 |
תוקפו של הסכם לתשלום ארנונה
מאמר זה לקוח מהספר ארנונה עירונית
הוצאת אוריאן, מהדורה רביעית מאת עו"ד הנריק רוסטוביץ
מאת: ד"ר הנריק רוסטוביץ
, פנחס גלעד
|
|
1. מבוא
צו הטלת הארנונה נחקק בידי מועצת הרשות המקומית (הרשות המחוקקת) מכח הסמכות שהוענקה לה
בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, וחוקי ההסדרים
הנחקקים מידי שנה (להלן: "חוקי ההסדרים"), והוא תקנה בעלת פועל תחיקתי, המופנה אל כלל ציבור
הנישומים. שומת הארנונה מתבצעת בידי הרשות המקומית (הרשות המבצעת), והיא מופנית אל כל נישום
ונישום.
כאשר הנישום חולק על סכום הארנונה המוטל עליו הוא רשאי להתנגד למעשה החקיקה - לצו הטלת
הארנונה, בטענות של אי חוקיות, אי סבירות וכיוצא באלה, והוא רשאי להתנגד למעשה השומה בטענות של
טעות בנתוני השדה הכלולים בשומה, בטענות של סיווג שגוי של סוג השימוש שהוא עושה בנכס, בדרישה
לקבל פטור או הנחה וכיוצא באלה.
במהלך תהליך התקיפה של סכום הארנונה בידי הנישום מגיעים הצדדים לעתים מזומנות להסכם בדבר
סכום הארנונה שיש להשית על הנישום. השאלה העולה תדיר אצל נציגי הרשות המקומית לפני חתימת הסכם
בדבר סכום הארנונה המוסכם היא - האם היא מוסמכת ורשאית על פי דיני הארנונה להסכים להפחתת
סכום הארנונה?
שאלה זו מתעוררת, משום שהרשות המבצעת מחויבת לבצע כהלכתה את מעשה החקיקה - צו הטלת
הארנונה. זאת ועוד. הרשות המחוקקת - מועצת הרשות מקומית מוגבלת בחקיקת צו הטלת הארנונה על ידי
חוק ההסדרים משנת 1992 ועל ידי חוקי ההסדרים שנחקקו לאחר מכן. נמצא, כי הסכם בדבר סכום
הארנונה המוטל על נישום פלוני עלול לעמוד בסתירה לצו הטלת הארנונה של מועצת הרשות המקומית ועלול
לעמוד בסתירה אף לדיני הארנונה של השלטון המרכזי. לפיכך, יש להבחין בין הסכם, שאינו עולה בקנה אחד
עם מעשה החקיקה, לבין הסכם, העוסק בהחלת צו הארנונה על ידי הרשות המקומית וביישומו.
כאשר הרשות המקומית מסכימה להפחתת סכום הארנונה המוטל על הנישום יש להתייחס אל שלוש
שאלות:
א. באילו מקרים רשאית הרשות המקומית להפחית חיוב בארנונה;
ב. האם הפקיד שהתקשר בהסכם הוסמך לכך כדין;
ג. באילו מקרים יכולה הרשות המקומית להשתחרר מההסכם.
2. הפחתה וויתור
האם מוסמכת מועצת הרשות המקומית לוותר על חלק מסכום הארנונה שהושת כדין על הנישום בשומת
הארנונה או על כולו?
סעיף 280 לפקודת העיריות התיר למועצת העירייה להפחית ארנונה או לוותר עליה, בהתחשב במצבו החומרי
של החייב. הסמכות היתה נתונה למועצת הרשות המקומית בלבד. עד לשנת 1992 הייתה מועצת העירייה
מוסמכת לוותר על סכום הארנונה במלואו או בחלקו בהתאם לכללים שנקבעו בסעיף 280 לפקודת העיריות.
סעיף 280 בוטל בחוק הסדרים הנ"ל, ונמצא, כי לגבי ארנונה שהוטלה לשנות הכספים 1993 ואילך אין
למועצה סמכות להפחיתה או לוותר עליה. לפקידי הרשות המקומית לא היתה סמכות חוקית למחול על
חובות או לתת הנחות לפני חוק ההסדרים ולאחריו, למעט פטורים והנחות שנקבעו בפקודת מסי העירייה
ומסי ממשלה (פיטורין) 1938, בחוק הפטור חוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים
מארנונה), התשי"ג-1953, בתקנות ההנחות תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993,
או בדין אחר.
