2-94-44264-01".

באותו מעמד, אף הסכימו הצדדים כי היורשות יפעלו לקבלת צו ירושה על המחסן, וכי עו"ד שפירא ימונה ככונס נכסים וימכור את המחסן לצד ג', כאשר מתוך כספי המכירה יפרע החוב נשוא התביעה.

במקביל, לפשרה שהוגשה בהמרצת הפתיחה בפני כבוד השופטת גרסטל, הגיש יונה פיליפ, בהסכמת העירייה בקשה לעיכוב הליכים קבוע בתיק ההוצל"פ, אשר נפתח לביצועו של פסק הדין שבוטל.

עיכוב ההליכים הוזן בתיק ההוצל"פ, ומר פיליפ היה סמוך ובטוח כי בזאת תמו תלאותיו בקשר עם הנכס הנ"ל. ראה החלטת כבוד הרשמת אביבה דובסקי מיום 17/9/95.

עיריית רמת-גן לא הסתפקה בכל המפורט לעיל, הלכה והגישה כנגד יונה פיליפ תביעה נוספת בבית המשפט השלום בת"א, במסגרת תיק אזרחי 39816/95.

העירייה גרסה, על יסוד הנתונים העובדתיים שהונחו בבסיס תיק אזרחי 49675/93, כי יש לה עילת תביעה כנגד יונה פיליפ, בגין חיובים חדשים שנוצרו עקב ארנונה ומים על המחסן מאז 1993 ועד 1995.

ליונה פיליפ לא היתה ברירה, והוא נאלץ להוציא הוצאות משפטיות כדי להגיש רשות להתגונן במסגרת התביעה החדשה. יצויין כי זוהי תביעה שהוגשה ביום 24/5/95, על סכום של 1,657 ₪. משרד הפרקליטים שייצג את העירייה שם, לא היה משרד עו"ד שפירא, אשר ייצג את העירייה בכל ההליכים המוזכרים בתביעה זו.

התביעה בתיק אזרחי 39816/95 לא מומשה. העירייה הסכימה להקפיא את הדיונים בה, ובפועל לא נעשה שם דבר. העירייה בחרה בדרך הביניים של הקפאת ההליכים, לאחר פניותיו של מר פיליפ. היא לא חזרה בה מהתביעה באופן מפורש, ולא הגישה בקשה לדחייתה או מחיקתה. הוגשה בקשת "דחייה ללא מועד".

זוהי המרצת פתיחה שהוגשה על ידי עיריית רמת-גן, ובה נתבקש מינוי כונס נכסים מוסכם למחסן. הבקשה היתה למנות ככונס נכסים את עו"ד ליאור שפירא, על מנת שימכור את הנכס, ויפרע מתוך כספי המכירה, את החובות אשר נוצרו בגין ארנונה על המחסן.

המרצת פתיחה זו נקבעה לדיון בפני כבוד השופט ד"ר קובי ורדי. אף המרצת פתיחה זו הצריכה מעורבות משפטית מצד עו"ד גלעדי, ב"כ יונה פיליפ. עו"ד גלעדי הדגיש בתגובתו, כי למר יונה פיליפ אין כל זיקה למחסן, וכי כל התביעות נגדו הן תביעות סרק. הוא ציין עוד, כי ליורשים אין עניין במחסן, וההתמהמהות של עיריית רמת-גן ממימושו, רק מגדילה את החובות הרובצים עליו שלא לצורך. בהסכמתו של יונה פיליפ ניתן צו מינוי כונס כאמור.

עו"ד ליאור שפירא, ממשרד ב"כ עיריית רמת-גן, מונה ככונס נכסים על המחסן. יתכן כי בכך, היה אמור הסיפור הקפקאי להסתיים.

השתלשלות העניינים, כפי שתוארה לעיל, היתה אמורה להביא את סיפורו של המחסן לידי גמר, תוך מניעת המשך הטרדה ליורשים ולמר פיליפ. ברם, לא כך היו פני הדברים. תיק ההוצל"פ שהליכים בו הוקפאו (לאור העובדה שפסק הדין שעל יסודו נפתח, במסגרת תיק אזרחי 49675/93 בוטל), חודש על ידי עיריית רמת-גן.

