ע"א 002688/99

דנציגר אריה

נגד

הוועדה המקומית לתכנון ובניה יהוד

בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו

בפני השופטים: י. גולדברג, אב"ד, ד"ר א. גרוניס, שופט, ד. בר-אופיר, שופט

פסק דין

1. המערער, עו"ד אריה דנציגר, הגיש לבית משפט השלום תובענה כספית נגד המשיבה להשבת כספים אשר שולמו לה על ידיו כהיטל השבחה. התובענה נדחתה על הסף על ידי הערכאה הראשונה משני טעמים: (א) אי נקיטה בהליכי ערעור שנקבעו בדין; (ב) מעשה בית דין. אנו תמימי דעים עם בא כוחה הנכבד של המשיבה (עו"ד מ' בלוזר) כי פסק הדין של בית משפט קמא מנומק ומפורט, ומבוסס על הדין ועל התשתית הנכונה. מכיוון שכך הדבר - לא מצאנו יסוד להתערב בו.

2. סיפור המעשה בקצרה הוא שהמערער ובת זוגו לשעבר חתמו על הסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל סביב מקרקעין שנמצאים ביהוד. המערער קיבל היתר בניה על קרקע זו ונדרש לשלם היטל השבחה בשיעור של 27,191.23 ₪. הסכום שולם בחודש יוני 1994, ולאחר תקופה העולה על שנתיים ימים פנה אל המשיבה בדרישה להחזיר לו את ההיטל אשר שולם על ידיו. המשיבה סירבה להחזיר סכום זה, והמערער הגיש את התובענה האמורה לבית משפט השלום. המשיבה טענה כי דין התביעה להדחות על הסף על יסוד ההוראה שבסעיף 14 (ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה. הוראה זו קובעת כי על חיוב בהיטל ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד, והערעור יוגש לבית משפט השלום שבאיזור שיפוטו נמצאים המקרקעין בתוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים. ברור מתוך התשתית העובדתית כי לא הוגש כלל ערעור, והמערער בחר ללכת בדרך שאיננה מוכרת בחוק, כאשר יש בפיו טענת השבה. נעיר במאמר מוסגר, כי אין צורך להתייחס לשאלה האם בטרם הגשת ערעור לבית משפט השלום יש לפנות, בכל מקרה, לשמאי המכריע. הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון מורה לנו כי כאשר נישום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת, אלא אם כן החוק משאיר בידיו את הברירה; וכאשר השומה הפכה לשומה סופית, החוב נבלע בה ואין להרהר אחריו בכל דיון אחר (ע"א 175/77 מ"י נ' רמאדאן, פ"ד ל"ב (2) 673; ע"א 367/85 מ"י נ' קיטאי, פ"ד מ"א (3) 398; ע"א 33/72 פרומין בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד כח (2) 459; וכן ראו: ע"א 306/78 קרוליק נ' עזבון פנחס, פ"ד לג (1) 496; ע"א 512/87 בן דרור נ' פקיד שומה נתניה (לא פורסם)).

3. די בנימוק האמור כדי להביא לדחיית התובענה על הסף, אלא שהשופט הנכבד נפנה לבחון גם שתי טענות נוספות שהעלה המערער בתובענתו: טענה ראשונה היא העדר סמכות עניינית של המשיבה לגבות היטל השבחה. טענת המערער היא שסמכותה של המשיבה להטיל היטל השבחה מתגבשת כאשר מתמלאים התנאים המנויים בסעיף 2(א) לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה, ואם תנאים אלה לא נתמלאו – אין למשיבה סמכות להטיל מס השבחה. ההוראה שבסעיף 2(א) קובעת כי אם חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת, ישלם הבעלים או החוכר לדורות היטל השבחה, לפי האמור בתוספת השלישית. המערער טוען כאמור שלא התמלאו התנאים המטילים עליו חיוב בתשלום ההיטל, ולכן חרגה המשיבה מסמכותה כאשר חייבה אותו בתשלום. ומכיוון שכך הדבר (הוא ממשיך וטוען) השומה בטלה מעיקרה ולכן אין הוא מנוע מלתקוף אותה בדרך עקיפה של הגשת תובענה (כפי שאכן עשה).

4. בדין קבע השופט הנכבד כי סמכותה של המשיבה נתונה לה לגבות היטל השבחה לפי סעיף 196א לחוק התכנון והבניה, וסעיף 10(ג) לתוספת השלישית קובע כי לא יוצא היתר לבניה במקרקעין ולא תינתן הקלה ולא יותר שימוש חורג, כל עוד לא שולם היטל השבחה או אותו חלק ממנו המגיע אותה שעה על פי התוספת השלישית בשל אותם מקרקעין, או שניתנה ערובה לתשלום או לחלק ממנו, הכל כנדרש על פי התוספת הנ"ל. אכן סמכותה של המשיבה נתונה לה, על פי דין, לגבות היטל השבחה וגם אם נפלה טעות משפטית בהחלטתה או בפעולה שעשתה הרי זה עניין מובהק לתקיפה ערעורית; וכל עוד לא פעל המערער על פי הוראת הדין ולא הגיש ערעור במועד על נקודה משפטית, טענותיו לא תשמענה בדרך של הגשת תובענה. פירוש הדבר הוא כי באין ערעור שהוגש במועד על ידי המערער, נסגרה הדלת בפני הגשת תובענה כספית, שכן איננו יכול לעקוף את דרך המלך ולהשיג את מטרתו בדרכי עקיפין.

5. הטענה השניה שדן בה בית משפט קמא מתייחסת לטענת רשלנות שהופנתה כלפי המשיבה או עובדיה מאחר שגבו מהמערער היטל השבחה מבלי שהיו מוסמכים לכך. אמנם בפסקי דין אחדים של בית המשפט העליון, שעסקו בפרשנות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 נקבע כי אין באותו חוק הוראה החוסמת פניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל טענה של התרשלות הרשות המקומית. עניין זה, כך נקבע, ראוי לבירור לגופו ואיננו ראוי למחיקה על הסף (רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס, פ"ד נ"ב (2) 214).

6. אנו מאמצים את עמדתו של השופט הנכבד לפיה הלכה זו ודומות לה (באותו עניין) מצביעות על החריג ולא על הכלל. בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות הנ"ל, נקבעו בסך הכל שלוש עילות ערעור מצומצמות על קביעת ארנונה כללית, ולכן קבע המחוקק מעין "פתח מילוט" נוסף שבאמצעותו יוכל בעל דין לסמוך על עילה נזיקית, כאשר ערעורו איננו בא בגדרו של סעיף 3 הנ"ל. ומנגד ניצב סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה שאיננו מגביל את המערער בערעורו אלא לנקודה משפטית בלבד, בלא לקבוע סייגים כלשהם. כלומר: זכות הערעור מתפרסת על כל נקודה משפטית לכל מגווניה, ולכן ניתן לגדור את הוראתו של סעיף 14 לתוספת השלישית וליישם עליו את הפרשנות של ההלכה הפסוקה שהבאנו אותה בסעיף 2 לפסק דין זה. ובמילים אחרות כפי שאמרנו כבר: לא ניתן לתקוף את גביית היטל ההשבחה אלא בדרך של ערעור, ומי שלא הלך בדרך זו במועד יהיה מן הצועקים ואינם נענים.

7. סיכומו של דבר: אנו דוחים את הערעור וקובעים כי פסק הדין של בית משפט השלום עומד בעינו. המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לפירעון. המזכירות תעביר את הפקדון שבתיק לבא כוח המשיבה.