הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מ-3 עבירות על הוראות הסעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961.

1. כתב האישום

א. כתב האישום מייחס לנאשמים, חברה בעלת מוסך ומנהלה שהוא גם בעליה, עבירות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א -1961 (להלן: "הפקודה") ואשר עניינן השמטת הכנסות מדוחות, מסירת תרשומות כוזבות, ניהול פנקסי חשבונות ורשומות כוזבות והכל, תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה.

ואלה בתמצית עובדות כתב האישום:

הנאשמים רכשו מספק בשם סעיד זבידה (להלן: "זבידה") חלפים לרכב ובנוסף, בשנים 1995 עד 1998 רכשו מזבידה חשבוניות בהן נרשם כי הוצאו בגין מכירת חלפים. בפועל, לא נרכשה ע"י הנאשמים הסחורה המפורטת בחשבוניות וזבידה לא קיבל את התשלומים הרשומים בהן (להלן: "החשבוניות הכוזבות"). הנאשמים רשמו בפנקסי החשבוניות והרשומות של המוסך את החשבוניות הכוזבות, הנאשם רשם שיקים של החברה לפקודת מי מהשמות שנשאו החשבוניות הכוזבות אך לא מסר את השיקים לזבידה אלא פרט אותם בבנק ועשה שימוש עצמי בכספים שהתקבלו.

ב. הנאשמים כופרים בעובדות.

לטענתם, קיבלו מזבידה את הסחורה נשוא החשבוניות, הם שילמו לזבידה את התשלום הנקוב בחשבוניות במזומן או בשיקים אשר חלקם נפרטו בבנק למזומן והחשבוניות משקפות את העסקה ואינן חשבוניות כוזבות.

הנאשמים מודים כי 3 שיקים נמשכו "לצרכים פרטיים" של הנאשם בעוד שבספרים נרשמו לזכות זבידה.

2. פרשת התביעה:

א. עד התביעה העיקרי הוא זבידה, ספק החשבוניות, ועליו כבר כאן ועתה יאמר: מקריאת הודעותיו ושמיעת עדותו נמצא כי האמת אינה נר לרגלו. בעת גביית ההודעות הוא משטה בחוקרים, מוסר גרסאות בלתי מתקבלות על הדעת בעליל ונוקט בקו זה גם בעדותו בבית המשפט.

ב. קבלת החשבוניות ע"ש איהב וא.ב חלפים:

1. בנוסף לחשבוניות ע"ש חלקי חילוף השפלה הנושאות את מספר עוסק מורשה של זבידה מקבל הנאשם מזבידה חשבוניות ע"ש חלקי חילוף איהב (להלן: "איהב") וא.ב. חלפים (להלן: "א.ב.").

הנאשם מודה בכך כבר בחקירתו הראשונה: "עד לפני שנתיים הייתי מקבל ממנו חשבוניות על שמו הפרטי. מלפני שנתיים התחלתי לקבל ממנו חשבוניות ע"ש חלפי השפלה ועוד 2 פירמות".

ת/30 היא חשבונית ע"ש איהב ע"ס - 40,950 ₪, אותה קיבל הנאשם

"בגין חלקי חילוף שרכשתי אצלו... זבידה אמר לי שזה עסק שלו..." (ת/2 עמ' 2 ש' 13-9).

כך גם לגבי חשבונית ת/31 ע"ש א.ב. ע"ס 52,650 ₪ - הוא קיבל מזבידה חשבונית ושילם לו בשיק.

בדרך זו קיבל מזבידה מספר חשבוניות ע"ש "פירמות שונות" עד שרואה החשבון שלו נתן הוראה "באופן כללי שאם אני מקבל חשבונית שיהיה פירוט לחלקים והחשבונית תהיה ע"ש הספק שמספק לך חלפים" (ת/2 עמ' 3 ש' 21-23).נ

רו"ח חקק הוא ע"ת על פי כתב האישום, הודעותיו הוגשו בהסכמה והוא לא הובא לעדות מטעם ההגנה ולגרסת הנאשם בנקודה זו אין תימוכין.

2. זבידה מכחיש מסירת החשבוניות על שמות שונים וזאת, הן בהודעותיו והן בעדותו: לנאשמים הוא מוכר סחורה בחשבוניות של "חלקי חילוף השפלה" בלבד (הודעתו עמ' 7 ש' 23 ואילך).

זבידה עומד על כך גם בעימות בינו לבין הנאשם, עימות הנערך במהלך מסירת הודעתו הראשונה: הוא לא נתן לנאשם חשבוניות ע"ש איהב וא.ב. ואם הנאשם אומר כי קיבל ממנו חשבוניות ע"ש חברות אלה אזי שקר בפיו: "... גבי ממוסך עטרת לא דיבר אמת" (עמ' 13 ש' 31-22).

זבידה חוזר על הכחשה זו גם בהודעתו השלישית. הוא מעומת עם העובדה כי מספר בעלי עסקים שנחקרו מוסרים שקיבלו חשבוניות על שמות שונים ולכן אין זה מתקבל על הדעת כי כולם כאחד משקרים ורק הוא נמצא דובר אמת ועל כך הוא משיב תשובה מתחמקת: "... הם לא יודעים מי הבעלים של העסק"(עמ' 2 ש' 19-8).

