עת"מ 001471/02

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

בפני כב' השופטת אסתר קובו

[14.9.03]

פסק דין

1. מבוא

עניינה של העתירה במיסי הארנונה שהוטלו על העותרים, תושבי מושב משמר השבעה, על ידי המשיב 1, הועד המקומי משמר השבעה (להלן: הועד המקומי) בגין שנת 2002. העותרים עתרו למתן צווים המצהירים כי הטלת מיסי הארנונה והשומות על פיהן הוטלו המיסים על ידי הועד המקומי, בטלות מחמת חוסר סמכות, ובשל חריגה משיעורי המס המותרים לפי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשס"ב- 1992 (להלן: חוק ההסדרים) ומחוק הארנונה הכללית לשנת 2002 (הוראת שעה) התשס"ב 2002 ( להלן: תקנות ההסדרים).

2. העובדות

העותרים 5-1 הינם תושבי מושב משמר השבעה. העותרים 11-6 מחזיקים במשרדים או מחסנים אשר בבעלות העותרים 5-1.

עד שנת 2002 חויבו העותרים לשלם ארנונה למשיבה 2, המועצה האיזורית עמק לוד (להלן: המועצה האיזורית), וזאת על פי צוי הארנונה של המועצה לאותן שנים. לצורך העניין יצוין, כי תעריף שנת 2001 לארנונה עבור מבנה למגורים עמד על 25.15 ש"ח למ"ר (ר' צו המיסים לשנת המס 2001- נספח ג' לכתב העתירה).

ביום 27.11.01 התקיימה ישיבה של מליאת המועצה. במהלך הישיבה אושרו היטלי הארנונה של המועצה לשנת 2002, שסכומם נקבע על בסיס תעריפי הארנונה של שנת 2001 בתוספת של 3.5%. החלטה נוספת, המהותית לענייננו, קבעה כי המועצה מתירה לועדים המקומיים לגבות ארנונה בסך 10 ₪ למ"ר למבני מגורים ו- 24 ₪ לכל מבנה אחר (פרוטוקול הישיבה –נספח ה' לכתב העתירה). זאת, יש לציין, בנוסף למיסי הארנונה המוטלים על ידי המועצה האזורית.

ב- 24.12.01 נתקיימה ישיבה של הועד המקומי, ובמסגרתה נתקבלה ההחלטה בדבר הטלת מיסי הועד המקומי לשנת 2002. בהחלטה נקבע כי מיסי הועד יוטלו בתעריף של 10 ₪ למ"ר לבניין המשמש למגורים ו- 10 ₪ למחסנים, מבנים עסקיים ומבנים שאינם למגורים (ולא 24 ₪ לכל מבנה אחר כפי שנקבע בהחלטה המקורית). החלטה זו אושרה ב-20.3.02 בישיבה נוספת של המועצה האזורית (נספח ד' לתגובת המשיב 1).

מאחר שעל פי תקנות ההסדרים לשנת 2002, הותר לרשויות המקומיות להעלות את הארנונה ב- 2.5% בלבד בהשוואה לארנונה שהוטלה שנה קודם לכן, נזקקה המועצה האזורית לאישורו של משרד הפנים, כנדרש בחוק ההסדרים. ב- 12.12.01 נשלח לאישור הממונה על מחוז מרכז במשרד הפנים, צו המיסים לשנת המס 2002 של המועצה האזורית עמק לוד.

בסופו של דבר, הועמדה הארנונה בגין נכס מגורים על סך 26.03 ש"ח למ"ר מטעם המועצה האזורית ו- 10 ₪ למ"ר מטעם הועד המקומי.

