|
עו"ד מ' טבקמן וד' טבקמן בשם העותר
ש' ולדמן ו/או ח' סומך בשם המשיבה
א. מהות העתירה
עתירה זו עניינה בהבאת המשיבים לכבד ולמלא אחר החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה באשר לסיווג חדר בגודל 18 מ"ר כמחסן, והשפעת סיווג כזה על גובה הארנונה.
ב. עובדות רלוונטיות
דוד ליפשיץ (להלן העותר) הוא תושב כפר ויתקין, שבנה בית צמוד קרקע על שטח של 500 מ"ר.
בשכונה בה בחר לבנות את ביתו החליטו המתכננים שלא תותר בניית מבני עזר – מחסנים, בסמוך לבתי מגורים, אלא רק בצמוד להם.
העותר בנה מבנה עזר- מחסן בצמוד לבית המגורים על פי תכנית בניין העיר המחייבת, בעוד שלדבריו יתר התושבים בשכונה אשר בנו מבני עזר – מחסנים עשו זאת בסמוך לבתי המגורים ללא היתר כחוק.
יש גישה ישירה למחסן הביתי מתוך הקוטג'. לשם כך יש להכנס דרך הדלת הראשית לרדת 3 מדרגות במבואה ולהגיע למחסן. במחסן עצמו יש: מכסחת דשא, כלי עבודה ביתיים, כלי עבודה לגינון, צינורות השקיה ועוד.גובהו 2.20 מ' (נספח א' לעתירה).
בפועל טוען העותר, הוא נדרש לשלם ארנונה על המבנה כחלק מבית המגורים, בעוד שתושבים אחרים שבנו מבני עזר, כלל לא משלמים ארנונה בגינו.
העותר פנה אל מנהל הארנונה בעניין, אך זה דחה את השגתו של העותר ביחס לחיובו בארנונה בשנת 2001.
על כך הוגש ערר שהדיון בו התקיים ביום 28.8.01.
הועדה קיבלה בערר החלטה בזו הלשון:
"היות ומדובר בבית מגורים הכולל חדר שהוגדר בתוכניות הבנייה כמחסן, הועדה מחליטה כי יש לשנות את הסיווג של החדר בגודל 18 מ"ר לסיווג של מחסן. שאר החדרים, הממ"ד וחדר הכביסה ישארו כפי שחוייבו בסיווג של מגורים".
לאחר החלטת ועדת הערר החלה התכתבות בין העותר לבין המשיבים ללא תוצאות; כשעמדת המשיבים היתה שלא ניתן לגבות ארנונה בגין סיווג כמחסן, כי סיווג כזה אינו מופיע בצו.
בעקבות זאת הוגשה העתירה.
ג. הפלוגתאות בין הצדדים
מכתבי הטענות והטיעונים עולות הפלוגתאות הבאות :
- טענת מקדמיות: שיהוו אי צירוף צדדים, חוסר נקיון כפיים.
- האם ניתן ליישם את החלטת ועדת הערר.
- האם יש לסווג את השטחים המצויים במפלס הקרקע של מבנה המגורים כחלק מהמגורים
עצמם או כמבנה עזר למגורים.
- טענת אפליה.
- בסיכומים לא חזר ב"כ העותר על סעיף ג' לעתירה, למרות בקשות מנוגדות לענין זה, ולכן לא
אתייחס לכך.
ד. דיון בטענות המקדמיות
1. טענת שיהוי
לאחר שהתקבלה אצל העותר החלטת ועדת הערר, פנה העותר פעמיים למנהלת מחלקת הגבייה וביקש ממנה לפעול ליישום החלטת ועדת הערר.
ב-12.12.01 נשלחה תשובת מנהלת מח' הגבייה לעותר ובו הודיעה לו שלא ניתן להיענות לשינוי הסיווג, שכן לדבריה לא קיים במערכת סיווג של "מחסן" כפי שקבעה הועדה.
ב-18.12.01 פנה העותר לגזבר המועצה. הגזבר לא קיבל את טענות העותר, עפ"י מכתבו מתאריך 31.12.01.נ
העותר פנה גם לראש המועצה, נחום איצקוביץ, שהעביר את פנייתו לבדיקת מבקר המועצה.
ב-9.4.02 נשלח מכתבו של ראש המועצה לעותר ובו הודע לעותר, כי לפי בדיקת המבקר פעולות המועצה נעשו באופן ראוי.
לאחר התכתבויות אלה החליט העותר לפנות לייעוץ משפטי, ונשלח מכתב מאת עו"ד מילר למשיבה 1.