התוצאה היא, כי הסכם מעין זה הנעשה בידי הרשות המקומית אינו חוקי אף אם הוא אושר בידי מועצת
הרשות המקומית.
מעמדה של הבטחה שלטונית
אמרנו, כי הסכם שבו מוותרת הרשות המקומית על ארנונה שהוטלה כדין על הנישום אינו חוקי אף אם הוא
אושר בידי מועצת הרשות המקומית. השאלה המתעוררת היא מהי מעמדה של הבטחה שלטונית או הסכם
"לא חוקי" מעין זה?
בבג"צ 70/95 מגדל נחום בע"מ נ' עירית בת ים נפסק, כי החייב במס לא יוכל להסתמך על הסכם, שנעשה
ללא אסמכתא חוקית.
בע"א 73/95 דורה שוורץ נ' המועצה המקומית זכרון יעקב נדון הסכם שהעניק הנחה במס. לטענת המשיבה
לא היה תוקף להנחה בארנונה שניתנה למערערת, משום שזו לא נעשתה בידי מליאת המועצה המקומית.
נפסק, כי בהעמדת המועצה על כל העובדות, ובקבלת אישורה עליהן, נרפא כל פגם, אשר היה במתן ההנחה,
שניתנה על ידי ראש המועצה ללא סמכות.
בה"פ 92/527 קרשין נ' עירית רמת-גן טענו הנישומים, כי הסיכום המקורי בינם לבין מנכ"ל העירייה כלל
את כל הסעדים המבוקשים על-ידם בעתירה, וכי הסכמה זו היא הבטחה שלטונית. העירייה טענה, כי יש
להחיל על העניין דנן את סעיף 203(א) לפקודת העיריות. השופט גורן פסק, כי טענה אינה מקובלת עליו. לא
למקרים כגון זה כיוון המחוקק את דבריו בחוקקו את הסעיף הנ"ל. מן הסעיף עולה כי "התחייבות כספית"
פירושה התחייבות לשלם סכומי כסף, ולא הסכמה שלא לקבלם. יש לפרש את החוק בדרך המקיימת את
התחייבויות העירייה, ולא בדרך המאינת אותן. הנורמה היסודית המוחלת על הבטחה שלטונית נקבעה בעניין
בג"צ 75/135 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה. הנטל להוכיח קיומו של טעם סביר
המצדיק נסיגה מן ההבטחה מוטל על הרשות. העירייה טענה, כי אפילו ניתנה ההבטחה האמורה, הרי
ש"צורכי ציבור חיוניים" דורשים חזרה ממנה. נפסק, כי גביית מיסים שווה וצודקת פירושה גם גביית מיסים
על פי קריטריונים ענייניים, ולא כאלה הגובלים בהתעמרות באזרח. מקום שהרשות המקומית עצמה אסרה
על שימוש בנכס למטרת מלאכה ותעשיה, אין הדעת נותנת שהיא תוכל לדרוש מבעלי נכסים תשלום ארנונה
בגין ייעוד זה, אלא לכל היותר יכולה היא לגבות מיסים בגין הייעוד אותו היא עצמה קבעה, וזאת כמובן
במקרה שהארנונה בגין הייעוד שנקבע על ידי העירייה נמוכה מזו שהעירייה דורשת בפועל. לחזרתה של
המשיבה מן ההבטחה לא נמצא כל צידוק סביר ולפיכך ההבטחה בעינה עומדת.
נראה לכאורה, כי בתי המשפט נטו לכבד הסכמים והבטחות שלטוניות גם כאשר אלה ניתנו בניגוד לדין,
אולם בפסיקה אחרת שתובא בהמשך בחרו הפוסקים להעדיף את הדין על פני ההסכם. המסקנה היא, כי
לעתים מוצא בית המשפט לנכון "להכשיר את השרץ" ולעתים הוא קובע, כי יקוב הדין את ההר. אכן הכרעה
קשה מובאת בפני השופט היושב בדין, ועליו לבחור בין שתי תוצאות גרועות - להחיל את דיני הארנונה
ולפסוק לחובת הנישום, שחתם על הסכם עם רשות שלטונית ללא עוול בכפו, או "לכופף" את דיני הארנונה,
ולהעמיד את זכויות האזרח מעליהם.