משלב זה התנהלו חילופי הדברים בין העותרים למשיבים כדלקמן -

ביום 18.1.02 פנו העותרים לועד המקומי במכתב בו הם קובלים כנגד ההעלאה הרבה בתעריפי הארנונה (נספח ה1 לכתב העתירה). ב- 22.1.02 הופצה תגובתו של הועד המקומי לכלל תושבי האזור (נספח ו'2 לכתב התגובה של המשיב 1). ב- 7.7.02 נמסרה לתושבי המושב איגרת נוספת מטעם הועד המקומי בה נמסרו הבהרות באשר למיסי הועד המוטלים, ובשתי הזדמנויות נוספות נשלחו לתושבים איגרות הבהרה הקוראות לתשלום הארנונה טרם ינקטו הליכי גביה (ב- 9.8.02 וב- 17.9.02- נספחים ח'1 ח'2 לכתב התגובה).

ב- 15.10.02 נשלחה למשיב 1 מכתבה של עו"ד פרינץ אשר פנתה בשם מספר מתושבי הישוב כנגד נקיטת הליכי הגביה (נספח י' לכתב התגובה).

עקב סירובם המתמשך של העותרים לשלם את הארנונה לועד המקומי, ננקטו ב 28.10.02 צעדי גבייה כנגד העותרים והוטל עיקול ברישום על נכסי המיטלטלין שברשותם. זמן מאוחר יותר ננקטו הליכי גבייה אלו גם נגד המחזיקים.

מכאן לכאן פנתה ב"כ העותרים לבית משפט זה על מנת שזה ידון בשאלת חוקיותם של צוי הארנונה שהוציא הועד המקומי ויבטל את הליכי העיקול בהם נקט הועד. בעקבות הסכמה דיונית בין הצדדים מה- 27.4.03, נקבע כי לא ינקטו הליכי גביה כנגד העותרים בכפוף להפקדת ערבויות מצידם, והדיון בחוקיות העיקול התייתר. אשר על כן מופנית העתירה נגד חוקיות צוי הארנונה, שהוצאו על ידי הועד המקומי, בלבד.

טענות העותרים באשר לחוקיות צו הארנונה:

טענותיהם של העותרים מתייחסות הן לסמכותו של הועד המקומי להטיל מיסי ארנונה בכלל והן לסמכותו להטיל מיסי ארנונה בסכומים הרלוונטים.

ראשית דבר, נטען על ידם, כי הועד המקומי אינו מוסמך להטיל ארנונה כללית, נוכח לשונו של סעיף 8(א) לחוק ההסדרים הקובע כי :" מועצה תטיל ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה", כאשר מקומו של הועד המקומי נפקד מהגדרתה של המועצה בחוק. לגישתם, החוק המסמיך התכוון ליצור אחידות ושליטה ריכוזית בתעריפי הארנונה, ומשכך אין זה הגיוני לפצל את הסמכות להטלתה של הארנונה בין שני הגופים. מכאן מסיקים העותרים כי צו המועצות האזוריות ממנו משתמעת הסמכות להטיל ארנונה ע"י הועד המקומי סותר את החוק המסמיך ואינו רלבנטי. בנוסף על כך, מלינים העותרים כנגד הליכי קבלת ההחלטות בעניין הארנונה כפי שהתבצעו בועד המקומי. לטענתם, קיימת זהות בין ועד האגודה השיתופית של משמר השבעה לבין הועד המקומי ומשנכשל ועד האגודה לאשר את תקציב האגודה לשנת 2002, לא התקבל למעשה גם תקציב הועד לאותה שנה. העובדה כי הועד המקומי פועל מס' חודשים ללא ועדת ביקורת מהווה גם היא פגם בקבלת ההחלטה האמורה.

עיקר טענותיהם של העותרים, ועליהן התעכבו גם בסיכומיהם, מתייחסות לחריגה של הארנונה מהמדדים הקבועים בחוק ההסדרים. לטענתם, על פי החוק, והתקנות שהוצאו מכוחו לשנת 2002, מוגבל כוחם של המועצה ושל הועד המקומי במגבלה כפולה באשר לשיעורי הארנונה המותרים: ראשית, ע"פ סעיף 7 לתקנות, אחוז ההעלאה המותר צריך להיות הסכום שהגיע בשנת 2001 בתוספת 2.5% או בסכום המזערי הקבוע בתקנות, ושנית, אסור לה לארנונה לעלות על הסכום המירבי הקבוע. אם ברצונה של המועצה להעלות את שיעורי הארנונה מעבר ל- 2.5% עליה לקבל את אישור שר הפנים. לטענתם של העותרים, סעיף 10 לתקנות יוצר הגבלה נוספת על המועצה בקובעו כי לצורך חישוב גובה המס הכללי אשר מותר לרשות להטיל יש לצרף את סכום הארנונה המוטל על ידי המועצה לסכום הארנונה המוטל על ידי הועד המקומי.