באורח פלא הפנקסים מהם הוצאו "החשבוניות הזרות" נמצאו "בסליק" בעסקו של זבידה, בתוך תיק שחור עליו רשום "עזרה ראשונה" ותשובותיו לגבי המקור לפנקסי החשבוניות מעוררות גיחוך. הוא לא מכיר, לא יודע, אולי איהב שכח אצלו פנקסים. כך, בחקירותיו, אין לו הסבר לשיטת הפנקסים הכפולה הנמצאת בהנהלת החשבונות שלו (ראה ת/4 עמ' 22 ש' 14-8). הסבריו לגבי אמצעי המימון למוסך בלתי סבירים ואפילו מענה לשאלה פשוטה מתי אחיו, קדרי, נכנס לכלא אין בפיו והוא פוטר את השומע בתשובה מתחמקת בנוסח לא יודע, תשאל אותו.

3. בחקירותיו טוען זבידה כי מעולם לא קיבל מהנאשם כסף מזומן. בעדותו הוא נזכר כי הנאשם "שילם במזומן" והוא עומד בעדותו על הקירבה היתרה בינו לבין הנאשם "...והנאשם נתן לי את הויזה שלו כי היינו חברים קרובים והוא אמר לי תיסע, קח את הויזה שלי..." (שם, עמ' ש') . ועוד: "הנאשם היה משלם בשיקים ולפעמים היה משלם במזומן, הוא היה בסדר" (שם עמ' 28 ש' 18). הנאשם היה נותן לו לפעמים מזומן " . . . תלוי במצב הרוח שלו. . . " (שם עמ' 25 ש' 20).ב

4. ב"כ התביעה, בסיכומיה, מבקשת להעדיף את האמור בהודעותיו של זבידה על פני דבריו בעדותו ומפנה להוראת סעיף 10 א (ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971. יגעתי ולא מצאתי מה ביקשה ב"כ התביעה למצוא בהודעות שכן, הן כמו גם עדותו נמצאות בלתי אמינות ולא ניתן לקבוע ממצאים על פיהן.

עם זאת, נסיון החיים והנסיון השיפוטי מלמדים כי גם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת ולכן, בנושאים מסויימים, ניתן לברור את הבר מן התבן ולחלץ מבין השיטין את האמת בדברי העד.

ולענייננו- דיבורו של זבידה על קבלת תשלום במזומן ועל שימוש בויזה הם ה"בר", האמת, כפי שעולה מכלל הראיות אך עדיין אין בהם כדי לתת מענה לכל אותם מזומנים שנפדו על ידי הנאשם, כפי שיבואר בהמשך.

5. מי שתומך בדברי הנאשם לעניין קבלת החשבוניות ע"ש איהב וא.ב. הם שני עובדים של זבידה. הודעותיהם של העובדים הוגשו בהסכמה.

על פי הודעתו של העובד ואליד דיבסי (ת/28) הוא פעל על פי הוראתו של זבידה ורשם חשבוניות מס מפנקסי החשבוניות של א.ב. ואיהב.

העובד מרוואן המדוני מתייחס, בהודעתו, לחשבוניות מתוך פנקס חשבוניות ע'ש א.ב., חשבוניות שמילא הוא עצמו: "... תמיד כתבתי חשבוניות שסעיד אמר לי לכתוב בנוכחות עוד צד שהוא סעיד אמר לי שהוא בעל החשבוניות"(ת/26, עמ' 9 ש' 12-9).

חשבונית 201, 202, 206, 214 שמילא מרוואן, כנאמר לעיל, נמסרו לנאשם ועל כך אין חולק.

3. גרסת הנאשם

א. התשלום לזבידה:

בהודעתו הראשונה מסביר הנאשם את אופן התשלום לספקים. ככלל, כשהתשלום לספקים מסתכם בסכום גדול הוא משלם בתשלומים: כל סכום חיוב נפרס ל- 5 או 6 חודשים והתשלום מתבצע בשיקים דחויים (ת/4 א' עמ' 1 ש' 27-25).

עם זבידה ההסדר שונה: זבידה מגיע לעסקו בלווית עוזרים שכן, הוא עצמו אינו יודע "לכתוב עברית" והעוזרים עורכים עבורו את החשבוניות.

בנוסף, היו מקרים: "... שאני כתבתי את החשבוניות לאחר שאני בדקתי את תעודות המשלוח, ווידאתי שקניתי את הסחורה הזאת ואני מפרט בחשבונית לפי תעודת משלוח ורושם את הסכום על גבי החשבונית שהביא לי זבידה" (ת/4 א' עמ' 2 ש' 12-9, הדגשה שלי, ז.ה.)

הוא משלם לזבידה בתשלום אחד, בשיקים של העסק וכל השיקים נפדו על ידי זבידה.

למרות הטענה כי החשבוניות מבוססות על תעודות משלוח ונערכות על פי הרשום בהן, בחשבוניות מספר (כגון: 0014, 0208, 0002, 0806, 0091- מתוך ת/11) אין אזכור לתעודות משלוח והוא מנסה להסביר את ההשמטה:

"... ייתכן ויש לי את תעודות המשלוח, אני לא יודעת מדוע לא רשמו לפי תעודות המשלוח, ייתכן והם רשמו החשבונות ליד הפקידה..." (ת/4 ב' עמ' 1, בסוף). יצויין כי בחשבוניות הנזכרות לעיל מופיע "פריט" כולל : "חלפים משומשים", ללא פירוט.ב

באשר לחשבוניות הזרות - זבידה אמר לו שהפירמות הנוספות הן עסקים שלו והוא "חושב" שהוא עצמו פנה למע"מ על-מנת לבדוק "שהחשבוניות בסדר", הוא לא זוכר מה, בדיוק, עורר חשדו אך כנראה בדק.

לאחר שתי החקירות הראשונות נפגש הנאשם עם זבידה אשר התנצל בפניו על העמדה שלו בעימות ביניהם ואף הבטיח "לסדר" את העניין.

