ע"א 66634/95

1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין נכס ברח' דרך פתח-תקוה 68א' בתל-אביב (להלן: "הנכס"), שהנתבעת מחזיקה בו.

הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן בה נטענו מספר טענות, ובסופו של דבר התקבלה הבקשה, וניתנה לנתבעת רשות להגן בטענה אחת בלבד, המתייחסת לאופן חישוב סכום החוב.

החלטה זו אושרה בהחלטת כב' השופטת גרסטל בבר"ע 524/92 מיום 2.6.96.

בין הצדדים קיים סכסוך ממושך ביחס לאופן חישוב הארנונה בגין הנכס.

לאחר סכסוך קודם בין הצדדים, הגיעו הצדדים ביום 16.6.91 להסכם, ביחס לאופן חישוב הארנונה (להלן: "ההסכם").

בשנת 1992 הוגשה תביעה כנגד הנתבעת (ת"א 4195/92) שהתבססה על ההסכם בין הצדדים, ופסק הדין של כב' השופטת רובינשטיין באותו עניין עסק בפרשנותו של ההסכם. פסק הדין הנ"ל (להלן: "פסק הדין") משמש פלוגתא פסוקה בין הצדדים, ומכוחו נקבע אופן חישוב חוב הארנונה על פי ההסכם.

בקליפת אגוז יצויין כי המחלוקת התייחסה לסווג הנכס עפ"י ההסכם, ובפסק הדין נקבע כי הסווג המוסכם - מספר 334 - הינו סווג של בתי מלאכה, מפעלי תעשיה ומחסנים (ולא סווג של בריכות שחיה כפי שטענה הנתבעת).

3. בתביעה דנן, העידה מטעם התובעת הגב' איבט שרעבי, שהייתה ממונה על אזור גביה 2, שבו התנהל חשבון הארנונה המתייחס לנכס. היא הציגה תעודת עובד ציבור, ממנה עולה סכום חובה של הנתבעת לעירייה (ת1/), והבהירה את אופן חישוב סכום החוב.

העדה פרטה בתצהירה את תקופת החוב - 1.7.92 עד 31.12.95. ביחס לכל אחת משנות החוב, ציינה העדה את שטח הנכס, את סווגו, ואת תעריף הארנונה ביחס לכל מ"ר. כן ציינה העדה את שעור הריבית וההצמדה עפ"י חוק, ביחס לכל שנת מס, והגיעה למסקנה כי סכום חובה של הנתבעת עד סוף 1995 בערכים של ספטמבר 1995 מסתכם בסך של 139,226 ש"ח.

4. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית שלה עצמה, אשר בעיקרו אינו רלוונטי לנושאים שבגינם ניתנה לנתבעת רשות להתגונן. בחקירתה הנגדית היא העידה כי היא לא בדקה את החשבונות, ואינה יודעת אם יש בהם טעות (עמ' 11 לפרוטוקול 15.7.97 שורות 6-10).

5. בנוסף הוגשו מטעם הנתבעת שתי חוות דעת מומחה מטעם המומחה רו"ח שמעון וייזר (שהיה גם המומחה שבדק את חשבונות הארנונה של הנתבעת בתביעה הקודמת). בשולי חוות הדעת הראשונה מיום 30.4.97, הגיע המומחה למסקנה כלהלן:

"יתרת חוב לעיריית ת"א בחשבון ארנונה 18-14 עד וכולל 31.12.95 משוערכת לחודש 9/95 הינה כדלקמן (ללא תשלומי היתר שיש לקזז):

1. בחלופה של סווג בית מלאכה - יתרת החוב 139,201 ש"ח"

בהמשך מפורטת יתרת החוב בחלופות של סווג הנכס כחניון וסווגו כקרקע תפוסה - אולם חלופות אלה אינן רלוונטיות, באשר ביהמ"ש זה אינו מוסמך לברר את סווג הנכס, כפי שפורט בהחלטה שבמסגרתה ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.

6. עולה, אם כן, כי בחוות הדעת הראשונה, אושר חישוב העירייה ביחס ליתרת החוב, בכפוף לטענות בדבר תשלומי יתר, לגרסת המומחה שולמו דרך ההוצאה לפועל בגין החוב נשוא פסק הדין סכומי יתר בסך 30,356 ש"ח.