העותרים הראו כי משמצרפים את גובה הארנונה המוטל על ידי המועצה לזה המוטל על ידי הועד המקומי, עולה סכום הארנונה בהשוואה לשנה הקודמת ב- 39.8% במקום ב- 2.5% המותרים על פי התקנות. מאחר שחריגה משמעותית זו לא אושרה על ידי שר הפנים, הרי שאין היא חוקית. משרד הפנים, לגירסת העותרים, אישר רק את ההעלאה במיסיה של המועצה (העלאה של 3.5% בלבד) ולא התייחס להעלאה הנוספת והמשמעותית הנגרמת מהטלתם של המיסים החדשים על ידי הועד המקומי.

העותרים מציינים כי קבלת המצב כפי שנוצר על ידי הטלת המיסים הכפולים תאפשר לרשויות המקומיות לעקוף את לשונה המפורשת של תקנה 7 , וגרוע מכך, תסתור את תכלית חקיקת חוקי ההקפאה, שנועדו להגביל את כוחן של הרשויות המקומיות להטיל ארנונה כראות עיניהן וללא הגבלה.

טענות נוספות מעלים העותרים נגד המדדים בהם עשה הועד שימוש בהטלת הארנונה- אשר בניגוד לקבוע בסעיף 8 לחוק המסמיך, נעשו על פי יחידות נחלה ולא על פי יחידות שטח.

טענה אחרונה כוונה כלפי הפניית צוי הארנונה לבעלי הנכסים ולא למחזיקים בנכסים, וכלפי השומות על בסיסן הוצאו דרישות התשלום.

באי כוחו של המשיב 1 מעלים מספר טענות מקדמיות בהן טענת שיהוי המתייחסת לעובדה שהעותרים הגישו עתירתם תשעה חודשים לאחר קבלת צו המיסים של המועצה. בנוסף על כך, נטענת טענת חוסר ניקיון כפיים המתבטא בהיעדר פירוט כן ואמין של בעלי הזכויות בנכסים נשואי העתירה, בהעלמת עובדות מהותיות כגון מכתב התגובה של הועד המקומי, ובהתעלמותם של העותרים מדרישות התשלום השונות שהופנו כלפיהם במהלך השנה.

באשר לטענות המשפטיות שמעלים העותרים, מציגים המשיבים פרשנות משפטית שונה לסעיפי החוק הנוגעים לעתירה, ממנה עולה כי הועד המקומי אינו מנוע מלהטיל את מיסיו המקומיים בנוסף למיסי המועצה, וכי גובהם של המיסים שהוטלו עולה בקנה אחד עם ההגבלות וההוראות המצויות בחוק ההסדרים ובתקנות מכוחו. המשיבה 2 מוסיפה טענות משלה באשר להשתהותם של העותרים, ובאשר להימנעותם של העותרים מלשלם את הארנונה שהוטלה עליהם קודם להגשת הערעור על ידם.

3. דיון

בחינת טענות הצדדים מלמדת כי עיקר ענייננו כאן הינו בשאלה משפטית טהורה הנוגעת ליחס בין סמכות המועצה האיזורית לסמכויות הועד המקומי באשר להטלת מיסי הארנונה. אכן, התוצאה לפיה קיימים שני גופים שונים בעלי סמכות בעניין אינה פשוטה ויש בה כדי לסרבל את הבנת פעילותם בתחום. אלא שלאחר שבחנתי את הטענות מכאן ומכאן מצאתי כי אין כל פגם או פסול בהתנהלותו של הועד המקומי, וכי צווי הארנונה שהוצאו על ידו חוקיים ותקפים.