"...סעיד באותה פגישה לא התכחש לכך שהוא בעצמו נתן לי את החשבוניות של א.ב ושל איהב, כפי שטענתי לפני כן..." (ת/5 ג' עמ' 1 ש' 15-16).

בתחילת חקירתו השלישית הוא חוזר על הסבריו בדבר אופן התשלום לזבידה: הוא שילם לזבידה בשיקים דחויים, אשראי +30 יום, "לפעמים יותר".

בהמשך, מגיחה לעולם גרסה חדשה:

הוא פדה עבור זבידה את הסכומים הנקובים בשיקים ונתן לו את התשלום במזומן וזאת "כי הוא היה מבקש, סעיד זבידי, ביקש ממני מכל מיני סיבות ואז אני הייתי הולך באמצעות פקידה... או באמצעות בני... הייתי שולח אותם לבנק כדי לפדות שיקים עבור זבידה אחרי זה סעיד בא למוסך שלי כ-5 פעמים זה קרה בערך ובא לקחת את הכסף". את הכסף המזומן זבידה קיבל ביד, כל המזומן" וזאת לאחר שהלה "התחנן וביקש" אמר שהוא "חנוק" (ת/5 עמ' 2 ש' 17-12).

עם ספקים אחרים לא היה נוהג כך אך זבידה, כאמור, התחנן והוא גם ידע שזבידה אינו מסודר ואין לו מערכת מסודרת ועל כן נחלץ לעזרתו.

דבריו אחרונים אלה, של הנאשם, מציבים סימן שאלה. למרות שהוא יודע כי זבידה אינו מסודר, הוא מסכים ל"שיטת המזומנים": הוא כתב את השיקים, הוא או עובדיו הלכו לבנק לפרוט אותם והוא אישית מסר את המזומן לזבידה, אשר חיכה וקיבל לידיו "הנאמנות" את המזומן או שהגיע למחרת היום לקבלו. את המזומן מסר לזבידה ב-4 עיניים או, מוטב לומר, ב-4 ידים.

במעמד מסירת המזומן לזבידה לא היה נוכח אף מי מעובדיו: "יתכן הם היו בקרבת מקום... אבל לא בהכרח ששמו לב" (ת/4 ג' עמד 4 ש' 8 -10).

יצויין כי הפקידה יעל בס, מי שפדתה שיקים בבנק על פי הוראת הנאשם, אינה זוכרת כל מקרה בו הגיעה ובידה המזומנים והיא מסרה את המזומנים לנאשם כאשר זבידה נמצא לידו (ראה ת/20 עמ' 4).

לנאשם אין הסבר כיצד דווקא אותם שיקים הנפדים והופכים למזומן הם השיקים המשמשים תשלום לחשבונות איהב וא.ב ואין לו הסבר מדוע לא אזכר מהלך זה בשתי חקירותיו הקודמות.

זאת ועוד. העובדות מראות כי בשנת 98 זבידה נותן לו "בו בזמן", כהגדרת החוקר, 3 סוגי חשבוניות, כל סוג על שם אחר ועל כך תגובתו היא: "כנראה הוא עבד עלי" (ת/5 עמ' 7 ש' 12-15).

על פי הרישומים אחד התשלומים ע"ס 25,857₪ הוצא מתוך "קופה קטנה", רשום כנתקבל בכרטסת של זבידה אך בחקירתו הוא מתכחש לעובדה זו:

"...באופן עקרוני לא שלמתי לסעיד במזומן, סעיד תמיד קיבל שיקים ממני או שפדינו לו שיקים וקבל במזומן..." (ת/4 ג' עמ' 8 ש' 6-10, עמ' 22 ש' 2).

אם החוקר טוען כי אין תעודות משלוח על הסכום הנ"ל הוא מגיב: "...צריך למצוא את התעודות משלוח על-מנת להראות לך אחד על אחד מה כן מתאים לחשבונית 530... אני אחזור למוסך ואבדוק" (ת/5 עמ' ש' 20-22, ההדגשה שלי, ז.ה).

כנראה שהבדיקה העלתה חרס ולא נמצא "אחד על אחד" מה "מתאים" לחשבונות.

הוא תמיד מקפיד לרשום את השיק ע"ש מי שמופיע בחשבונית ולמרות זאת רשם שיקים לפקודת זבידה גם כשהחשבוניות היו ע"ש איהב וא.ב כי "... זבידה ואיהב לגבי הם אותו דבר ומכאן שהתשלום מיועד לזבידה אולי כתבתי זבידה ולא איהב ואני כתבתי זבידה על השיק... איהב וא.ב חלפים וזבידה לגבי הם תחת שם אחד..." (ת/5 ג' עמ' 11ש' 27-33).

בחקירתו הרביעית מעומת הנאשם עם שיק הרשום לפקודת בי"ח אלישע אשר מוסבר, בעדותו, כשיק לשימוש עצמי שלו. בנוסף מוצג לו שיק שנמסר לחברו עמית הודסמן (שיק זה, על פי עדותו של הודסמן, שימש כהחזר הלוואה) וכן 2 שיקים אשר שולמו כשכר דירה עבור העסק כשסכומם הכולל של השיקים נזקף, בספרים, כתשלום לזבידה.

לנאשם אין הסבר מניח את הדעת לעסקאות אלה, כך גם לגבי שיק הרשום בספרים כתשלום לזבידה כאשר מושך השיק הוא ספק של הנאשם בשם שמעון אפריאט והסברו "... אולי מר אפריאט.. משך עבורי את השיק הזה במזומן ואני מסרתי את המזומן לסעיד. אני ביקשתי מאפריאט שיפרוט לי את השיק בבנק, בקשתי שיעשה לי טובה" (ת/6 ד' עמ' 10 ש' 30-33).