התובע מר יונה פיליפ, נדהם לגלות כי עיריית רמת-גן שבה והפעילה את תיק ההוצל"פ. התיק הופעל בחודש יולי 2001. כך עולה מאזהרה שהתקבלה אצל מר פיליפ בתקופה זו אודות חידוש הליכי הוצל"פ. על כך, הגיב עו"ד גלעדי, ב"כ מר פיליפ, במכתב מיום 8/7/01. המכתב צורף כנספח יד' לכתב התביעה. אחר הדברים האלה, היתה דממה למשך שנה.

ביום 24/6/02 קיבל מר פיליפ הודעה מסניף הבנק שלו, כי תוכניות החיסכון שלו ושל רעייתו עוקלו על ידי עיריית רמת-גן. הבנק שיגר אליהם הודעה כי על פי צו העיקול, בדעתו לשבור את תוכניות החיסכון, ולהעביר את כל הכסף לקופת ההוצל"פ. הודעת העיקול צורפה כנספח טו' לכתב התביעה.

יצויין כי במסגרת הגנת הנתבעת עיריית רמת-גן, היא הגישה כנספח את תדפיס כל הפעולות בתיק ההוצל"פ. מהתדפיס עולה, כי ביום 9/6/02, החייתה עיריית רמת-גן, את כל ההליכים בתיק ההוצל"פ כנגד יונה פיליפ. בהמשך, לאחר ההחייאה, ביום 19/6/92 ביצעה עיריית רמת-גן, במדיה מגנטית, עיקול כללי של נכסי יונה פיליפ.

מתדפיס ההוצל"פ עולה, כי עיריית רמת-שיגרה לכל סניפי הבנקים בישראל, מהקטון עד הגדול, הודעות עיקול על נכסיו של מר יונה פיליפ. להזכיר, העיקולים שוגרו במסגרת תיק ההוצל"פ המעוכב, שנפתח לביצוע פסק דין שבוטל. כל הבנקים הודיעו כי אין אצלם חשבון, למעט בנק המזרחי המאוחד בע"מ. אותו בנק גם הודיע על העיקול, למר יונה פיליפ.

מהתדפיס שצרפה הנתבעת עולה, כי העיקולים בוטלו באחת, בהודעה במדיה מגנטית שנשלחה לבנקים ביום 1/7/02 על פי בקשת עיריית רמת גן.

הואיל והתביעה היא נזיקית, יש להכריע תחילה בשאלת האחריות.

אני מוצאת, כי מר יונה פיליפ צודק בתביעתו. התנהגותה של העירייה לכל אורך הדרך, היתה נגועה. לא זו, הציפייה מגוף ציבורי גדול ומכובד, רשות מקומית בישראל.

בראש ובראשונה , עצם אחריותו של מר פיליפ יונה לנכס הנ"ל, אותו מחסן ישן שאינו מחובר למים וחשמל, היא מסופקת. העירייה אמנם טענה כי מר יונה פיליפ רשום בספריה כמחזיק,אולם היא לא גיבתה טענה זו שום מסמך. לא ברור כלל ועיקר, מי הוא שהודיע לעירייה, כי מר פיליפ הוא המחזיק בנכס. העירייה ערפלה סוגייה זו בתצהיריה, ולא בכדי.

מר פיליפ טען בנחרצות, ואני מאמינה, כי כל הקשר שלו לנכס, מתמצה בנישואיו לאחת משלושת היורשות של המנוחה שעל שמה היה רשום המחסן. מר פיליפ "נבחר" על ידי עיריית רמת-גן להיות רשום כמחזיק על הנכס הנ"ל, הואיל ואיתרע מזלו להתגורר באותו רחוב, אם כי לא באותו בניין, בו שוכן גם המחסן.