א. סמכותו של הועד המקומי להטיל ארנונה

סמכותו של הועד המקומי להטיל מיסי ארנונה עולה בבירור מסעיף 133 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)- התשי"ח 1958 (להלן: הצו), כנראה לעיל:

"133. מסי ועד מקומי (תיקון: תשכ"ה, תש"ך, תש"ם, תשנ"ד)

(א) ועד מקומי רשאי להטיל בתחום הנהלתו כל מס או ארנונה כללית שהמועצה רשאית להטילם לפי סעיף 68(א), ולפי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") והתקנות שהותקנו לפיו (להלן: "התקנות"), ובכפוף למגבלות לועד שנקבעו בהם, ובלבד שהועד יקבל לכל פעולה כזו את אישור המועצה".ו

טענתם הראשונה של ב"כ העותרים הייתה, כי ההרשאה המפורשת המצויה בצו עומדת בניגוד לחוק ההסדרים, המייחד את הטלת הארנונה למועצה בלבד (על ידי הגדרת "מועצה" בדרך של הפניה לפקודת המועצות המקומיות, המפרשת, לטענתם, את המושג באופן מצומצם).

איני רואה כל בסיס לטענה. ראשית, ניסוחו של חוק ההסדרים בעניין כללי, וברי כי רק בתקנות ובצווים מכוחו יש כדי להסדיר באופן פרטני את אופן הטלת המיסים וגבייתם- ואכן הצו קובע באופן מסודר את הפרוצדורה להטלת הארנונה על ידי הועד.

שנית, פקודת המועצות המקומיות (להלן: הפקודה), אליה מפנה סעיף 7 לחוק ההסדרים מזכירה מפורשות אפשרות להטלת ארנונות ומיסים אחרים על ידי ועדים מקומיים. בלשונו של הסעיף:

"3. כינון ועדים מקומיים (תיקון: תשל"ד)

(א) נתכוננה מועצה מקומית באזור הכולל שני כפרים או יותר או חלקים מהם, יכול, בלי לפגוע בהוראות הפקודה, שצו הכינון של המועצה יורה הוראות בענינים אלה:

(1) הקמת ועדים מקומיים בכפרים או בחלקים מהם, בכולם או במקצתם, הרכב הועדים, אזור-שיפוטם, סמכויותיהם וחובותיהם, לרבות הסמכות להטיל על נכסים או אנשים שבאזור-שיפוטם ארנונות, היטלים, אגרות ודמי-השתתפות"

הנה כי כן, החוק המגדיר את המונחים המופיעים בחוק ההסדרים, קובע בעצמו את שמנסים העותרים לסתור באמצעותו. אין זה הגיוני כי המחוקק, שעה שעשה שימוש בהגדרות המופיעות בפקודת המועצות המקומיות למטרה אחת, יסתור את האמור בה בו בזמן. ההנחות בדבר קיומה של הרמוניה חקיקתית חלות גם לענייננו, ומכאן נובע כי משקבע המחוקק כי המועצה היא שתטיל ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה, לא התכוון לשלול אפשרות קיומה של הטלת ארנונה על ידי גופים נוספים, בהם הועד המקומי. תשומת ליבו של המחוקק לעניין אף מודגשת לאור התעכבותו על התנאים וההליכים בהם יש לנקוט לשם הטלת המיסים, אליהם עוד אתייחס בהמשך.

ואכן, ההנחה כי הועד המקומי מוסמך להטיל ארנונה במקביל למועצה האיזורית מושרשת היטב גם בפסיקה (ר' בש"א 8524/01 ורטהיימר נ' מועצה אזורית מטה יהודה ואח', ע"א 2196/02 ועד מקומי רמות נ' לוי ואח'), ומקובלת גם בספרות המשפטית (ר' בספרו של ד"ר אליהו וינוגרד, דיני רשויות מקומיות כרך ב', 613). ואמנם, קיים הגיון רב בהיזקקותו של הועד המקומי לכספי ארנונה נפרדים מאלו שמטילה המועצה האיזורית, נוכח הדרישות התקציביות העצמאיות העולות מצרכי הניהול של המושב. אמור מעתה, כי אין כל מניעה להטלת מיסי ארנונה על ידי הועד המקומי כל עוד אלו עומדים בהגבלות השונות.