בחקירתו זו חל שינוי בגרסה לגבי תעודות משלוח: אם עד לשלב זה היה משוכנע כי קיבל תעודות משלוח אשר היוו בסיס להוצאת חשבוניות אזי כאן, לראשונה, הוא נזכר כי אצל זבידה "... לא תמיד אתה מקבל תעודת משלוח, לפעמים כן, לפעמים לא..."

למרות זאת, הוא נהג עם זבידה בדרך שונה מזו שנהג עם ספקים אחרים ומודה, לא בפה מלא, כי ייתכן ונתן לזבידה תשלומים במזומן, "...לא בטוח", "לא זוכר". (ת/4 ד' עמ' 10 ש' 9-7).

בעדותו בבית המשפט צועד הנאשם צעד גדול קדימה, גרסתו הכבושה יוצאת מחושך לאור מלא הן בנושא התשלום במזומן והן בנושא תעודות המשלוח שלא היו.

ב. עדות הנאשם

את החשבוניות עם זבידה וצוות מלוויו "...אחד נהג ואחד שכותב..." (שם, עמ' 35 ש' 14) היה עורך על פי תעודות משלוח שסיפק לו זבידה.

"...והיינו יושבים ומתחשבנים, היינו עוברים על תעודות המשלוח... והיינו סוגרים את החשבון..." וכאן, בא החידוש ובאה "ההבהרה": "...אחרי שהייתי משלם לו לרוב הוא היה לוקח את תעודות המשלוח איתו או שאני הייתי מתייחס אליהם ששילמתי ואין לי מה להתייחס אליהם יותר..." (שם, שם, ש' 20-18).

בעדותו הנאשם חוזר ומתאר את זבידה כמי שתמיד "...הייתה אתו בעיה של כסף, כל מיני בעיות, הוא כל הזמן היה מסובך בכל מיני דברים..." (שם, שם, ש' 22) ובכל זאת, דווקא באדם מסוג זה נתן אמון למרות שהמציא חשבוניות על שמות שונים, נעתר לבקשותיו ופרט לו שיקים למזומן, מסר לו את תעודות המשלוח ולא השאיר אצלו העתקים לביקורת.

הוא אינו מוצא בכך כל פסול כי אף פעם "...לא העירו לי ...שזה לא בסדר... אני חשבתי שזה בסדר..." (שם, עמ' 36 ש' 2-1).

בעדותו הנאשם מוסיף דרך תשלום נוספת על פריטת השיקים (הדרך לה התכחש בהודעותיו) - "...היו מקרים שהיה לי מזומן בכיס שנתתי לו גם..." (שם, שם, ש' 5).

אם בכך לא רב, הנאשם מאשר את שסיפר זבידה בעדותו כיצד, באחת הפעמים, נסע לחו"ל ובחריטו כרטיס אשראי של הנאשם וכך מתייחס הנאשם לנושא: "המון פעמים הייתי עוזר לו כפי שאמר שנתתי לו את כרטיס האשראי שלי..." (שם עמ' 36 ש' 16-15). יש לזכור כי בחקירותיו לא הזכיר הנאשם את נושא כרטיס האשראי ונראה כי לאחר שזבידה שחרר מידע זה לא יכול היה להימנע מלהתייחס לכך בעדותו.

את נושא כרטיס האשראי הוא חותם במשפט בו נכרת תמימות נוגעת ללב: זבידה המפוזר השתמש בכרטיסו בעת שנסע לחו"ל "...ואני חשבתי שאני אקבל את הכסף". (שם, עמ' 41 ש' 2). למותר לציין כי סיפור הויזה נשמע כמעט דמיוני ועוד יותר מכך תקוותו "לקבל את הכסף".

יצויין כי לא זבידה, הוגה רעיון ה"ויזה", ולא הנאשם המאמץ רעיון זה מביאים לידיעת בית משפט מה היקף המשיכות שביצע זבידה באמצעות ה"ויזה" וחבל שהתביעה לא טרחה לבדוק נושא זה.

סיכומו של דבר, הנאשם שימש לזבידה בנק: לזבידה היו "בעיות" בשיקים ובקש לקבל מזומן ולכן פרט עבורו שיקים בבנק, לפעמים זבידה היה מגיע "בהפתעה", כמאמרו, מבקש סכום ". . .ואם היה לי בכיס הייתי מוציא לו. . ." (שם, שם, ש' 15). לכל הספקים האחרים שילם שוטף+60 עד 120 יום ועל פי אחת הגרסאות עד 180 יום ואילו לזבידה שילם בבת אחת כי כך "העדיף" זבידה.

בשלב זה של עדותו מגיחה לעולם גרסה כבושה בצורת ביאורים והבהרות לפעולות הבנקאיות שהיו חסרים בחקירותיו ולמצער, אינם נשמעים משכנעים בעדותו:

הכסף המזומן שהיה בכיסו היה מיועד לצרכיו הפרטיים "...ואני חשבתי שאם בכרטיס של זבידה מופיעה יתרה של איזה שהוא סכום או פחות והעברתי אותו הלאה וזה כיסה לי את הכרטיס שהייתי חייב לזבידה. . . הסכום שהייתי נותן לו מפעם לפעם מזומן חייבתי בזה את הכרטיס של זבידה". (שם, שם, ש' 21-17).