מר פיליפ הצהיר, ואני מאמינה, כי אינו עושה במחסן זה כל שימוש, היורשים אינם משתמשים בו כלל, הוא נטול כל ערך לגביהם, ובפועל השתלטו עליו דיירי הבניין בו הוא ממוקם, ואחסנו בו את מיטלטליהם. הדבר עולה בקנה אחד עם עדויותיו של מר פיליפ, בכל הערכאות אליהן זומן על ידי העירייה. הדבר עולה בקנה אחד, עם התנהגות היורשים שויתרו לחלוטין על המחסן והעמידו אותו לרשות עיריית רמת-גן, למכירתו כטוב בעיניה. לכן, מלכתחילה, שירבוב שמו של מר פיליפ לתוך ההליך היה שגוי ומוטעה.

אילו הייתה עיריית רמת-גן עוצרת בכך – דיינו. אולם העירייה לא עצרה. העירייה השיאה את מר פיליפ להסכים לפסק דין נגדו, כאשר הוסבר לו שבפועל פסק הדין לא ימומש. כך טען מר פיליפ לאורך כל ההליכים. אני מאמינה לטענה זו. טענה זו חמורה מאד, שכן מגולמת בה טאוטולוגיה.

לשם מה יש צורך בפסק דין אם אין כוונה לבצעו?

מר פיליפ לא היה מיוצג באותו שלב, ולכן הסכים למתן פסק דין נגדו. זהו פסק דין חסר יסוד, הואיל ולמר פיליפ לא היתה מלכתחילה כל זיקה למחסן נשוא פסק הדין. לא די בכך שהעירייה "ניצלה" את מצבו של פיליפ, באותו שלב שבו לא היה מיוצג. לאחר שנטלה פסק דין, מתוך הבטחה כי לא ימומש, היא דווקא כן פתחה בהליכים למימושו.

בשלב זה הבין מר פיליפ, כי אין מנוס אלא לשכור שירותי עורך דין. מכאן ואילך, נוהלו ההליכים באמצעות עורך דינו, והיתה שרשרת של הליכים. במסגרת אותם הליכים בוטל פסק הדין, שהורתו בחטא. עוכבו הליכי הוצל"פ אולם לא בוטלו כליל. הסכנה לחידושם נותרה בעינה.

עיריית רמת-גן, לא חידשה עד עצם היום הזה את ההליכים המשפטיים כנגד מר פיליפ, לא במסגרת תיק אזרחי 49675/93, ולא במסגרת תיק אזרחי 39816/95. המצב המשפטי באותם הליכים, נותר תלוי ועומד.

העירייה הסכימה לביטול פסק הדין בתיק אזרחי 49675/93, ולהקפאת ההליכים בתיק אזרחי 39816/95. אילו היתה העירייה סבורה, כי יש לה בסיס אמיתי לתביעה כנגד מר פיליפ, פשיטא שלא היתה מותירה הליכים אלו ללא המשך. דבר זה כשלעצמו מוכיח כי העירייה, הכירה בטעותה לגבי המשך ההליכים כנגד מר פיליפ.

ברם, למרות הכרה זו, המשיכה העירייה והטרידה את מר פיליפ, גם באמצעות הגשת תביעה חדשה שהוקפאה על ידה מיידית במסגרת תיק אזרחי 39816/95, וגם בהליכי המרצות פתיחה. אם לא די בכך, נקטה העירייה בהליכים כנגד מר פיליפ, באופן שסיכן את זכויות הקניין שלו, ואת חירותו האישית. כוונתי להליכים שננקטו שלא כדין, ולאחר הקפאת ההליכים, במסגרת תיק ההוצל"פ.

לא רק שהעירייה זימנה אותו לחקירת יכולת, אי-אז בשנת 1995, היא גם חידשה את האזהרה בשנת 2001, ועיקלה את כל נכסיו בבנקים השונים בשנת 2002. הכל על יסוד פסק דין, שניתן ללא צידוק, וללא זיקה של מר פיליפ לנכס. הכל על יסוד פסק דין שבוטל. הכל לאחר שכבר הושג הסדר, והמחסן הועבר לרשות עיריית רמת-גן, שמינתה עליו כונס נכסים מטעמה, בהסכמת היורשים.