ב. ישום סמכותו של הועד המקומי

לאחר שהסקתי את האמור, הגעתי לליבה של העתירה, המתייחס להטלת מיסי הארנונה על ידי הועד המקומי במקרה הספציפי שלפנינו. טענתם של ב"כ העותרים נשענת על שני אדנים- האחד הינו פרוצדורלי ומתייחס להתקיימות התנאים המצוינים בסעיף 133 לצו, קרי הליך אישור המועצה האיזורית. השני מהותי יותר ומתייחס לגובה הארנונה שהוטלה תוך בחינת השוואתה לשיעורי הארנונה המותרים בחוק. באשר לטענה הראשונה - כאמור בסעיף 133 לצו, ההחלטה להטיל ארנונה על ידי הועד המקומי צריכה להיות מאושרת על ידי המועצה. העותרים עצמם מציינים בכתב העתירה כי מליאת המועצה החליטה לאשר גבייתה של ארנונה על ידי הועד המקומי ב- 27.11.01 (סעיף 17 לכתב העתירה). העותרים לא העלו כל טענה באשר לאי תקינותו של האישור מבחינה פרוצדורלית על ידי המועצה, מפרוטוקול הישיבה עולה כי אישורה של ההחלטה נעשה כדין. מה עוד שחזקת תקינות המינהל עומדת לצידם של המשיבים בעניין. טענת העותרים לפיה ההחלטה לא אושרה על ידי האסיפה הכללית של הועד המקומי מבלבלת את היוצרות ומנסה להסיט את הדגש מהדרישות האמורות בחוק. בראש ובראשונה ייאמר כי ההחלטה להטיל מיסים על ידי הועד המקומי התקבלה בישיבת מליאת הועד המקומי שנערכה ב- 24.12.01 (נספח ג' 1 לכתב התגובה של המשיב 1). יתר טענותיהם של העותרים באשר לאי אישורה של ההחלטה על ידי ועד האגודה מתייחסות לפעולותיה של האגודה השיתופית, אשר פועלת באופן נפרד מהועד המקומי. אשר על כן, צודקים ב"כ המשיבים בהבחנה שעשו בין שני הגופים הללו – שהרי על אף הזהות הפרסונלית ביניהם, התקבלה ההחלטה נשואת העתירה על ידי אותו ההרכב בחובשו את כובעו כועד מקומי, ולפיכך התקנות והחוקים החלים עליו שונים מאלו החלים עליו בפועלו כועד האגודה. יפים לכך הדברים שנאמרו בבג"צ 258/85 עמר נ' פרץ ואח', פ"ד מב (3), 491:

" ...טענת העותר כי החלטת האסיפה הכללית של האגודה השיתופית לבחור בו כציר המושב למועצה האזורית החלטה תקפה ומחייבת היא- בטעות יסודה, נוגדת היא את הוראות החוק ומתעלמת היא ממהותו של הועד המקומי, המהווה מכח החוק, חלק ממערכת השלטון המקומי. אמנם כן, לפי הוראת סעיף 91(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) משמשים, בישוב שיתופי, חברי ועד ההנהלה של האגודה השיתופית כחברי הועד המקומי של המקום, וועד ההנהלה נבחר על ידי האסיפה הכללית של האגודה השיתופית..., אך בכך- בהרכב החברים המכהנים בשני הגופים מסתיימת זהות הועדים. פרט לזהות "אנושית" זו הרי שני גופים אלו – ועד ההנהלה והועד המקומי- משמשים שני אורגנים משפטיים שונים ונפרדים....לשון אחרת וקונקרטית יותר: כאשר מכהן ועד ההנהלה כועד מקומי על פי סעיף 91 לצו, הריהו משמש כאורגן משפטי שונה ונפרד, המנותק מהאסיפה הכללית של האגודה ובודאי שאינו כפוף לה".