בחלק זה של עדותו הוא מושיט אצבע מאשימה כלפי החוקרים שחקרו אותו מבוקר עד ליל (מה שהוכח כעובדה לא מדויקת) ומנעו ממנו מלומר את האמת וכל האמת לאחר שנתנו לו להבין "שבמזומן זה דבר שאסור היה לעשות או לתת וכל הזמן שמעתי את המילה הזו מזומן שזו מילה איומה ...מדי פעם זורקים לי מזומן כאילו נחרב העולם..." [(שם, עמ' 37 ש' 4-1,)].

4. המצב המשפטי-

סעיף 220 לפקודה קובע כדלקמן:

"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר את העבירות המנויות להלן ואלו הן:

(1) השמיט מתוך דוח שנערך על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדוח;

(2) מסר בדוח על פי הפקודה אימרה או תרשות כוזבת;

(3) . . . . . . . . .

(4) הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות או שזייף, או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;

(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן."

המחוקק מתייחס אל ספרי הנהלת החשבונות של העסק כאל מעשה רישום שיטתי וקבוע המורכב מפעולות רישום חוזרות ונשנות היוצרות מערכת שמטרתה לשקף באופן שלם ואמיתי את כל הקורה בעסק, על כל תג ותו שבו.

בפועל משמשים הספרים מראה למתרחש בעסק, מראה בה ניבטת הפעילות העסקית המלאה של העסק.

ההלכות בנושא החשבוניות הפיקטיביות ידועות ולא אחזור על שנפסק ואך, בקצירת האומר, יאוזכרו להלן מספר פרטים הצריכים לעניין.

סעיף 1 לחוק מע"מ מגדיר חשבונית מס כ"חשבונית שהוצאה על פי סעיף 47 לחוק", הקובע: "עוסק מורשה רשאי להוציא לגבי עיסקה החייבת במס חשבונית מס. . . ". סעיף 38 לחוק קובע את הזכות לנכות תשומות על פי חשבונית שהוצאה כדין ואילו על פי סעיף 41 לחוק אין לנכות מס תשומות אלא אם הן לשימוש בעיסקה החייבת במס.

חשבונית פיקטיבית היא מסמך כוזב, היא אינה משקפת עסקת אמת, רישומה בספרי החשבונות של העסק יוצר פגם מהותי בהם, הכללת התשומות שבה בדו"ח התקופתי הופך את הדו"ח להצהרה כוזבת והעושה בה שימוש עובר עבירה על הוראות הסעיף 220 לפקודה, הואיל ועסקה כזו לא הייתה ולא נבראה.

חשבוניות אשר על פניהן חריגות, מעוררות שאלה ודורשות בדיקה וחקירה.

במקרה זה על מקבל החשבונית המכלילה בספרי העסק להראות כי מדובר בחשבונית העונה על דרישות החוק דהיינו, מייצגת עסקת אמת, החשבונית הוצאה לו כדין, העסקה אכן בוצעה ומי שמסר לו את החשבונית היה עוסק שהיה מוסמך להוציאה.

מטבע הדברים, טמון קושי רב בהוכחת העבירות נשוא פרק זה. החשבוניות מחליפות ידיים וברוב המקרים עדים לכך אך ה"שותפים", המוסר את החשבונית והמקבלה מידו.

לפיכך, על בית משפט להסיק דבר היווצרותה של העבירה מתוך מערכת הנתונים הנסיבתית המוצגת בפניו.

בנוסף, גם הכוונה הפלילית נלמדת בדרך כלל מנסיבות עשיית המעשה ולא מצפיה ישירה בו, שהרי אין מי שיכול לעקוב אחרי הוצאת כל חשבונית וחשבונית בזמן אמת, לבחון בזמן אמת את מה היא מייצגת ולבדוק כיצד נרשמה בספרי העסק.

"...על מעשי מרמה מסוג אלה כמעט ניתן לומר הקלות הבלתי נסבלת של הביצוע לעומת הקושי הבלתי יתואר של התפיסה. אין פשוט מהנפקת חשבוניות פיקטיביות ולכאורה אין גם ניזוק מהן, שהרי המספק את החשבוניות מרוויח, הקונה מרוויח ומי שמפסיד הוא רק אותו גוף ערטילאי וחסר ממשות שנקרא מדינת ישראל".

(ראה ע"פ 1723/97 ש.ע. בע"מ נ' מ"י מיסים יג' (1) עמ' ה-390, בעמ' 398).

בהערת אגב ייאמר כי ב"כ הנאשם , בסיכומים, יוצאים מנקודת הנחה כי האח הגדול עינו צופיה אחר כל צעד ומהלך שעוברת החשבונית מעת הוצאתה ועד רישומה בספרים ובדוחות. לפיכך, לגישתם, על התביעה לתעד כל פרט ופרט במהלך זה אחרת לא תעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה. אין ספק כי גישה זו בטעות יסודה והיא אינה תואמת את החוק והפסיקה.

כך גם בנושא נטל הראיה: נראה כי טעות נוספת נפלה בסיכומים והיא מתבטאת בעירוב התחומים שבין 'נטל הבאת הראיה' לבין 'נטל השכנוע' ולעניין זה בהערת אגב אך אומר כי גם אם פנקסיו של הנאשם לא נפסלו על ידי מע"מ, עדיין חייב הוא בנטל השכנוע לגבי אותן חשבוניות שבמחלוקת. (ראה רע"א 3646/98, מיסים י"ז/4 (אוגוסט 2003) ה-71).