לא יתכן שרשות ציבורית תרד כך לחייו של אזרח. רשות ציבורית מחוייבת בנורמות התנהגות גבוהות במיוחד, והנה ראינו כי במקרה זה, נורמות ההתנהגות של עיריית רמת-גן, היו פחותות במיוחד.

כפי שפורט לעיל, חוליה אחר חוליה בשרשרת ההתנהלות של עיריית רמת-גן היתה פסולה.

כל חוליה הובילה לחוליה חדשה וגרועה הימנה. עד שהדברים הביאו לידי חידוש חד צדדי של הליכי הוצל"פ, באופן חסר בסיס. נכסיו של מר פיליפ עוקלו, והוא אף עמד בפני חילוט כל חסכונות חייו. שלא לדבר על הפגיעה בשמו הטוב. אדם נורמטיבי, סביר, אזרח מן השורה, שחשבונותיו מעוקלים, אינו נהנה ממוניטין משופרים במיוחד אצל הבנקאי שלו, וזאת על דרך ההמעטה.

מדוע שלא להקפיד בכבודו, להיזהר ולהימנע מהגעה למצב חמור זה, בו מעוקלים חסכונות חייו של אדם ללא כל יסוד, וללא עוול בכפו?

כל זה היה נמנע, אילו עיריית רמת-גן, לא היתה צועדת, צעד אחר צעד, בנתיב המוביל לפגיעה כזו בזכות הקניין של התובע. כל זה ארע, כאשר מר פיליפ כבר נעזר בייצוג משפטי צמוד של עו"ד גלעדי, ייצוג שכמובן עלה לו ממון.

הסיטואציות המתוארות לעיל, נבלמו פעם אחר פעם, על ידי פרקליטו של מר פיליפ, אשר היטה את עיריית רמת-גן, מהמשך הסתערותה חסרת היסוד על מרשו.

צר לי לקבוע, כי אזרח שלא היה מיוצג משפטית, היה נרמס כליל.

כפי שארע למר פיליפ בראשית התקלותו עם עיריית רמת-גן, במסגרת הדיון הראשוני ביום 28/2/94, בתיק אזרחי 49675/93, שאז לא היה מיוצג.

מצער מאד להיווכח, כי רשות מקומית אשר אמורה להיות אמונה על שירות לאזרח, ועל כללי המשפט הציבורי, אינה מחילה כללים אלו על עצמה, והיא פוגעת פעם אחר פעם, בזכויותיו של התובע.

לשיא הגיעה עיריית רמת-גן, כאשר טענה בסיכומיה, כי אין למר פיליפ על מה להלין, שכן בעצם לא ארע לו כל נזק. העירייה טענה בהדגשה כי מאחר וצו העיקול בוטל תוך מספר ימים מיום שהוטל, "על מה לו לתובע כי ילין?!". כך בסעיף 19 לסיכומיה של העירייה.

גס לבבם של פקידי עיריית רמת-גן בטרדה ובעגמת הנפש שנגרמו למר יונה פיליפ בעקבות הליכי הסרק שנקטה נגדו, ללא כל צידוק. אני קובעת כי העירייה נהגה שלא כשורה, כלפי מר פיליפ לאורך כל הדרך. הטלת העיקול על נכסיו, ופגיעה בקניינו ובשמו הטוב על דרך של הטלת עיקול, הביאה את התנהגותה של העירייה לשפל חדש.

אני מצדיקה בהחלט את גישתו של מר פיליפ, אשר החליט שלא להחשות עוד ולא לאפשר לעיריית רמת-גן, לשים למרמס את זכויותיו, והגיש את התובענה הנוכחית.