הלכת קופת חולים
בדרך כלל נחתם הסכם בדבר סכום הארנונה בין רשות מקומית לנישום לאותה שנת מס ששומתה שנויה
במחלוקת, ולעיתים לגבי שומות של שנות מס קודמות. אולם יש, וההסכם שנחתם צופה פני עתיד, ועל פיו
נקבעות הסכמות לגבי סוגיות שונות לשנות המס הבאות. הסכמות כאלה עשויות להיות בקשר לסיווג
השימוש שעושה הנישום בנכס פלוני, לגודל שטחים נשוא השומה או לגבי הנחה או פטור שיינתנו לו בעתיד.
לגבי הסכמים הצופים פני עתיד עולות במלוא חריפותן שלוש שאלות -
א. מהי סמכותו של פקיד השומה להגביל בהסכם את שיקול הדעת, המוקנה לפקיד השומה שיבוא אחריו,
בהוצאת שומות ארנונה בעתיד?
ב. מהי סמכותה של רשות מקומית להגביל בהסכם את שיקול הדעת, המוקנה למועצה כרשות מחוקקת,
בהטלת צווי הארנונה בעתיד?
ג. כאשר מועצת הרשות המקומית מאשרת הסכם כזה עולה השאלה - מהי סמכותה של מועצת רשות
מקומית להגביל בהסכם את שיקול הדעת, המוקנה למועצה שתיבחר בעתיד לחוקק כדין צווי הטלת ארנונה
בהתאם למנדט שתקבל אותה מועצה מציבור בוחריה?
שאלת תוקפו של הסכם להעניק פטור מארנונה נידונה בהרחבה בע;touא 88/250 קופת-חולים נ' עיריית
באר -שבע. בשנת 1956 הקימה קופת-חולים בעיר באר-שבע את בית-החולים סורוקה. בהסכם בין הקופה
לעירייה נקבע, כי בית-החולים יקבל את כל תושבי העיר, לרבות מי שאינם חברי הקופה תמורת תשלום,
ששיעורו יוסכם בין הצדדים. בסעיף 6 להסכם נקבע: "העירייה מתחייבת לפטור ו/או לגרום לכך שקופת-
חולים תהיה פטורה מתשלום המיסים העירוניים הארנונות וההיטלים כולל מיסי אשפה, החלים על שטח
בית-החולים, הבניינים והמבנים הנמצאים בו והמשמשים את צרכי בית-החולים". על אף ההסכם הנ"ל
חויבה קופת -חולים ע"י העירייה בארנונה החל משנת 1975. הקופה עתרה לפסק דין המצהיר, כי היא פטורה
מתשלום מיסים עירוניים. בית המשפט העליון פסק - "נראה, כי ככל שהמדובר בהתחייבות שלטונית -
להבדיל מהתחייבות עסקית - שנוטלת על עצמה רשות מנהלית בחוזה, אין מקום להבחנה בין התחייבות
שהיא בטלה מעיקרה לבין התחייבות הניתנת לביטול ; וככלל - יש להתייחס להתחייבות חוזית כזו כאל
התחייבות הניתנת לביטול באורח חד-צדדי מצדה של הרשות, כאשר "צרכי ציבור חיוניים אינם מתיישבים
עם קיומו ועם מילוי תנאיו."
שתי שאלות מחייבות תשובה: האחת - האם החליט "בעל הסמכות" - קרי עיריית באר-שבע בתור שכזאת,
או עובד כלשהו מעובדיה, תהא דרגתו אשר תהא - להשתחרר מן ההתחייבות שבסעיף 6 להסכם ; והשניה -
האם אכן קיימים "צורכי ציבור חיוניים", המצדיקים השתחררות חד צדדית כאמור. נקבע, כי לא נתקיימו
במקרה דנן "צורכי ציבור חיוניים", המצדיקים חזרה מן ההתחייבות, שנטלה על עצמה המשיבה בהסכם.
א. מצוקתה הכספית של העירייה אינה רלבנטית והיא שקולה כנגד מצוקתו הכספית של בית-החולים.