סיכומה של הלכה: עצם הוצאת דו'ח ביודעין כי תכנו שיקרי והגשתו לשלטונות המס די בכך כדי להקים את העבירה הנובעת מן המעשה. ומן המעשה נלמדת הכוונה, שהרי מי שערך את הדו'ח והכליל בו מידע שקרי עשה כן בכוונה לרמות את פקיד השומה בעניין שהוא מהותי לידיעה על הכנסתו של מגיש הדו'ח ועל גביית מס אמת ממנו. (ראה ספרו של ג.עמיר, עבירות מס, מהדורה 4 עמ' 470).

5. ממצאים ומסקנות

על מעשיו של הנאשם ועל כוונתו ניתן ללמוד מן העובדות והראיות.

א. הנאשם עובד עם זבידה במשך מספר שנים ויודע כי בשנים הרלוונטיות העסק אותו מנהל זבידה הינו חלקי השפלה בע"מ.

למרות זאת, מקבל הנאשם חשבוניות הנושאות שמות אחרים ורושם אותם בספרי העסק. חשבוניות אלה, כזכור, הוצאו מתוך פנקסי חשבונות אשר נמצאו במקום מסתור אצל זבידה ואינם מופיעים בספריו של זבידה.

זבידה מתכחש להוצאתן של אותן חשבוניות, אך עדותו, גם בנושא זה, כקליפת השום שוויה ובפועל, אינה מעלה ואינה מורידה.

לטענת הנאשם קבל סחורה כנגד החשבוניות והאמין לזבידה כי מדובר בחברות של זבידה. זבידה זה השם "המשפחתי שלהם" (שם, עמ' 45 ש' 10). עם זאת, באותה נשימה, הוא מספר כי הוא "חושב" שבדק כשרותן במשרדי מע"מ. את המחשבה לא הוציא מן הכוח אל הפועל ועל הרקע העובדתי העולה מכלל הראיות מדובר בהיתממות ובתרגיל התחמקות.

הנאשם לא עצם עיניו בעת שקיבל את החשבוניות הנושאות שמות שונים אלא פעל במודע וביודעין כשהוא עושה יד אחת ומשתף פעולה עם מוציא החשבוניות אותן הוא רושם בספרי החברה.

ב. תשלום המזומנים, זיכוי חשבונו של זבידה על פי החשבוניות הזרות לעסקו של זבידה, ה"קיזוזים", "הניכויים" הויזה הנמסרת לזבידה ו"ההתחשבנויות" שהוא עורך עם זבידה, סותמים את הגולל על טענת תום -הלב העוברת כחוט השני בסיכומים מטעמו.

ג. השינוי בגרסאותיו של הנאשם, ההתפתחות בהודעותיו לצד אותן אמירות שאין בהן כל האמת אך מחזקות את המסקנה כי מדובר במבצע מתוכנן בו משתתפים שניים והם, זבידה והנאשם.

זבידה מספק את החשבוניות הכוזבות, הנאשם מוציא שיקים של העסק, פורט אותם למזומנים ומעביר לזבידה תשלומים.

מה סכום המזומנים המחליפים ידיים-לשניים פיתרונים.

ד. זה המקום לציין כי בחשבונות איהב וא.ב. אין כל פירוט. בעמודת תיאור המוצר-"הפרטים" מופיע תיאור כללי "עבור חלפים משומשים שונים" ותו לא. אין העוסק חייב בשמירתן של תעודות משלוח אולם, אחת מגרסאות הנאשם היתה כי ההתחשבנות בוצעה על -פי תעודות משלוח אשר נרשמו בחשבוניות. עיון בחשבוניות הכוזבות מראה כי נפקד מקומן של תעודות המשלוח מחשבוניות אלה. גם המחיר ה"עגול", ה"גלובאלי" המופיע בטור הסכום מעורר חשד, אם לא מעבר לכך ואין מדובר בסכומים של מה בכך. (ראה חשבונית מס' 208 ומס' 2 ע"ש איהב 45,000 ₪ ו-35,000 ₪).

על רקע שאר העובדות, החשד הופך לעובדה נסיבתית נוספת הנזקפת לחובת הנאשם.

ה. גם הנושא "הצורני" של החשבוניות מחייב התייחסות. הנאשם אינו מצליח לקשר בין תעודות המשלוח לבין החשבוניות. כאמור, השמירה על תעודות המשלוח או אזכורה בחשבוניות אינה חובה ברם, שורת ההגיון והשכל הישר מחייבים כי דווקא במערכת יחסים זו של הנאשם וזבידה ידאג הנאשם לרישום תעודות המשלוח בחשבוניות או, לחלופין תשמר כל תעודת משלוח ב-7 עיניים למרות הידידות הרבה ביניהם. אם לא כן, עלול זבידה לצוץ תמיד ודרישות חדשות בפיו כי הוא עצמו "אינו מסודר", על אחת כמה וכמה שהוא מקבל ויזה "פתוחה" ומזומנים מוזרמים הישר לכיסו.

יתר על כן: הנאשם, בראשית חקירותיו, טוען כי כל תעודות המשלוח אצלו, ניתן להצליבן עם החשבוניות.

עם התקדמות החקירה והתפתחות העניינים הוא מודה כי אינן ברשותו. ההסבר אותו הוא מציע בנושא בא מאוחר ואינו משכנע כלל.

ו. כנגד החשבוניות הכוזבות הנאשם מוציא שיקים אותם הוא הופך למזומן לאחר שהוא פורט אותם בבנק בעצמו או באמצעות עובדיו (ראה ת/1 ות/17 פקידים של בנק מזרחי, סניף גבעתיים, המעידים על מושכי השיקים שהם הנאשם או עובדיו).