בתאריך 23.6.02 נשלחה תשובה שלילית מבא כח המועצה לעו"ד מילר בעניין פנייתו מיום 29.4.02בעקבות זאת העותר מצא לנכון להגיש עתירה מנהלית בתאריך 28.8.02.
האם היה שיהוי בהגשת העתירה כפי שטוענים המשיבים ?
טענת שיהוי הנטענת כנגד עתירה מנהלית לקבלת סעד שמקורו במשפט הציבורי מצריכה 3 יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי ופגיעה בעקרון שלטון החוק. (ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, תק-על 2003(2) 2853).
א. שיהוי סובייקטיבי – מתמקד בבחינת התנהגות העותר ובשאלה האם התנהגותו מרמזת על ויתור על זכותו לפנות לערכאות. לעניין זה יצויין, כי איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות.
לפיכך הדרישה היא שיהיה מצג ברור מצד העותר אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו.
במקרה דנן, העותר ניסה בפנייתו להביא את המועצה לכבד את החלטת ועדת הערר, ורק כשראה שמאמציו אינם נושאים פרי החליט לפנות לבית המשפט.
מסכת ההתכתבויות והעובדה שהגיש את עתירתו כארבעה חודשים בלבד לאחר שפנייתו האחרונה לראש המועצה לא השיגה את מטרתה, כאשר בתווך גם נשלח מכתב נוסף מטעם עו"ד העותר מעידה, כי העותר לא השתהה בעצם הגשת העתירה.
ב. שיהוי אובייקטיבי – עניינו שינוי המצב ופגיעה באינטרסים של הרשות הציבורית או צדדים שלישיים עקב האיחור בהגשת העתירה.
במקרה זה לא ניתן לומר כי הגשת העתירה לבית המשפט פוגעת באינטרסים של הרשות הציבורית, מאחר והרשות הציבורית היתה מודעת לאפשרות שהעותר יבחר בדרך זו לאחר שההתכתבות הממושכת שניהל עם הרשות לא עלתה יפה.
ג. מידת החומרה שבפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המנהלי המהווה נושא העתירה.
במקרה הנוכחי לא מתעוררת פגיעה בשלטון החוק כתוצאה מהגשת העתירה. לאחר שפניותיו השונות של העותר למועצה לא נשאו פרי, הוא מצא לנכון להביא את העניין לבירור בבית המשפט.
זכות הפנייה לערכאות היא זכות בסיסית של האזרח ובמקרה דנן היא אינה יוצרת כל פגיעה בעקרון שלטון החוק.
בהעדר היסודות הנדרשים לטענת השיהוי, אני דוחה את טענת המשיבים.
2. אי צירוף הועד המקומי כפר ויתקין כמשיב בעתירה
לטענת המשיבים הועד המקומי כפר ויתקין הוא אשר מחייב וגובה בפועל ובאופן ישיר את תשלומי הארנונה למועצה מן העותר.
עם זאת, נשוא הדיון שלפנינו נוגע לסיווג המחסן עליו משיג העותר. השגה על עצם הסיווג ניתן להגיש למנהל הארנונה כאמור בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית):
"מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה בפני מנהל הארנונה על יסוד אחת מהטענות אלה:
- הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום
- נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס גדלו או השימוש בו
- הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות ".
הועד המקומי אינו קובע את סיווג השטחים השונים וגובה הארנונה, אלא תפקידו ממוקד בגביית הארנונה על פי חיובים המועברים אליו מהמועצה. לאחר גביית הסכומים הוא מעבירם לידי המועצה (נספח ג' לתגובה לכתב התשובה של המשיבים).
במצב דברים זה, אינני רואה בצירופו של הועד המקומי נדבך הכרחי במקרה העומד על הפרק.
3. צירוף שלא כדין של המשיבים 2 ו- 3
בכתב התגובה שהגישו המשיבים לעתירה הם מציינים, כי המועצה היא ולא אחר ראויה לשמש כבעל הדין הרלבנטי והיחיד בעתירה זו.
גם אם מקבלים טענה זו ומגיעים למסקנה, כי אכן אין כל יריבות משפטית בעניין נשוא העתירה עם המשיבים 2 ו-3, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהעותר ניהל התכתבות ממושכת עם גורמים שונים בטרם הגשת העתירה ובכלל זה עם ראש המועצה, שהעביר את העניין לבדיקת גזבר המועצה.
התכתבות זו מעלה לפחות שמץ של ספק לעניין הצורך בצירופם של משיבים אלה, במיוחד לנוכח העובדה שאי צירוף כל הצדדים הרלבנטים יכול להוביל לדחיית התובענה (בג"צ 845/88 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' מנהל הרכבת, פ"ד מד(1) 617). משמע כל ספק צירוף פועל לחומרה.