ב. את מקום השתתפותו בנטל המסים מחליף בית-החולים בשירותים הרפואיים, הניתנים למשלמי
המסים.
ג. אין המדובר במפעל תעשייתי מצליח, אלא במוסד ציבורי במצוקה כספית.
התוצאה היתה, כי החוזה נותר על כנו, אולם נדחתה בקשתה של המערערת להצהיר, כי היא זכאית להשבה
של מיסים, ששולמו בהסכמה בשנים קודמות.
בהלכת "קופת חולים" בחן בית המשפט מכלול של שיקולים בעד ונגד ביטול ההסכם והגיע לתוצאה שהגיע.
מבחנים שונים נלקחו בחשבון וכללים רבים נקבעו, אולם לא ניתן ללמוד מהתוצאה מה תהיה הפסיקה
במקרה דומה, משום שעל כל אחת מכפות המאזנים מונחים שיקולים רבים וחשובים, ומשקלם של כל אחד
משיקולים אלה משקף את תפיסת עולמו של השופט יושב בדין.
לדעתנו, יש להבחין בין הסכם הצופה פני עתיד של שנה או שנתיים לבין הסכם שאינו קוצב זמן, ולכאורה
הוא קובע את המדדים לקביעת סכום הארנונה לנצח. ברי, כי כל עוד הרשות המקומית דבקה באותו הסכם
ומטילה את הארנונה על פיו, היא מנועה מלקום ולטעון כי פעלה שלא כדין בשנים קודמות, לתקן שומות של
שנות מס קודמות, ולתבוע הפרשי ארנונה שחלפו, אולם כאשר היא מבקשת להתנער מההסכם לגבי אותה
שנת מס, אזי יש לבחון את משקלו של הסכם שנחתם בעבר מול משקלם של דיני הארנונה החלים על כלל
הנישומים ועל הנישום שחתם על ההסכם בכלל זה.
לסיכום, השלטון המרכזי נתן למועצת הרשות המקומית זכות וסמכות לחוקק מידי שנה את צווי הטלת
הארנונה במגבלות מסוימות שנקבעו בחוקי ההסדרים הנ"ל, ונטילת אותה זכות בהסכם או הגבלתה אינה
דבר קל ערך. דיני הארנונה הקנו לרשות המקומית את הסמכות לשום את הנישומים בהתאם לצווי הטלת
הארנונה בכל שנה ושנה, והגבלת אותה סמכות בהסכם טעונה בדיקה קפדנית בכל מקרה לגופו.
3. התניית החבות בארנונה בהליך משפטי אחר
נישום בארנונה, אשר אינו שבע רצון מהפירוש, שנתנה הרשות המקומית לצו הטלת הארנונה, רשאי להשיג
על השומה בפני מנהל הארנונה. על החלטתו רשאי הנישום לערור לוועדת הערר של ארנונה, ועל החלטתה
רשאים לערער הנישום ומנהל הארנונה לבית המשפט המחוזי.
בבג"צ 67/117 גור-אל נ' המועצה המקומית קרית אונו נידונה שאלת תוקפו של הסכם להתנות את גובה
החיוב בארנונה בתוצאה, שתושג בהשגה ובערר של נישום אחר. בג"צ פסק, כי ללא אסמכתא חוקית אין
הרשות יכולה לוותר על סמכותה שהיא גם חובתה, לגבות את המס המגיע לה לפי החוק. אין פגם בכך,
שהמועצה המשיבה הסכימה עם מספר נישומים לראות מקרה, שכבר הובא לערכאות, כמקרה מבחן גם
לגביהם. די בכך, שאחד מהם יעשה כן, והתוצאה תחול על כולם. אין בזה משום ויתור על מס המגיע כדין,
אלא השלמה עם הדין, שאין המס מגיע בכל המקרים, הכלולים באותו הסכם. אמנם אין להכניס שום שינוי
בלוח השומה, אלא בהתאם להוראות הדין ולגבי העותרים לא ניתנה החלטה לא מטעם וועדת הערר ולא
מטעם בית המשפט היושב בערעור, המצדיקה תיקון לוח השומה. אך החלטה כזאת ניתנה בעקיפין עקב
הסכמת המועצה לראות את פסק הדין, שניתן בעניין נישומה אחרת, כאילו ניתן גם בענייני העותרים.