על פי ת/19 אחת מפקידותיו של הנאשם פרטה בבנק 2 שיקים בסכום כולל של 55,864 ₪ ומסרה את המזומן לידי הנאשם.

זבידה, בחקירותיו, מתכחש לנושא התשלום במזומן ורק בעדותו הוא מאשר כי קבל מהנאשם מזומנים. מנגד, הנאשם אינו מציג מסמכים בדבר היקף התשלום במזומנים לזבידה וכך, נותרת על כנה האפשרות כי אך חלק מהמזומנים שולמו לזבידה והיתרה נשארה בכיסיו שלו.

הנאשם, ב-2 חקירותיו הראשונות מדבר על תשלומים בשיקים בלבד. במהלך חקירתו השלישית, לאחר שערך שיחת "הבהרה" עם זבידה אשר הבטיח לישר את ההדורים וכשהוא מעומת עם נושא פריטת השיקים, הוא נזכר בבעיותיו של זבידה ובצורך המיידי שלו בקבלת תשלום במזומן.

למותר לציין כי שיחת ההבהרה בין שני הנחקרים, אשר הוזהרו שלא ליצור קשר האחד עם השני, מלמדת בבירור על תיאום עמדות וגרסאות, עובדה האומרת דרשני.

בעדותו, כזכור, מאשר הנאשם את "שיטת המזומנים". גרסתו של הנאשם כי עמדתם של החוקרים בנושא המזומנים הרתיעה אותו מלגלות קלפיו בתחילת חקירתו נשמעת בלתי אמינה. זו גרסה כבושה המשתכללת בעת עדותו, כפי שכבר הובהר בעת ניתוח הודעותיו ת/3 ות/5 ומקבלת נפח רב בסיכומי באי כוחו.

מעניין לאזכר את הודעתו של רו"ח של הנאשם (ת/15 ב') ממנה נלמד כי לזבידה יתרת חוב בספרי הנאשם המגיעה ל-106,800 ₪ "...לא נתקלתי בספקים אחרים במצבים כאלה..." (ת/15 עמ' 2 ש' 18-17).

זו יתרת חוב חריגה, מתייחסת לחודשים יולי-דצמבר המהווה 60% מסכום ההספקה השנתי נכון לאותה שנה ועל כן, קביעתו של זבידה כי הנאשם, מבחינתו, "היה בסדר" אינה מתיישבת עם העובדות.

ז. בהנהלת החשבונות של החברה הנאשם זוקף שיקים לחשבונו של זבידה דהיינו, זוקף תשלומים לזכות זבידה.

"נישום אינו רשאי לעשות "קיזוזים" לעצמו ולומר: הוצאה כשרה זו שהוצאתי לא רשמתי מסיבה זו או אחרת ועל-כן ארשום הוצאה שלא הוצאתי וכך "אקזז" את שני הסכומים ולא יוכלו לומר שעשיתי זאת בכוונה להתחמק ממס...הוצאה שלא הוצאה בפועל על-ידי הנישום, אסור לרשום אותה כהוצאה, גם אם היא מהווה "תחליף" להוצאה אחרת, שלא נרשמה, מסיבה זו או אחרת..."

(ראה ת.פ (ב"ש) מד"י נ' חברת המוסך המדייק בע"מ ואח', פד"פ ב/15 וראה גם ע.פ. 197/99 חב' קצנשטיין, אדלר ושות' בע"מ, פ"ד ל"ד(2) 397).

הנאשם בכוונה מלאה המלווה בשרשרת פעולות ופעילויות מבצע את פעולות ה"קיזוז" וה"ניכוי" ובפועל, הופך את הרישום בספרים לרישום סרק הבא לחפות על פעילות בלתי חוקית ומטרתו לרמות את רשויות המס.

"בשיטה זו, כאשר המערער 2 פדה בעצמו את השיקים שנרשמו לזכות מנפיקי החשבוניות וקיבל לידיו את הסכומים הנקובים בהם - גדול מאד הפיתוי. מי לידינו כף יתקע, כי הסכומים שנרשמו בחשבוניות אכן תואמים בדיוק וכוללים רק את שכר השומרים? בדר זו ניתן להבריח את הכנסותיה של החברה במסווה ובכיסוי כוזב של הוצאה ותשלום לקבן משנה..."

(ראה ע.פ. (ת"א) 700360/00, 71572 חב' אדירים בטחון בע"מ תקדין- מח' 00 (3) 624).

ואידך, זיל גמור.

ח. מספר שיקים מוצאים דרכם להוצאות שונות של הנאשם, הוצאות שאין להן כל קשר לזבידה. מספר שיקים מתוך ת/9 א-ג מייצגים הוצאות שונות. בפועל, רק בסיכומים מופיעה הודאה מלאה על 3 שיקים שיועדו להוצאות פרטיות ופרט זה זוכה באותם סיכומים, לתואר "זוטי דברים".

בעדותו נותן הנאשם הסבר כללי ביותר לרישום אותן הוצאות שהן הוצאות פרטיות באופן מובהק הגם שהן נרשמות כהוצאות של החברה ומופיעות בכרטיסו של זבידה.

הסבר זה, אם אנקוט לשון המעטה, אינו מניח את הדעת והוא תרוץ שכן, במהלך חקירותיו אין לו מענה בנושא (ת/6 עמ'9). ההסבר בדבר היתרות בכרטיסו של זבידה, תשלום המזומנים שהיו לו בכיס והיו מיועדים לצרכיו הפרטיים ולאחר מכן פעולות "הניכוי" או הקיזוז שהוא עושה הינם בלתי משכנעים ושוב נמצאים בפנינו ספרים שאינם משקפים אמת.