הנה כי כן, קבלתה של ההחלטה נשואת העתירה, נעשתה על ידי מליאת הועד המקומי (בניגוד לאסיפת האגודה השיתופית), אושרה על ידי המועצה האיזורית כנדרש בחוק ההסדרים.

לפיכך, נקבע בזה כי מהבחינה הפרוצדורלית, התקבלה ההחלטה לפיה הועד המקומי יהיה רשאי להטיל מיסים בתחומו, כדין. אלא שהעותרים טוענים כי באישור הפרוצדורלי לא די. לדידם, שיעורי המס שהוטלו על תושבי משמר השבעה חורגים בשיעור רב מהתעריף המותר בתקנות ההסדרים, וכי בשל כך היה על המשיבים לקבל את אישור משרד הפנים. טענה זו נסמכת על לשון חוק ההסדרים ומאחר שהשאלה שמעלים העותרים הינה במהותה שאלה משפטית – פרשנית, יש מקום-למען הסדר הטוב- לפרט את לשון סעיפי החוקים והתקנות הרלוונטים לענייננו;

החוק המסמיך לעניין הטלת הארנונה ברשויות המקומיות הינו כאמור חוק ההסדרים. סעיף 8 (ב) לחוק קובע כי :"השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לעניין הטלת ארנונה".ו

מכוחו של האמור בסעיף, הותקנו תקנות ההסדרים, המתעדכנות מידי שנה בשנה, כאשר לשנת 2002 הם כונו בשם חוק הארנונה הכללית לשנת 2002 (הוראת שעה) התשס"ב- 2002. מסעיף 7(א)(1) לתקנות אנו למדים, כי הארנונה הכללית אשר תטיל רשות מקומית בשנת הכספים 2002 על מבנה מגורים, שאינו בית אבות, תהיה בסכום החדש, או בסכום המזערי, לפי הגבוה, ובלבד שלא תעלה על הסכום המרבי.

ה"סכום החדש" מוגדר בסעיף 1 לתקנות כסכום שהגיע כדין בתוספת של 2.5%.- דהיינו, אותו הסכום שהוטל בשנת 2000 בתוספת 2.5%.

יכולתה של המועצה להטיל מיסים החורגים מהסכום החדש מותנית, כאמור, באישורו של שר הפנים – סעיף 9 לתקנות.

סעיף רלוונטי נוסף הינו סעיף 10 לתקנות לפיו:

"לעניין השיעור המזערי והמרבי שרשאית רשות מקומית להטיל על פי תקנות אלו יראו את הארנונה המוטלת על נכס הנמצא בתחום ועד מקומי, כסכום המצטבר של הארנונה המוטלת בשלו הן על ידי הועד המקומי והן על ידי המועצה האזורית".

העותרים משליכים מסעיף 10 הנ"ל לעניין הדרישה המופיעה בסעיף 7 המצוטט לעיל ומבקשים שנסיק, כי הסכום המצטבר של הארנונה המוטלת הן על ידי הועד המקומי והן על ידי המועצה האזורית צריך גם הוא לעמוד בהגבלות המפורטות בסעיף 7(א)(1) לתקנות, קרי לא לחרוג משיעור הסכום החדש- אשר במקרה שלנו עומד על 25.77 ₪ למ"ר. מאחר שהלכה למעשה, עומד הסכום המצרפי של המיסים על 36.03 ₪ למ"ר (26.03 ₪ למ"ר שהוטלו על ידי המועצה בנוסף ל- 10 ₪ למ"ר שהוטלו על ידי הועד המקומי)- צריכים היו המשיבים, לגירסת העותרים, לבקש את אישורו של שר הפנים להעלאה החורגת.

פרשנותם של העותרים לחקיקה נדחית על ידי. פרשנות שכזו מתייחסת לסיפא של הסעיף בלבד ומתעלמת מלשונו של סעיף 10 לתקנות אשר קובע מפורשות כי ההסתכלות על סכום הארנונה כסכום המצרפי נעשה אך ורק לעניין השיעור המירבי והמזערי שרשאית הרשות להטיל.