הסכמת הרשות לראות במקרה זהה אחר מקרה מבחן לגבי העותרים אינה אלא ויתור על אקט פורמלי של
הגשת עררים על ידי אלה.
בע"א 68/132 ברונו פיש נ' עיריית חיפה נידונה שאלה דומה. העירייה תבעה תשלום ארנונת רכוש. באותה
עת היתה תביעה אחרת בפני בית המשפט, ובה התעוררו אותן שאלות משפטיות. הוסכם בין הצדדים, שפסק
הדין, שינתן בתביעה האחרת, יחול גם על התביעה התלויה ביניהם. פסק הדין ניתן לטובת העירייה. הוגש
ערעור, ולאחר מכן בוטל. המערערים טענו, כי לאחר ביטול ערעורם של הנישומים בתביעה האחרת, מתבטל
ההסכם בינם לבין המשיבה. הטענה נדחתה בבית המשפט המחוזי, וניתן פסק דין נגד המערערים על יסוד
ההסכם ופסק הדין, שניתן בתביעה האחרת. בית המשפט העליון דחה את הערעור.
4. הפחתת הפרשי הצמדה וריבית
בסעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות, (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 (להלן: "חוק
ההצמדה") נאמר: "לענין הגביה דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שעליו הם
נגבים". המסקנה העולה מסעיף זה היא, כי הרשות המקומית אינה מוסמכת לוותר על ריבית וההצמדה שכן
אסור לה לוותר על הארנונה עצמה.
הסכם, שתוכנו ויתור על ריבית והפרשי הצמדה נידון בת"א 86/1839 עירית תל אביב נ ' אנגלנדר. ביום 84.6.9
ערך פקיד העירייה את חישוב חוב הארנונה, שחייב הנתבע עד לסוף שנת הכספים באותה שנה, והנתבע מסר
המחאות דחויות לפירעון חובו. ביום 84.7.11 פורסם תיקון לחוק ההצמדה הנ"ל, שנכנס לתוקפו ביום 84.8.1.
לפי התיקון, כל הסדר תשלומים ישא ריבית והצמדה על התשלומים הנדחים. העירייה הגישה תביעה
לתשלום ריבית והפרשי הצמדה על התשלומים הנדחים על פי מועד פירעון ההמחאות בפועל. הנתבע התגונן
בטענה, כי על ידי קבלת ההמחאות הדחויות ממנו הסכימה העירייה, כי במתן המחאות אלה פרע את מלוא
המגיע ממנו. השופטת ה' שטיין פסקה, כי תוצאת חקיקת החוק במקרהו של הנתבע היא כי החישוב, שהיה
נכון ביום עריכתו, פסק להיות נכון, והעירייה היתה חייבת לגבות ריבית והפרשי הצמדה מכוחו של החוק
המתוקן.
5. דחיית תשלומים
כשם שהפחתת חיוב בארנונה צריכה להיעשות בסמכות, כך גם דחיית התשלום. שאלה זו התעוררה בבג"צ
70/95 מגדל נחום נ' עירית בת ים. העותרת חבה לעירייה מס השבחה ומיסי בניה. העותרת טענה, שהיה על
המשיבה להוציא לה תעודה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, המעידה, שכל החובות המגיעים ממנה לעירייה,
סולקו במלואם או שאין חובות כאלה. העירייה טענה, שהמשיבה הסכימה לדחות את סילוק מס ההשבחה
בהתאם להתקדמות הבנייה, ומכיוון שהבנייה לא התקדמה, אין היא חייבת עדיין ביתרת מס ההשבחה.
נפסק, כי אם נתנה הרשות ארכה ללא אסמכתה חוקית, אין החייב יכול לסמוך על כך בדיון בבית המשפט.
דרושה סמכות מפורשת על פי דין כדי להסמיך עירייה לתת הקלות לתשלום סכומים המגיעים לה כדין, או
לוותר על סכומים כאלה.
