|
ת"א 4666/99
מנחם חרוץ עו"ד
נ ג ד
עיריית טבריה
בית משפט השלום בטבריה
[23.7.2000]
בפני סגן הנשיא כב' השופט רון שפירא
פסק דין
זוהי תביעה לפיצויי נזיקין ברשלנות של הנתבעת, היא עיריית טבריה, על הגדלת שטח בית ותשלומי ארנונה בגין כך.
התובע, הבעלים של בית צמוד קרקע בשיכון ג' 263/1 בגוש 15280 חלקה 16 (להלן: "הבית"). לטענת התובע התרשלה הנתבעת באמצעות עובדיה בכך שהגדילה ללא בסיס ומדידה את נתוני שטח הבית מ105- מ"ר ל131- מ"ר ועל בסיס הגדלה זו גבתה ארנונה מופרזת משנת 1996. ולמרות בקשות חוזרות של התובע לא השיבה לתובע את תשלומי היתר ולא הסכימה לבצע מדידה של הבית.
בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענה מקדמית לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה. לטענת הנתבעת עילת התביעה האמיתית הינה טענה בדבר טעות בחישוב גודל הבית שבגינו נשלח לתובע חיוב בארנונה. טענה זו היא עניין למנהל הארנונה לדון בה על פי הסמכות שהוקנתה לו בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו 1979 (להלן: "חוק הערר"). והדרך הפתוחה בפני התובע היא לפנות בהשגה על פי סעיף 3 לחוק ולהשיג על חיובו בארנונה הכללית בפני מנהל הארנונה.
הצדדים הסכימו כי יוגשו טיעונים בכתב לעניין הסמכות וחוקיות פעולות העיריה (פרוטוקול מיום 7/5/00, עמ' 3). להסכמה ניתן תוקף של החלטה והצדדים הגישו טיעוניהם בכתב.
לאחר שעיינתי בטעוני הצדדים החלטתי להורות על דחית התביעה עקב חוסר סמכות של בית המשפט להזקק לטענות התובע.
המסגרת המשפטית
חוק הערר קובע את הפרוצדורה לדון בטענות מסוג אלה שמעלה התובע בתביעתו.
החוק אינו מאפשר עקיפת הדרך אותה סלל החוק על ידי הגשת תביעה לבית המשפט. על מי שמבקש להשיג על קביעת ארנונה כללית לפנות בדרך הקבועה לכך בחוק.
על התובע להגיש השגה על הקביעה בפני מנהל הארנונה, ומשהשגתו נדחית עליו לפנות בערר לועדת הערר שעל פי החוק, ואף על ההחלטה של ועדת הערר פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט המחוזי. כל אלה הועמדו לרשות האזרח החש נפגע מקביעתה של הארנונה הכללית.
סעיף 3 לחוק הערר קובע את הדרך הנאותה לבירור מחלוקת מסוג זו שבפני כדלקמן:
(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
-
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמישיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו 269 - לפקודת העיריות.
(ההדגשה הוספה. ר.ש.)
תביעתו של התובע מעלה טענה שמהסוג הכלול בסעיף 3 (א)(2) לחוק הערר. טענתו היא שנפלה טעות בציון גודל הבית ותביעתו היא שיש לחייבו בגין שטח בית קטן מזה שהוא מחויב בו בפועל.
ההלכה היא שנקבעה זה מכבר בע"א 714.68 יהודה צבי זיס נ' המועצה המקומית אשדוד פ"ד כג (2) 623 על ידי השופט זוסמן (כתוארו אז):
"לא נשאר לי אלא להוסיף, כי פתיחת שעריו של בית המשפט בפני טענה שמקומה ושעתה בהליך הערר, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון היסוד של הארנונה כמו שז עולה מהוראות הצו".
כן ראה ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נגד עיריית פתח-תקווה פ"ד מו(4) 782, שם נאמר על ידי הנשיא שמגר כדלקמן:
"לא למותר להוסיף, כי לגבי חיובי הארנונה עליהם חל החוק, אין עוד אפשרות לפנות לבית המשפט המחוזי בעתירה לסעד הצהרתי. בית משפט זה פסק לא אחת, כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה וערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד".
וראה בג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתה, פ"ד מו (1) 799 על ידי השופט ד. לוין:
"הלכה היא מלפנינו, כי כאשר קובע המחוקק מפורשות דרך ייחודית לערעור או השגה על החלטה כלשהי - מנהלית או שיפוטית - אזי על המערער לפנות ולילך בדרך זו".
הכלל הוא לפיכך שמחלוקות שניתן לבררן בהליך של השגה על פי חוק הערר אין מקום לאפשר לעלותם בדרך של הליך משפטי אחר. הסמכות הייחודית לבירור טענות אלו קבוע בחוק הערר ועל התובע למצות סעדיו על פי הוראות חוק זה.
התובע טוען, ואכן נכונה טענתו, שהפסיקה יצרה חריג לכלל לעיל. טענות שמקורן בעילת הרשלנות ובעילת השבה ניתן להעלות בבית המשפט ולא רק בדרך הקבועה בחוק הערר. טוען התובע כי הגדלת נתוני שטח הבית לצורך גבית הארנונה בלי בסיס ובלא שנעשתה מדידה חדשה ומבלי ליידע במשך 3 שנים את התובע על השינוי האמור היא התנהגות רשלנית המזכה אותו בפיצוי האמור.
כפי שכבר נאמר לעיל טענתו של התובע נופלת בגדרי סעיף 3 לחוק הערר ותביעתו איננה תביעה של רשלנות אלא השגה לקביעת הרשות המקומית לעניין גודל הבית.
מעבר לכך, כפי שעולה מכתב ההגנה והמסמכים שצורפו לו בוצע חיוב הארנונה על בסיס מדידה שערך מודד מטעם העיריה. מכאן שמשלוח החיוב, גם אם נעשה בטעות, אינו מצביע על רשלנות.
כאשר נופלת טעות מסוג זה, כפי שככל הנראה אירע, הדרך פתוחה להשגת השגה בהתאם להוראות חוק הערר. התובע הגיש השגה למנהל הארנונה אך לא המשיך בהליכי הערר כפי שקבע החוק, ופניותיו האחרות אינן תחליף להשגה וערר על פי חוק ובהתאם גם לא תוקנה הטעות. בכך אין כדי להצביע על רשלנות וכאמור לעיל ההליך הנכון לתיקון הטעות אינו בסמכותו של בית משפט זה.
סיכום
אשר על כן דין התביעה להדחות.
כיוון שקבעתי שדין התביעה להידחות מהטעם של חוסר סמכות אינני מוצא עוד צורך לדון בשאלת החוקיות של צווי הארנונה הכללית של עיריית טבריה וחוקיות פרסום הצווים, שאלות נכבדות הראויות לבחינה לעת מצוא.
בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו.
מותר לפרסום החל מיום 27.7.2000.
ניתן היום כ' בתמוז תש"ס, 23 ביולי 2000 בהעדר הצדדים.