למסקנה בדבר תשלומי היתר הגיע המומחה ע"י הפחתת סכום החוב הפסוק כשהינו משוערך, מסכומי הכסף ששולמו בפועל להוצאה לפועל, כשהם משוערכים עפ"י מחשבי העירייה.

7. ביום 31.8.97 נערכה חוות דעת נוספת ע"י המומחה מר וייזר. חוות הדעת נערכה לאחר חקירתה הנגדית של העדה גב' שרעבי, והיא מתייחסת לעדותה של עדה זו.

לאחר ניתוח העדות בחוות הדעת השניה, קבע המומחה:

"אין אני יכול למצוא בסיס לחישוב נכון ומדוייק של חוב הנתבעת כפי שהעירייה התיימרה לעשות".

8. כידוע, על פי סעיף 318 לפקודת העיריות, האמור בספרי העירייה מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו.

חרף העובדה שלנתבעת ניתנה רשות להתגונן בטענה שחשובי העירייה לא היו נכונים, לא התהפך נטל הראיה, ולזכות העירייה עומדת החזקה הקבועה בסעיף 318 הנ"ל, שהנטל על הנתבעת לסתור אותה.

אני סבורה כי על מנת להתגבר על הראיה לכאורה שבספרי העירייה, על הנתבעת היה לעשות אחד משניים:

(א) להוכיח, על בסיס הנתונים המוסכמים, כי קיים סכום חוב אחר בגין תקופת התביעה, ולהבהיר את אופן חישובו; או -

(ב) להוכיח כי שילמה ביתר בגין תקופות חיוב קודמות, ושניתן לזקוף תשלומים אלה על חשבון חובה הנוכחי.

יוער כי טענה כזו תצריך בירור של זכות הקיזוז של הנתבעת כנגד העירייה ביחס לתשלומי ארנונה ששולמו ביתר.

9. ע.ת. 1 העידה לגבי הנתונים עליהם התבססה בחישוב חובה של הנתבעת בקשר לתקופה נשוא התביעה דנן: שטח הנכס, סווגו, אחוז ההגבלה, והריבית וההצמדה.

הנתונים הנ"ל הינם נתונים המפורסמים בצווים בכל אחת משנות המס. מאחר שמדובר בנתונים שכולם מפורסמים, ובלתי ניתנים לערעור במסגרת התביעה דנן, הייתה הנתבעת יכולה לבחון את אופן חישוב החוב בגין התקופה הנתבעת בכוחות עצמה.

אין גם מחלוקת שהנתונים שהיוו בסיס לחישובי העירייה הועברו כולם למומחה מטעם הנתבעת, אשר יכול היה לערוך בהם חישובים ולבחון את תוצאות החישוב כולן או מקצתן. לא נטען כי נתון כלשהו הדרוש לצורך החישוב חסר לעד המומחה.

10. החוב מחושב כאמור בתצהירה של ע.ת. 1 באמצעות מכפלת השטח בתעריף לכל מ"ר בסווג של בית מלאכה, בתוספת ריבית והצמדה בשיעורים הנקבעים בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה).

יודגש כי לצורך חישוב החוב בתקופה הנתבעת, אין כל צורך להידרש לפסק הדין הקודם, ולתשלומים ששולמו ע"י הנתבעת על חשבון פסק הדין הנ"ל. החישוב צריך להערך ביחס לתקופת החוב הנוכחית, ואליה בלבד.

11. לצורך תקיפת סכום החוב, היה על המומחה מטעם הנתבעת לבחון את אופן חישובו של החוב בקשר לתקופת החיוב נשוא התביעה דנן, עפ"י הנתונים המוסכמים.

אין די בתקיפת עדותה של ע.ת. 1, והמומחה היה צריך להבהיר בחוות דעת מטעמו ועל סמך הנתונים המוסכמים, מהו סכום החוב הנכון ואיך סכום זה חושב.