6. עובדות מוסכמות
שומת הארנונה מתבססת על החלת צו ההטלה על נתונים עובדתיים. בפני הרשות המקומית פתוחות דרכים
שונות לקבוע את הנתונים, והיא רשאית לשנותם בהסכם. בבג"צ 90/1437,1985 88/764 דשנים וחומרים
כימיים בע"מ נ ' עירית קרית אתא נפסק - "בענייני מסים קיימת הלכת כהן (ע"א 64/165 עירית תל אביב יפו
נ' כהן) על פיה: סוטים מן העיקרון של מעשה בית דין בעניינים פיסקליים, כדי למנוע תוצאות שאינן מניחות
את הדעת. כיוון שזהו הדין בקביעתה של ערכאה, קל וחומר שזהו הדין בהסדר שעשו הצדדים עצמם." אולם
הגם שהסכם כוחו יפה לאותה שנה, אימץ השופט ד' לוין את הקביעות העובדתיות בהסכם באשר לגדלים
ושטחים כמשקפות את המציאות. השופט אור בדעת מיעוט סבר, כי הקביעות בהסכם נעשו לשם פשרה, ואין
לראות בהן קביעות עובדתיות, המשקפות בהכרח את המציאות.
7. סיכום
בתחילת הדברים העלנו שלוש שאלות, ולאורה של הפסיקה ננסה עתה להשיב עליהן.
באילו מקרים רשאית הרשות המקומית להפחית חיוב בארנונה
הרשות המקומית מוסמכת לשום את הנישומים המחזיקים נכסים בתחום שיפוטה, ולפיכך היא רשאית
לכרות עם נישום פלוני הסכם בדבר המדדים הקבועים בשומת הארנונה כל עוד הם עומדים בהוראות של צו
הטלת הארנונה.
הרשות המקומית אינה מוסמכת לתקן שומות גם כאשר הן שגויות. סמכות זו הוקנתה למנהל הארנונה,
המתמנה על ידי מועצת הרשות המקומית. מאחר שמינוי זה הוא מינוי סטטוטורי, למנהל הארנונה לבדו
מוקנית הסמכות לתקן שומה שהוצאה, ובלבד שהתיקון מיישם את צו הטלת הארנונה.
כאשר הרשות המקומית מביאה הסכם מעין זה לאישור מועצת הרשות המקומית עולה השאלה האם
מוסמכת המועצה לאשר הפחתת ארנונה בניגוד לצו שהיא עצמה חוקקה. במקרים מסוימים ניתנה הסמכות
בתקנות ההנחה, ולדעתנו אין המועצה מוסמכת לחרוג מאותן סמכויות שנקבעו בדיני הארנונה של השלטון
המרכזי.
האם הפקיד שהתקשר בהסכם הוסמך לכך כדין?
אמרנו, כי הרשות המקומית רשאית לכרות הסכם עם נישום בדבר המדדים הקבועים בשומת הארנונה כל
עוד הם עומדים בהוראות של צו הטלת הארנונה. ראש הרשות המקומית מוסמך לחתום על הסכם כזה, והוא
הדין במנהל השומה ובכל פקיד שהוסמך לכך כדין.
אמרנו, כי במקרים מסוימים רשאית מועצת הרשות המקומית להעניק הנחות. הסכם של פקיד הרשות
המקומית להעניק הנחות אלה טעון, איפוא, אישור המועצה.
מנהל הארנונה מוסמך להגיע להסכם בדבר תיקון שומת הארנונה, ובלבד שהסכם זה מיישם את צו הטלת
הארנונה, שהרי מוקנית לו הסמכות החוקית להחליט בהשגות המוגשות בפניו על שומת הארנונה. אין פסול
בהסכם הצופה פני עתיד בקשר ליסודות שומת הארנונה, שהרי הסכם מעין זה אמור לחסוך לרשות מקומית
ולנישום ריטואל של מחלוקות מידי שנה בשנה.
באילו מקרים יכולה הרשות המקומית להשתחרר מההסכם
הסכם שנתחם בידי פקיד מבלי שהוסמך לכך כדין אינו חוקי, והוא הדין בהבטחה שלטונית. אולם מצאנו, כי
בתי המשפט לא פסלו הסכמים כאלה מני ובי, וכי העדיפו לעתים את טובת הנישום על פני דיני הארנונה.
הסכם שנחתם כדין אינו ניתן לביטול, אולם כאשר הוא צופה פני עתיד עולות השאלות שהבאנו לעיל, תשובות
רבות ניתנו לאותן שאלות - ותשובה חותכת אין.
|
|
עמוד השער 
משפט 