ההגבלות המצוינות בסעיפים שהובאו לעיל ברורות ואינן משתמעות לשני פנים- ההגבלה המצויה בסעיף 7 לתקנות אינה מתייחסת לסכום המצרפי של מיסי הועד והמועצה, אלא לכל אחד מהם בנפרד, שהרי אלמלא כן, לא היה מוצא המחוקק לנכון לציין באופן מיוחד את ההזדקקות לצירופם של הסכומים לעניין הסכום המירבי והמזערי. המקרה שלפנינו הינו מקרה מובהק בו מההן ניתן ללמוד על הלאו, ומשכך מהווה הסדר שלילי בכל הנוגע לחישוב תעריפי הארנונה שלא בהקשר של הגבלת הסכום המרבי. ר' בעניין זה את הדברים האמורים בספרו של א' ברק פרשנות במשפט, כרך שני, 113: " משמעות משתמעת שלילית ("הסדר שלילי") מתרחשת כאשר מהעניינים אשר המחוקק הסדירם בחוק מסויים, משתמע הסדר שונה לעניינים שלא הוסדרו בחוק : expressui unius est exclusio alterius. שופטים בישראל נוהגים לעתים לפי כלל זה, באומרם "מכלל הן אתה שומע לאו". דבר זה מותר, והוא מתבקש מכללים רגילים של שימוש מלשון החוק, ובלבד שהוא משתמע מתוך ההקשר"

מכאן, אין להשליך מהתייחסותו של המחוקק לעניין הסכום המירבי, לעניין הגבלת הרשות באחוזי העלאת הארנונה, ולכל אחד מהעניינים מותוית דרך חישוב עצמאית.

יתירה מכך, פרשנותם הדווקנית של העותרים תביא, הלכה למעשה, לתוצאה לפיה ועד מקומי לא יוכל להתחיל בהטלת מיסים משל עצמו, אלא אם המועצה האזורית תפחית את המיסים המוטלים על ידה- שהרי כל סכום, מזערי ככל שיהיה, שיבקש להטיל הועד המקומי "יקפיץ" את סכום הארנונה המצרפי בהרבה מעבר לסכום החדש. פרשנות שכזו עומדת, ללא ספק, בניגוד למטרת המחוקק אשר מצא לנכון להסדיר את הדרכים להטלתה של ארנונה על ידי ועד מקומי.

לאור כל אלו, יש לבחון האם התנהלותם של המשיבים עומדת בנדרש ע"פ החוק -

באשר למס שהוטל ע"י המועצה- סכומו אכן עולה על השיעור המותר ע"פ סעיף 7 (א)(1) (למעלה מ- 2.5%), אלא שתעריף זה קיבל את אישורו של שר הפנים, כאמור, ומשכך אין בו כל פגם.

באשר למיסי הועד המקומי- מאחר שאלו הוטלו לראשונה בשנת 2001, אין להיזקק לסעיף 7(א)(1) לתקנות (אשר נקודת ההתייחסות שלו לבחינת תעריפי הארנונה מתייחסת לשיעורים שהוטלו בשנה הקודמת), אלא לסעיף 11 לתקנות הקובע כי על הסכום לעמוד בטווח שבין הסכום המזערי והמירבי, ועל כן גם "הכשרתו" של זה נעשתה כדין.