כאמור, בחוות הדעת הראשונה, המומחה ביצע חישוב כזה, והגיע למסקנה כי חישובי התובעת הינם נכונים ומדוייקים. לכן, אין רלוונטיות לשאלה איך ומתי אופס מחשב התובעת ביחס לחוב הקודם. כל עוד קיים הרישום בספרי העירייה ביחס לחוב דנן, קיימת עדות של ע.ת. 1 לגבי אופן חישובו, ולא קיימת גירסה פוזיטיבית נגדית לגבי טעות כזאת או אחרת בחישוב, או דרך חישוב אלטרנטיבית על סמך המשתנים שאינם שנויים במחלוקת, לא הרימה הנתבעת את הנטל, וחישובי התובעת עומדים בעינם.

12. יצויין כי אין די בטענותיו של המומחה מטעם הנתבעת, המתבססות על החישוב האלטרנטיבי של החוב, עפ"י הסכום שנפסק ע"י כב' השופטת רובינשטיין בפסק הדין. אמנם, נכון כי פסק הדין הנ"ל מהווה פלוגתא פסוקה, וכי מאז מועד פסק הדין לא נטען כי השתנו נתוני השטח מבחינת גודלו או סווגו. אולם, הבעיתיות בחישוב בעמ' 4 לחוות הדעת השניה נובעת מכך שהחישוב מבוסס על הנחה של חיוב חודשי ממוצע זהה, במשך כל תקופת התביעה הקודמת.

מובן שהנחה זו אינה בהכרח נכונה, שכן משנת 1988 עד 1992 סביר להניח ששיעור החיוב החודשי בגין הנכס עלה. לו היה המומחה מבסס חוות דעת על החיוב החודשי האחרון בתביעה הקודמת, (ולא על החוב הממוצע בכל תקופת התביעה), היה מקום להתייחס לכך כבסיס להשוואה לחוב הנתבע. אולם, המומחה לא פעל באופן הזה - אולי משום שהתוצאה של פעולה כזו הייתה מביאה למסקנה כי חישוב החוב ע"י התובעת אינו שגוי.

13. באשר לחישוב החוב בהתבסס על החיוב השנתי בשנת 1997 - הרי שרו"ח וייזר ציין בהגינותו, בחוות דעתו השניה, כי בשנת 97 העירייה פיצלה את חשבון הנכס, והעירייה לא חייבה את הנכס כבשנים קודמות. לכן לא ניתן להתייחס גם לחיוב זה כחיוב אלטרנטיבי לחיוב הנתבע..

סיכומה של נקודה זו, אני סבורה כי הנתבעת לא עמדה בנטל שהוטל עליה, ולא הוכיחה כי קיימת טעות בחישובי התובעת, ככל שהם מתייחסים לתקופת התביעה.

14. כאמור, טענה נוספת שנטענה ע"י הנתבעת הינה כי היא שילמה תשלומי יתר על חשבון פסק הדין, אותם היא מבקשת לקזז מחובה בתביעה דנן.

גם טענת קיזוז הינה טענה שהנטל להוכיח מוטל על הטוען אותה. לצורך עמידה בנטל, אין די כי יטען ויוכח שקיימות סתירות, תמיהות או אי הבנות בגרסת התובעת, אלא על הנתבעת היה מוטל להוכיח את גרסתה שלה.

בעניננו, הנתונים ביחס לחוב בתיק ההוצאה לפועל נשוא פסק הדין, והתשלומים ששולמו עבורו ע"י הנתבעת היו ידועים לנתבעת.

כעולה מהנתונים, הנתבעת שילמה בגין פסק הדין סך של 124,050 ש"ח, וזהו סכום החוב בהתאם לתיק ההוצאה לפועל - היינו, מששולם סכום זה - החוב בתיק ההוצל"פ אופס.

15. בחוות הדעת הראשונה טען המומחה מר וייזר, כי הנתבעת שילמה לתיק ההוצל"פ תשלומי יתר בסך 30,356 ש"ח. לו טענה זו הייתה מתקבלת ומוכחת, היה מקום לדון בסוגית זכותו של נישום לקזז מחוב ארנונה שלו תשלומי יתר ששילם לרשות. אולם, בעניננו, בעדותו בביהמ"ש העיד רו"ח וייזר:

"אחרי חוות הדעת האחרונה, ואחרי העדות של גב' שרעבי, אני לא מבין מה הולך בעירייה. ואני כבר לא יכול לומר כי מהסכום של 124,050 ש"ח שולמו 30,000 ש"ח ביתר".