5. סוף דבר

א. כתב האישום עוסק בהשמטת הכנסות בין השנים 1995 עד 1998. סעיף 7 בו נוקב בסכומים שנרשמו, על פי הנטען, בפנקסי החשבונות של החברה וזאת, בהסתמך על חשבוניות כוזבות שסיפק זבידה לנאשמים.

ב"כ התביעה עשתה מלאכתה קלה: אין בכתב האישום פירוט לחשבוניות הכוזבות ואף בסיכומים נפקד מקומו של סעיף העוסק בכך.

מספר רב ביותר של מסמכים הוצג בפני בית משפט במסגרת הבאת הראיות ומי שנדרש לעשות את ההתאמות, ההתחשבנויות, הצלבת המסמכים והמידע הוא מותב זה. אין ספק כי לא זו הדרך לעריכת כתב אישום ועל אחת כמה, להוכחתו ולקיבוץ עובדותיו ובעיקר, מסמכיו החשבונאים.

ב. בשנים הנקובות בכתב האישום הוציא הנאשם שיקים ל"מוטבים שונים" ובספרי החברה רשם אותם כתשלומים לזבידה. (ראה, בין היתר, "הודעה לבית משפט" ת/9). הן עובדה זו והן העובדות הנוספות שהוכחו בבית משפט מצביעות בברור כי הרשום בספרי הנאשמים אינו משקף אמת. אכן, אני הוא החברה והחברה זו אני ברם, בכך אין הרשאה מכללא למשוך כספים מהחברה על פי רישום כוזב.

הנאשם מבצע פעולות אלה במרמה, ערמה ותחבולה כפי שנלמד מהתנהגותו ומהתנהלותו ועל כך עמדתי בהרחבה תוך ניתוח השיטה, ”שיטת המזומנים" אשר אפשרה לנאשם לעשות עסקאות לא כשירות עם זבידה, למשוך כספים, לרשום שיקים לזכותו בכרטיס הספק, לנהל על פי זה את ספריו שלו ובפועל, לרמות את רשויות המס.

אשר על כן, אני קובעת כי בשנים דלעיל, עבר הנאשם את העבירות הכרוכות ברישומים כוזבים בספרי העסק ואני מרשיעה אותו ואת הנאשמת ב-4 עבירות על כל אחד מהסעיפים 220 (2), 220 (4) ו-220 (5).

ג. באשר לעבירות שעניינן השמטת הכנסה מדו"ח - יש לאבחן בין השנים 1995 עד 1997 לבין שנת 1998, ואסביר.

כאמור, סעיף 7 לכתב האישום מציין סכומים אך אינו מפרט באילו חשבוניות הכתוב מדבר.

מת/14 אני למדה כי בשנים אלה קבל הנאשם חשבוניות ע"ש קדרי זבידה (שנת 95 ושנת 96) ואיסמעיל זבידה (בשנים 96 ו-97) וסכום החשבוניות אכן תואם את הסכומים הנקובים בכתב האישום ומתייחסים להשמטת הכנסות בשנים אלה.

דא עקא, "הצלבת" שני כתבי אישום, זה של מנפיק החשבוניות הנחשדות ככוזבות וזה של מקבלן עדיין אין בו הרמת אותו נטל הראיה הרובץ על שכמה של המאשימה.

הדוחות לא הוגשו , נושא החשבוניות הכוזבות בהקשר לשמות אלה לא נחקר עד תום, לא בחקירות, לא בבית משפט ואף בסיכומי המאשימה כמעט ואינו זוכה להתייחסות ועל כן, חרף ה"שיטה" נמצא כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי הושמטו מהדו"ח המתייחס לשנים אלה הסכומים הנקובים בכתב האישום (ראה נ/1). התוצאה היא כי בהתייחס לשנים 1995 עד 1997 אני מזכה את הנאשם מ-3 עבירות על הוראות סעיף 220 (1) לפקודה.

ד. באשר לשנת 1998- הנאשם מודה כי דיווח על חשבוניות איהב וא.ב. כפוף לטענותיו השונות אשר נדחו על ידי, אחת לאחת, עת קבעתי כי הוכח בפניי, באותות ובמופתים, כי הנאשם קבל חשבוניות אלה אף שלא הייתה בבסיסן כל עסקת אמת.

חשבוניות אלה נרשמו בספרי החשבונות של הנאשמת תוך שימוש במעשי מרמה, ערמה ותחבולה וגרמו להשמטת של הכנסות מן הדו"ח.

לא זה הדין לגבי החשבונית ע"ש השפלה בע"מ. בלהט העשייה נזנחה הדרך להוכחת הרישומים על פי חשבונית אחת מתוך המכלול לרבות הכוונה המתייחסת דווקא לחשבונית זו על סך 31,590 ₪.

על סמך האמור במקובץ לעיל אני מרשיעה את הנאשמים בהכללתן של חשבוניות איהב וא.ב. בדו"ח המתייחס לשנת 1998, בהשמטת ההכנסה בסכום הנקוב בהן בלבד, עבירה על הוראות הסעיף 220 (1) לפקודה.

ניתן והודע היום יום שני 15 ספטמבר 2003 במעמד הגב' מצדה תריף-מתמחה, הנאשם ובאת כוחו, עו"ד תירוש.

ז. הדסי-הרמן, שופטת

סגן נשיא

החלטה

נדחה להמשך טיעונים לעונש וגזר דין ליום 27.10.03 שעה 08:30.

הנאשם מוזהר בחובת התייצבות.

ניתנה היום י"ח באלול, תשס"ג (15 בספטמבר 2003) במעמד הצדדים.