בכל הנוגע להגבלה העולה מסעיף 10 לתקנות, הרי שהסכום המירבי המופיע בתקנות הארנונה על נכס מגורים עומד על 85.01 ₪ למ"ר (סעיף 6 לתקנות ההסדרים). הסכום המצרפי של המיסים המוטלים על ידי הועד המקומי וע"י המועצה האיזורית עומד על 36.03 ₪ למ"ר – דהיינו על למטה ממחצית הסכום המותר. מכאן- לא רק שהטלת המיסים על ידי הועד המקומי עומדת בתקנות, אלא ששיעורי המיסים הכוללים המוטלים על תושבי משמר השבעה עדיין נמוכים בצורה משמעותית מהסכום המירבי, עובדה שיש בה כדי להצביע על סבירות פעולותיהם של המשיבים. בהקשר זה יש לשוב ולציין שאין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בשיקול דעתה של הרשות כל עוד זה עומד במבחן הסבירות. כאמור בה"פ 1998/92 אולמי טקסידו בע"מ נ' עיריית ת"א, דינים מחוזי, לב(4), 239:

"הפרמטרים לקביעת שיעור הארנונה נתונים לשיקול דעת מועצת העיר, וביהמ"ש לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אלא אם החלטתה נגועה בחוסר סבירות המצדיק התערבות בית המשפט".

מהמקובץ לעיל, עולה כי הטלת המיסים על ידי הועד המקומי בדין יסודה.

נוכח מסקנתי, מתייתר הדיון בטענותיהם המקדמיות של המשיבים באשר לשיהוי בהגשת התביעה וחוסר נקיון הכפיים. על אף זאת, אציין כי אני סבורה שבהתנהלותם של העותרים, אשר סירבו לשלם את המיסים המוטלים עליהם לאורך כל השנה ובד בבד התמהמהו בהגשת העתירה, יש פגם של ממש, אשר ספק אם יכלו לתרצו בנימוקים שהביאו עימם והיה מקום לדחות את עתירתם על הסף כבר מטעמים אלה.

באשר להשגות העותרים כנגד השומות שהוצאו על ידי הועד המקומי והפניית דרישות התשלום כלפי בעלי הנכסים ולא המחזיקים בהם, הרי שהמחוקק התווה דרכי ערר ספציפיות להשמעת טענות מסוג זה. ממסכת העובדות שנפרשה לפניי נראה כי העותרים הקדימו וכרכו שאלות אלו בעתירה מבלי שפעלו לפתרונן במסגרות ההולמות (מה עוד שמטענות הצדדים עולה כי הועד המקומי שלח דרישות תשלום מתוקנות לאחר שעמד על טעותו באשר לזהות המחזיקים בנכס- ר' נספח יב' לתגובת המשיב 1). יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 367/85 קיטאי נ' מ"י, מא(3), 398:

"...ההבחנה שנעשתה בעניננו על ידי שופטי הרוב בין שומה הבטלה מעיקרא לשומה הניתנת לביטול לענין תקיפה עקיפה בבית משפט שלום אינה מקובלת עלי. לפי גישה זו יוכל כל נישום, בין שאחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבית משפט השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. עם טענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. לא זו היתה מטרת המחוקק שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם. מי שלא פעל במועד או מי שנדחו השגתו או עררו -הפכו אלו ל'מעשה-בית-דין' ואין מקום לעורר הענין מחדש במסגרת תביעה להשבה".

(וראה בנידון ע"א 714/68, זיס נגד המועצה המקומית אשדוד פד"י כג' (2) 623, 628) 111 ר' גם את האמור ברוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה רביעית, 456.

בנוגע לטענתם של העותרים כלפי ההחלטה המקורית של הועד המקומי, ואשר בה נעשה שימוש בהטלת ארנונה על פי יחידת מבנה ולא על פי יחידה מטרית-הרי שכאמור, החלטה זו שונתה על ידי הועד המקומי מאוחר יותר (פרוטוקול ישיבת הועד המקומי מה- 24.12.01 נספח ג'1 לתגובת המשיב 1), ואושרה בשנית על ידי מליאת המועצה האזורית. משכך, בפועל הוטלו המיסים על העותרים כנדרש ובהתאם לחוק. טענותיהם של העותרים בעניין מופנות כלפי החלטה שלא בוצעה בפועל ומשכך אינן רלוונטיות.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל דין העתירה שלפני להדחות.

העותרים ישאו בהוצאות המשיבים וכן בשכ"ט עורך דין בסך של 25,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים בצרוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום 14.09.03 בהעדר.