16. משכך הם פני הדברים אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל שהוטל עליה והוכיחה את טענת הקיזוז.

משהוטל הנטל על הנתבעת, אין די בכך כי המומחה מטעמה "לא מבין מה הולך בעירייה" אלא, על סמך הנתונים הידועים - סכומי הכסף ששולמו בפועל, לעומת סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, היה עליו להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית כי הנתבעת שלמה סכומים ביתר, מהו גובהם של סכומים אלה, ואיך נערך על ידיו החישוב.

17. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצירת האומר לאפשרות של נתבע - נישום להעלות טענת קיזוז נגד תביעת העירייה לתשלום ארנונה.

הבעיתיות בשאלה נובעת מכך שארנונה הינה מס, ונשאלת השאלה האם ניתן לקזז חוב מס מחוב אחר, של הרשות כלפי הנישום. פרופ' א' יורן במאמרו "חבות המס של נישום, שהקצבה מובטחת לא הועברה לו במועדה על ידי האוצר" (מסים 2(5) א'11-) התייחס לאפשרות של קיזוז חוב מס של נישום לאוצר כנגד חוב של האוצר לנישום בגין הקצבה שלא הועברה במועד. מסקנתו הסופית היא:

"... שחוב מס של נישום לאוצר ניתן לקיזוז כנגד חוב הקצבה של האוצר לנישום שלא הועבר במועדו" (עמ' א'22-).

18. לעומת זאת, עמדת נציבות מס הכנסה שפורסמה בתגובה למאמרו הנ"ל של פרופ' יורן, גורסת כי:

"מאמרו של א' יורן בנושא... מנוגד לעמדת נציבות מס הכנסה, באשר לטענתה לא ניתן לקזז חיוב מס, שהינו חיוב אישי לאו בר הסבה, כנגד חוב שהרשות חייבת לו". (מדור היועץ המשפטי - תגובות מאת א' אלתר "קיזוז חבות מס נגד הקצבות ממשרד האוצר - עמדת הנציבות". (מסים 2(6)).

19. שורש המחלוקת בין שתי העמדות נעוץ בחוק קיזוז מסים, התש"מ1980- המאפשר בתנאים מסוימים קיזוז חוב מס כנגד החזרי מס.

נציבות מס הכנסה גורסת, כי חוק זה הינו החריג היחידי לכלל האוסר קיזוז חיוב מס. לשון אחר: חוק קיזוז מסים הינו בבחירת הסדר שלילי לגבי שאר אפשרויות הקיזוז.

מנגד סבור פרופ' יורן, (תוך שהוא מקיש לעניין זה מע"א 377/82 התעשייה האווירית נ' צור גת פד"י מב(2) 725), כי הוראות חוק קיזוז מסים אינן הוראות מיוחדות וממצות לעניין קיזוז, ואינן שוללות, על כן, את אפשרות הקיזוז לפי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי).

20. לענייננו, יש לציין כי חוק קיזוז מסים עוסק רק בחיובי מס ששר האוצר ממונה על ביצועם או על הגביה לפיהם. כלומר, הוא אינו עוסק במסים שהעירייה ממונה על גבייתם, ובין השאר - תשלומי ארנונה.

אשר על כן, חוק קיזוז מסים אינו קובע הסדר שלילי לגבי אפשרות הקיזוז של אותם מסים, ונראה לכאורה, כי לא תישלל תחולת סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) לגביהם. (בין כשלעצמו ובין מכוח סע' 61ב' לחוק החוזים) במיוחד לאור ע"א 377/82 שהוזכר לעיל.

21. מכל הטעמים לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את התביעה במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד לפי התעריף המינימלי בגין הגשת התביעה, והוצאות ניהול התביעה בסך 5,000 ש"ח + מע"מ.