אשר על כן אינני מוצאת לנכון למחוק את המשיבים 2 ו-3 מן העתירה.
4. חוסר ניקיון כפיים והסתרת מידע
במסגרת זו העלו המשיבים מספר טענות הדורשות התייחסות:
א. העותר לא הציג בפני בית המשפט הנכבד מספר מסמכים / מכתבים המצויים ברשותו והרלבנטים לעתירה.
ב"כ העותר מציין, כי היות ומדובר בעתירה מלאת מסמכים, הביא בפני בית המשפט את המסמכים הרלבנטים לבירור העובדות וגילה את כל הפרטים שהיה עליה לגלות לצורך דיון בעתירה.
מכאן שאין חולק בין הצדדים, כי לא כל המסמכים הועברו לידיעת בית המשפט מלכתחילה.
למען הסר כל ספק יודגש כבר עתה, כי העברת המסמכים לידי בית המשפט היתה צריכה להיות מלאה, שלמה וללא סייג.
אין זה מתפקידו של העותר להחליט אלו מסמכים אכן רלבנטים לידי הכרעה בסוגיה, אלא יש להותיר זאת לידי שיקול דעתו של בית המשפט.
בעניין זה מציין הנשיא (כתוארו דאז) שמגר בבג"צ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, (פ"ד מא(1) 409), בזו הלשון:
"כלל גדול מנחה בית משפט זה מאז ומתמיד והוא כי מחובתו של הפונה אל בית המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוונטיות, ומי שמסתיר עובדות אשר להן משמעות לגבי העתירה איננו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד".
דבריו של הנשיא שמגר המכוונים לפנייה לבג"צ יפים גם כאשר מדובר בפניית עותרים לבית המשפט לעניינים מנהליים.
על כן השמטת מסמכים, העלמתם או אי הצגתם בפני בית המשפט יכולה לגרור צעדים מרחיקי לכת ובכלל זה אף מחיקת העתירה או דחייתה על הסף.
יחד עם זאת, במקרה דנן, לא נראה כי אי הגשתם של מקצת המסמכים כמו: דו"ח ביקורת פנימי שהוציא מבקר המועצה ואשר העותר עיין בו היה מתוך רצון להעלים מידע מביהמ"ש או מתוך מטרה ליצור מצג שווא.
במילים אחרות: לא הוברר עובדתית שדווקא מסמכים אלה הינם רלבנטיים לעתירה.
לפיכך אין בטענה זו כשלעצמה כדי להביא למחיקת העתירה או דחייתה על הסף.
ב. המשיבים מציינים שהעותר בחר שלא לציין את העובדה, כי הועד המקומי(ולא המועצה) הוא אשר מחייב וגובה את תשלומי הארנונה.
עובדה זו אינה בעלת משקל בעניין העומד לפנינו. הועד המקומי הוא גוף ביצועי שאומנם גובה את הארנונה מהתושבים, אולם אין לו השפעה על התווית המדיניות או על סיווג שטחים.
מכאן, שכל תפקידו של הועד מסתכם בעצם פעולת הגבייה, ועל כן אין הוא מוסמך לנקוט בצעדים כלשהם ביחס לעותר, באופן עצמאי.
לפיכך, אי הכללתו ברשימת המשיבים אינה מעלה ואינה מורידה במקרה זה.
ג. העותר לא צירף את כתב התשובה שהוגש בגין הערר והסתפק רק בצירופו של הערר.
העותר צירף את כל ההתכתבות שניהל עם הגורמים השונים במועצה, את החלטת מנהל הארנונה בעניינו וכן את השגתו עליה באמצעות הערר שהגיש.
אי צירופו של כתב התשובה בגין הערר אינו מעלה ואינו מוריד לעניין טענת חוסר ניקיון כפיים. נשוא העניין העומד על הפרק הוא יישום החלטת ועדת הערר. ההחלטה מהווה סוף להליך שהתקיים והיא הובאה ככתבה וכלשונה לפני ביהמ"ש ועליה נסב מרכז דיוננו.
בשל עקרון סופיות ההליך אין לייחס חשיבות מיוחדת לאותם מסמכים שהעבירו הצדדים טרם החלטת הועדה קרי הערר עצמו שהגיש העותר וכתב התשובה של המשיבים.
על כן אין לראות באי צירוף כתב התשובה חוסר ניקיון כפיים מצד העותר.
ד. המשיבים מוסיפים ואומרים, כי העותר "שכח" לציין כי "המחסן" נמצא בתוך ביתו ומשמש למטרות ביתיות מובהקות.