בנושא אחריותה של עיריית רמת-גן כלפיו, הוכיח מר פיליפ את תביעתו.

העירייה טענה, כי מאחר ובפועל לא נגרם למר פיליפ כל נזק, אין הוא זכאי לפיצוי. לשיטתה, די היה בכך שמר פיליפ יודיע לה כי העיקול הוטל שלא כדין, כדי שתבטלו מיידית. כך ארע הלכה למעשה, כפי שעולה מתדפיס ההוצל"פ שהעירייה צרפה.

העירייה מוסיפה וטוענת כי מר פיליפ לא ניזוק, חסכונותיו לא חולטו, הוא לא נאסר במסגרת הליכי הוצל"פ ולמעשה NON EST FACTUM. העירייה מציינת, כי אין מקום לזכות את מר פיליפ בפיצוי בגין נזקי עגמת נפש, שאינם נזקים מוחשים.

אולם, לטעמי, זהו המקרה שבו יש לפצות את הניזוק. נזקיו של מר פיליפ כאן, נחלקים לשני ראשים: נזק בעין, ונזק של עגמת נפש. בבחינת הנזק בעין, יש ליקח בחשבון כי מר פיליפ נאלץ להיות מלווה על ידי עורך דין לאורך כל מהלכיו עם עיריית רמת-גן, מאז שנת 1995 ועד היום. ייצוג משפטי בימינו, אינו עסק זול.

גם אם מר פיליפ לא שיער בנפשו כי מעלליה של עיריית רמת-גן, ימשכו לתוך המילניום השלישי, ולא שמר קבלות על הוצאות הייצוג המשפטי, משנת 1995 ואילך, הרי בכל זאת, אין לומר כי לא הוכיח רכיב זה.

בתביעה לדמי נזק, ניתן להכריע גם על דרך של אומדנה.

כאשר מדובר בשכר טרחת עו"ד, שהוא בחזקת מומחה ובעל מקצוע, קיימת אינדיקציה של שכר ראוי.

מר פיליפ הביא קבלה אחת על אגרה בסך 850 ₪, אותם שילם לגזברות בית המשפט, לצורך עיכוב הליכי ההוצל"פ בשנת 1995, דבר אשר מלמד על הוצאות בעין, לא רק עבור שכר טרחת עו"ד, אלא גם עבור אגרות בית המשפט.

בתיק ע"א 427/82 השתיל ואח' נגד אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פד"י מ (4) עמ' 309, נפסק כי על הניזוק להתאמץ ולהוכיח את שיעור נזקו בצורה מדוייקת. אך, אם לא הצליח בכך, יש להושיט לו סעד בדרך של אומדנא.

כן ראה ע"א 605/88 תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ נגד מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פד"י מ"ה (2) עמ' 1. שם נפסק כי בהוכחת הנזק והפיצוי אין דרישה לדיוק מתמטי ולוודאות מוחלטת. הנפגע/התובע נדרש להוכיח את ניזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת וודאות סבירה, כלומר, באותה מידת וודאות המתבקשת בנסיבות העניין. באותם מקרים שבהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ולאמוד את שיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר. ראה שם בעמ' 10 מול האות ה' עד עמ' 11 מול האות א'.

וכן ע"א 2688/95 יצחק פנחס נגד קרן מהנדסים ואח' פד"י נ (5) עמ' 742 שם נאמר כי כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא. מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים. תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדוייקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא כי הנפגע התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה, המתבקשת בנסיבות העניין. שם בעמ' 746 מול האות ז' עד עמ' 747 מול האות ב'.

בנושא שכר ראוי, נקבע בפסיקה כי פירושו שכר שלפי הערכת הצדדים, היו צדדים סבירים מסכימים לו על יסוד משא ומתן חופשי. ראה: ע"א 139/76 אופיר נגד לוי ואח' פד"י ל"א (3) עמ' 29.