טענה זו משוללת כל יסוד מאחר והיא נוגעת בעצם לסלע המחלוקת. עצם המחלוקת בין הצדדים מתמצה בשאלה האם לסווג את השטחים המצויים במפלס הקרקע של מבנה המגורים כחלק מהמגורים עצמם או כמבנה עזר למגורים.
מדובר אם כן בשאלה הנתונה להכרעת בית המשפט ולצורך זה יבחן בית המשפט גם לאיזה מטרות משמש המחסן.
על כן אין לקבל כדבר ברור מאליו או כעובדה את טענת המשיבים בעניין.
ה. אפליה
העותר טען בעתירתו אפליה כלפי שכניו שלהם יש מחסנים "פטורים" מארנונה, אולם הוא לא פירט טענה זו למרות שטענה מסוג זה מחייבת פירוט מהותי.
יודגש, כי עצם הצגת הטענה לפיה המועצה לא גובה ארנונה מחלק ממבני העזר הסמוכים לבתי מגורים, אין בה כדי לפטור את העותר מתשלום ארנונה.
גם אם העותר היה מוכיח כי אכן היו מקרים שבהם מחסנים/מבני עזר חיצוניים לא חוייבו בארנונה , וזאת כאמור לא הוכח על ידו, הרי שבמקרים מסוג זה הסעד הראוי הוא חיובם של אותם נכסים לפי סיווג מתאים ולא מתן פטור לעותר.
על כן אני דוחה טענה זו של העותר.
ו. החלטת ועדת הערר
בתאריך 28.8.01 כאמור קיבלה ועדת הערר את החלטתה (נספח א' לעתירה), שלצורך הדיון אחזור עליה;
"היות ומדובר בבית מגורים הכולל חדר שהוגדר בתוכניות הבנייה כמחסן, הועדה מחליטה כי יש לשנות את הסיווג של החדר בגודל 18 מ"ר לסיווג של מחסן. שאר החדרים, הממ"ד וחדר הכביסה ישארו כפי שחוייבו בסיווג של מגורים."
בפני המשיבים עמדו 2 אפשרויות: האחת לקיים את החלטת ועדת הערר ולשנות את סיווג הנכס נשוא המחלוקת למחסן שהוא מבנה עזר למגורים.
השנייה, להגיש ערעור על החלטת ועדת הערר, בדרך של ערעור מנהלי. אפשרות זו עומדת למשיבים לפי סעיף 6(ב) לחוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) שקובע בזו הלשון:
"על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים: הערעור יוגש תוך 30 ימים מיום מסירת ההחלטה למערער."
על אף שהיתה למשיבים אפשרות לערער על החלטת ועדת הערר בפני בית המשפט הם לא עשו כן, אלא פשוט נמנעו מלבצע את החלטת הועדה.
ז. מהות החלטת ועדת הערר
צו המיסים והמכסות של המועצה האזורית עמק חפר כולל בין היתר הגדרות למבנה מגורים ומבנה עזר למגורים (נספח ג' לעתירה).
"מבנה מגורים" – מבנה של קבע ו/או ארעי העשוי מחומר קשה ו/או עץ, אסבסט או כל חומר אחר ובלבד שמהות השימוש בו – מגורים, המשמש בפועל למגורים.
"מבנה עזר למגורים" – מבנים או סככות או מחסנים, הנמצאים בצמוד ו/או בסמוך למבנה המגורים, המשמשים לכל מטרה שאינה מגורים או מסחר או תעשיה".
בכתב התשובה של המשיבים הם מציינים, כי לא ניתן ליישם את החלטת ועדת הערר, מאחר ולא
קיים בצו המיסים של המועצה סיווג של "מחסן" כפי שצויין בהחלטת הערר. כן הם מוסיפים ומציינים כי לשנת 2001 התעריף לחיוב ארנונה (ס' 35) של מחסן למגורים (סיווג שבוטל לשנת 2001) ומבנה עזר הוא אותו תעריף.
אומנם מחסן כשלעצמו אינו נכלל כהגדרה בצו המיסים של המועצה, אולם הוא נכלל בגדר "מבנה עזר למגורים", שכן הגדרה זו כוללת מבנים, סככות וגם מחסנים.
על כן גם אם מקבלים את טענת המשיבים בעניין זה לפיה החלטתה של ועדת הערר לא נוסחה בצורה ברורה דיה, הרי שמתבקש שהחלטתה זו לא תיקרא במנותק מהדיון שהתנהל בעניין ואשר קדם להחלטתה; קריאה משותפת של ההחלטה והדיון שקדם לה היו יכולים להפיג את הספק, לו טוענים המשיבים.
לכך יש להוסיף את מכתבה של מנהלת מח' גבייה לעותר ב-12 בדצמבר 2001 לאחר שהתקבלה החלטת ועדת ערר.
מנהלת המחלקה מציינת במכתבה בזו הלשון:
"לצערי, לא ניתן להפיק חשבון מתוקן בהתאם להחלטת ועדת הערר, וזאת מכיוון שבמערכת לא קיים סיווג של מחסן כפי שקבעה ועדת הערר.
היות ונמסר לי כי במסגרת הדיון בועדת הערר דובר על כך, שגם לדבריך מדובר באותו התעריף, הרי שאותו סכום חיוב שבו חויבת נשאר בעינו".
לשון מכתב זה מחזקת את התפיסה כי המשיבים יכלו גם יכלו להבין את החלטת ועדת הערר, ואם לא השכילו להבין את כוונת הועדה שסיווגה את השטח נשוא העתירה כ"מחסן", משום שאין סיווג שכזה, כיצד הגיעו לכלל מסקנה שגם אם הסיווג ישונה כדרישת העותר, התעריף יהיה זהה?!
כמו כן אם היה ספק בקרב הגורמים הממונים בעיריה באשר למשמעות ההחלטה, עולה התהייה מדוע לא פנו אותם גורמים לועדה בבקשה להבהרת החלטתה.
נתונים אלה מחזקים את המסקנה, כי הרשות הבינה את החלטת ועדת הערר, אולם מצאה לנכון, מטעמיה, שלא ליישם את ההחלטה.
לגופו של עניין יצויין, כי החלטת ועדת ערר מוצדקת בנסיבות העניין ואכן יש לסווג את החדר המדובר של 18 מ"ר בסיווג שונה מאשר זה שנקבע למגורים בהסתמך על צו המיסים והמכסות לשנת 2001 (נספח ג' לעתירה), החדר המדובר, נשוא העתירה שלפנינו עונה לגדר "מבנה עזר למגורים" וזאת משום שמדובר במבנה המשמש כמחסן ואשר מצוי בצמוד למבנה המגורים.
אותו מחסן אינו משמש למגורים, מסחר או תעשיה, אלא לאחסון מכשירים וכלי עבודה שונים. (תמונה 5 ו-6 בתגובה לכתב התשובה של המשיבים – כל התמונות מוספרו ע"י בית המשפט לנוחיות הזיהוי).
אני ערה לפסה"ד בעמ"נ 143/03 ליפשיץ דוד נ' מועצה אזורית עמק חפר. (צורף לסיכומים).
מסתבר שלגבי שנת 2002 סווג אותו נכס של העותר כ"מבנה מגורים".
העותר כאן ערער על סיווג זה, והשופט דר' ע' מודריק שנתן את פסק הדין בחן את שיקול הדעת המינהלי של וועדת הערר והגיע למסקנה שקביעה שהמחסן הוא חלק מ"בית מגורים" למרות שלא משמש למגורים אלא לשימושים הנובעים ממגורים, משרת את צרכי החקיקה, ודחה את הערעור.
אין הנדון דומה לראיה, והשווה בין שני פסה"ד הוא רק בדרך של בדיקת שיקול הדעת המינהלי.
לגבי שנת 2002 נבחנה על ידי השופט מודריק השאלה, האם הסיווג היה סביר ומתאים.
בערעור שנדון בפני בימ"ש זה, נדונה השאלה מדוע שסיווג אותו נכס כ"מחסן" משנת 2001 לא יחוייב באופן כזה, ובהגדרה שתתאים ללוח ההגדרות שמופיע בחוק וכולל גם מחסן.
גם כאן לא מצאתי פסול בשיקול הדעת המינהלי, לגבי עצם הסיווג, ושיקול זה גם לא נתקף.
במאמר מוסגר אציין, שאם אותה רשות מגיעה למסקנות שונות לגבי סיווג אותו נכס בשנות מס שונות, וכשלא הובא לידיעתי אם לגירסת הרשות מדובר באיזה סוג של טעות מצידה-, אזי בלשון המעטה הדבר אומר דרשני.נ
סיכומו של דבר: אני מקבלת את העתירה לענין המחסן נשוא העתירה שלפנינו והוא יסתווג כמבנה עזר למגורים. תשלום הארנונה ייגבה בהתאם לסיווג זה.
אני דוחה את העתירה לענין אפליה.
המשיב מס' 1 ישלם לעותר הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ.
ניתן ביום 21.11.2003, בהעדר.
המזכירות תמציא עותק פס"ד זה בהמצאה כדין לב"כ הצדדים.