במקרה שלנו, ההוצאות בעין שדרש התובע הן הוצאות ריאליות, אפילו אם לא היה בידו לתומכם בקבלה. התובע העמיד את שכר טרחת עו"ד אותו דרש על סך 2,000 דולר, ואת אגרות המשפט המשוערות ששילם על סך 500 דולר, הכל כמובן כערכם בש"ח. סכום זה משוערך לשקלים על פי חישובו של התובע, נכון למועד הגשת התביעה, עמד על סך של 12,375 ₪ כולל מע"מ.

כאשר אני שוקלת את היקף השירות המשפטי, שנדרש התובע לשכור במרוצת השנים, נוכח פעולותיה חסרות היסוד של עיריית רמת-גן נגדו, כמתואר לעיל, שכר טרחת עורך הדין שהוא תובע, נראה הולם וראוי. זהו היקף השכר המקובל בפעולות מסוג זה. אשר להיקף האגרות שלטענת התובע שילם, גם היקף זה סביר בעיני. די בקבלה על סך 850 ₪ שהציג כדי להראות שהתובע אכן נשא בהוצאות נכבדות, גם ברכיב האגרה.

התוצאה היא, כי בראש הפרק של נזקים בעין, אני מאשרת לתובע את מלוא סכום תביעתו, דהיינו סך של 12,375 ₪.

אשר לראש הפרק של נזקי עגמת נפש, ונזקים שאינם מוחשיים. העירייה טענה כי מאחר ולא נגרם לתובע נזק ממשי, אין הוא זכאי למאומה. ברם, ההלכה המשפטית מכירה באפשרות לפיצויו של ניזוק בגין נזקי עגמת נפש. פעולה משפטית שננקטה על ידי בעל דין בעוצמה יתרה, ובמידה העולה על הנדרש, גרמה לחיובו בהוצאות.

ראה רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נגד חברת שלום ויינשטיין בע"מ פד"י נ"ד (5) עמ' 638, שם היה מדובר בעיקול שהוטל למעלה מן המידה. למרות שהחברה המעקלת זכתה בתביעתה, היא חוייבה בנזקים בשל היקף העיקול הרחב.

בענייננו, העיקול הוטל ללא צידוק כלל. עיריית רמת-גן, המעקלת, הצביעה על כך שהעיקול בוטל על ידה בטרם גרם לנזק ממשי.

האם שמו הטוב של אדם, שעל חסכונות חייו הוטל עיקול, אינו חשוב?

האם "כאבי הבטן" שנגרמים לאדם המוצא עצמו נשחק בגלגליה של מערכת ציבורית גדולה, על לא עוול בכפו, אינה ראויים לפיצוי?

אמנם העירייה השיבה את החרב לנדנה, ולא המשיכה בהליכי מימוש בהוצל"פ, אולם בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, מן הראוי להתחשב גם בנזקי עגמת נפש. אני קובעת כי בנסיבות העניין, תשלם הנתבעת לתובע בגין עגמת הנפש פיצוי כספי, שאני מעמידה אותו על סכום סמלי של 5,000 ₪.

הנתבעת נהגה שלא כשורה כלפי התובע. הנתבעת גרמה לתובע נזקים בעין, וכן נזקי עגמת נפש בגין התנהגותה זו. אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בשיעור כולל של 17,375 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום 25/6/02 ועד התשלום המלא בפועל.

אני מביעה תקווה כי עיריית רמת-גן, תשים קץ להליכים חסרי הבסיס שהיא נוקטת כנגד התובע, ובכלל זה תמצא דרך לסגור סופית את תיק ההוצל"פ לבל יפתח עוד, ולבל יבוצעו במסגרתו הליכים נוספים.

נוכח הסכמתם של הצדדים לוותר על דיון פרונטלי, ובהתחשב בכך שפסקתי שכר ראוי לתובע ובמסגרתו לקחתי בחשבון גם את ההליך הנוכחי, אינני עושה צו להוצאות נוספות.

ניתן היום י"ז ב אדר א, תשס"ג (19 בפברואר 2003) בהעדר הצדדים.